שקשוקת הדיון הציבורי
מאת: בועז ארד | 14 באוגוסט 2009 נכתב עבור הטור "על הכוונת" ב"מקור ראשון".
העיתונאי מיקי רוזנטל הגיש לצופי הטלוויזיה בישראל את סרטו "שיטת השקשוקה" שהכיל רכיבים בעלי ערך תזונתי-עקרוני רב המעורבבים היטב ברסק רגשני בלתי רלוונטי. הדיון הציבורי שהתפתח בעקבות הסרט נע בין הגינוי לבעלי ההון ואנשי העסקים ה"מנצלים" את "משאבי המדינה" לבין הביקורת על גישתו האמוציונלית של הסרט המטפל באופן שטחי בנושאים שונים ומשונים שחלקם אינו רלוונטי תוך שהוא מחמיץ את העיקר. רוב הציבור בישראל זיהה בצורה בלתי ממוקדת את הבעיות החשובות אותן העלה רוזטל באומץ אך בחוסר מיקוד ומסיק את המסקנות ההפוכות מאלו המתבקשות מהן.
השקשוקה הגדולה ביותר המלווה את הסרט הינה הבלבול המלווה את יוצריו, גיבוריו ורוב צופיו בזיהוי ההבדלים העקרוניים שבין כוח פוליטי וכוח כלכלי והסקת המסקנות המתבקשות.
בספרה "קפיטליזם: האידיאל הלא ידוע" שאלה איין ראנד "מה הוא כוח כלכלי?" והסבירה: זה הוא הכוח לייצר ולסחור במה שיצרת. בכלכלה חופשית, בה שום אדם או קבוצה אינם רשאים להשתמש בכפייה פיזית נגד אחרים, יכול כוח כלכלי להיות מושג רק באמצעים של שיתוף פעולה מרצון: על ידי הבחירה וההסכם מרצון של כל המשתתפים בתהליך הייצור והמסחר. בשוק חופשי, כל המחירים, משכורות, והרווחים מוכתבים – לא על ידי גחמה שרירותית של העשירים או העניים, לא על ידי "תאוות הבצע" של מישהו או צרכיו של אחר – אלא על ידי חוק ההיצע והביקוש. המכניזם של השוק החופשי משקף ומסכם את כל הבחירות הכלכליות המתבצעות על ידי כל המשתתפים. אנשים סוחרים במוצריהם או בשירותיהם בהסכמה הדדית ולמען תועלת הדדית, על פי שיקול דעתם העצמאי והחופשי. אדם יכול להתעשר רק אם הוא מסוגל להציע ערכים טובים יותר – מוצרים או שירותים טובים יותר, במחיר נמוך יותר מאשר אחרים מסוגלים להציעם.
עושר, בשוק חופשי, מושג על ידי הצבעה "דמוקרטית" – על ידי המכירה והקנייה של כל אדם הבוחר להשתתף בחיי הכלכלה במדינה. כאשר אתה מעדיף מוצר אחד על פני אחר, הנך מצביע למען ההצלחה של יצרן מסויים. בסוג זה של הצבעה, כל אדם מצביע באותו נושא בו הוא מוסמך לשפוט: בנושא האינטרסים, העדפותיו וצרכיו שלו. לאיש אין את הכוח להחליט עבור אחרים או להחליף את שיפוטם בשיפוטו; לאיש אין את הכוח למנות עצמו כנציג "טובת העם" ולהותיר את הציבור חסר קול ומנושל מזכויותיו.
אם נגדיר את ההבדל בין כוח כלכלי לבין כוח פוליטי נגלה כי כוח כלכלי מבוסס על גישה חיובית, על הצעת תמריץ ותמורה של ערך; כוח פוליטי פועל באופן הפוך לחלוטין, על ידי הצעת "תמריץ" שלילי, איום הענישה, פגיעה, מאסר או הרס. כלי העבודה של איש העסקים הוא ערך – כלי העבודה של הבירוקרט הוא הפחד.
השאלה העקרונית שהייתה צריכה להישאל בהקשר לסרט היא כיצד הרשינו לכלכלת ישראל להגיע למצב בו בירוקרטים ופקידים ממשלתיים שולטים בכוח פוליטי על חלקים כה נרחבים ממנה. כיצד נוצר מצב בו פקידי ממשלה יכולים לחלק או לגזול משאבים בהיסח חתימה רשלנית? כיצד נוצר המצב שבו בכירי הפקידות הפיננסית משתבצים שוב ושוב בעסקים מונופוליסטיים שבהם תמכו מתוך הממשל?
כיצד מתקיים המצב שבו רכבת ישראל, למשל, חונקת את פיתוח התחבורה האלטרנטיבית ועובדיה מרשים לעצמם לחבל בקרונות ובציוד כחלק ממאבקי שליטה בין כנופיות בחברה הממשלתית.
כיצד מסוגל ראש ועד העובדים, המנהל בפועל של חברת החשמל, שלכאורה שייכת לאזרחי ישראל, לומר "ההתנהלות של המדינה לא מקובלת עלינו"… ועדיין להמשיך להינות ממשרתו בחברה "של המדינה"…
כיצד ייתכן שמדינת ישראל תזמין משפחות בודדות לעלות על הקרקע ולהפריח את הנגב ולאחר שאלו השקיעו מדמי חייהם במקום תחל במסכת התעללויות ותאיים לגרשן בשל אי עמידה במכרזים ותקנונים שצצו במסדרונות הבירוקרטיה הכוחנית לאחר ההתיישבות…
כיצד ייתכן ששוק המים המשווע ליזמות התפלה נתון בידי מקורות, אירגון מונופוליסטי כושל שאינו מסוגל לספק את תצרוכת המים שכל יזם פרטי היה מסוגל לספקה אם הייתה בידו הרשות לכך…
קצרה היריעה מלהעלות בטור קצר את כל סיפורי ההתעללות והעיוותים הכלכליים שאנו מממנים במיסינו בכפייה, תוך שחופש הבחירה האמיתי של ההחלטה הצרכנית נגזל מאיתנו. למרבה הצער לא הגדרנו את ההבדל בין כוח כלכלי לכוח פוליטי ונותרנו עם השקשוקה המבולבלת של העקרונות שתאפשר להסיח שוב את תשומת הלב מן הבעיה האמתית של מעורבות הממשלה בכלכלה וניהול מגזרים שלמים על ידי אלימות וכפייה במקום על ידי יצרנות וחדשנות. הקרובים לצלחת יגחכו שוב על ההמון המתנפל על "בעלי ההון" ה"גזלנים" תוך שהם דוחים שוב את ההפרטה והשחרור האמיתיים של הכלכלה הישראלית לעתיד לא ידוע.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.