"פרשת" יואב גלנט – עבריינים בעל כורחם
מאת מוטי היינריך | 23 בינואר 2011
הסבך הבירוקרטי שיצרה מדינת ישראל כאשר שללה מאזרחיה את הזכות הבסיסית לרכוש בכל האמור ברכישת ומכירת קרקעות מוביל לשיתוק כלכלי וסיאוב – את המחיר משלמים אזרחי ישראל מידי יום וכעת הצטרף אליהם גם החייל יואב גלנט.
לפני מספר ימים, בצהרי יום, רואיין ברשת ב' מר אלי אזולאי שכיהן בעבר כיו"ר המועצה האזורית אלונה בה ממוקם מושב עמיקם – מושבו של הנאשם המפורסם.
אזולאי הגן בחירוף נפש על האלוף "עתיר הזכויות". בין היתר,אזולאי לא מבין למה נטפלים לגלנט כי "כך רבים נוהגים, בכל המושבים…". בקיצור…לדבריו: "כולנו גנבים".
הדיון בתקשורת הוא על פרטי ה"פרשה": האם סיפח שטח של 300 מ"ר או 400 מ"ר לחצר ביתו; האם השתלט או לא על דרך הגישה לאחוזתו; האם נטע או לא נטע עצי זית על חלקה מרוחקת שאינה שלו; האם הגיש בקשה רשמית לקבל את החלקה המסופחת; האם שיקר כשתוחקר על מעלליו.
מילות המפתח המככבות בשיח הציבורי הן "מגיע", "הקצאת קרקע", "זכויות", "אדמת מדינה", "מנהל מקרקעי ישראל", "לתת קרקע ולקבל קרקע", "פלישה לאדמות מדינה", "חלוקת שטחי עיבוד".
הציבור בישראל – כולל מנהיגיו, אנשי אקדמיה ואנשי עסקים – התרגלו, ללא הרהור שני, למציאות המעוותת בתחום הקרקעות ואינם שמים לב שבשיח המתנהל חסרות רק שתי מילים פשוטות – למכור קרקע ולקנות קרקע.
נניח שיואב גלנט היה חי במדינת ישראל אחרת בה קרקעות המדינה בבעלות פרטית, אין בה "אגודות שיתופיות" וכל מושבניק הוא בעלים רשום בטאבו של נחלתו. יואב גלנט שחפץ לגור בבית צמוד קרקע, באותה ישראל האחרת, מגיע ליישוב (לא "מושב") עמיקם, מאתר חלקת קרקע מתאימה שעומדת למכירה, מנהל מו"מ עם בעליה, רוכש את הקרקע ובונה בית. ואם לאחר שנים ירצה חלקה נוספת כדי לגדל בה עצי זית – יחזור על התהליך – יקנה 35 דונמים נוספים. פשוט.
אבל האתוס הסוציאליסטי של מדינת ישראל ששטף את מוחם של 99% משוכני הארץ אינו מאפשר קניה של קרקע, היא בבעלות "הלאום". על פי אותה אמונה זכות קניין פרטית על קרקעות היא חטא, קרקע צריכה להיות בבעלות הקולקטיב – "המדינה".
קרקעות לא מוכרים אלא "מעניקים" או "מקצים". מנהל מקרקעי ישראל "מקצה" את הקרקע לקולחוז, האגודה השיתופית. זו "מחלקת" את ה"משבצת" בהתאם לשיקולי הפוליטבירו המקומי.
מסתבר שמושב עמיקם פלש וסיפח לעצמו 2,000 דונם של אדמות הלאום (הקרקע "שלנו") והוא נמצא ב"עודף הקצאה"… ואם המושב עצמו גנב, אז יואב גלנט, לפחות על פי המסורת עתיקת היומין – "גונב מגנב, פטור"…
"סוציאליזם", "שיתוף" ו"חלוקה" הן מילים שמשדרות לאזרח הממוצע הקשר חיובי. שטיפת מוח של דורות הצליחה. קשה לנו לשחות נגד הזרם ולשכנע ציבור רחב שבמקום בו אין קניין פרטי ואין מכירה וקניה – צריכה להיות "חלוקה".
כאשר יש "חלוקה" ו"הקצאה" צריך "מישהו" להקצות ולחלק, כאשר אין מחיר שוק צריך "קריטריונים" ו"נוהלים", כאשר "מחלקים" יש תמיד תור לפני דלפק החלוקה.
כאשר יש תור – אפשר תמיד לקפוץ לראש התור אם אתה "עתיר זכויות", אח של גיורא מהוועד, או אם אתה יכול לשחד את הפוליטיקאי שאחראי על "החלוקה". זו תמציתה של חברה סוציאליסטית או "סוציאל דמוקרטית" ולכן שחיתות היא חלק בלתי נפרד של כל תחום בו קולקטיב ערטילאי מחליף את כוחות השוק והקניין הפרטי.
כדי לחיות במדינה סוציאליסטית צריך "להסתדר", לרמות ולגנוב – בין אם הגניבה חוקית או פלילית, כי אי אפשר פשוט לקנות ולמכור; בין אם מדובר ברוסיה הקומוניסטית, שבדיה הסוציאל דמוקראטית או מדינת ישראל ה"חברתית".
יואב גלנט הוא חלק מהממסד של מדינת ישראל. "הפרשה" תישכח במהרה – העניין "יוסדר", ובמקומה תצוץ פרשה אחרת. גלנט לא יוכל להיות רמטכ"ל כי הוא נלכד בקורי העכביש שהממסד הציוני טווה מזמן וממשיך לדבוק בהם באדיקות. אילו לא היה מתקדם בצמרת הפיקוד הצבאי, כנראה ש"הפרשה" כלל לא הייתה זוכה לפרסום וגלנט היה סתם גנב, "כמו כולם".
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.