מנטרלי הידיעה

מנטרלי הידיעה
האסטרטגיה האיראנית ברורה באופן בוטה – מדוע אין אנו יכולים להילחם בה?
מאת רוברט טרז'ינסקי, TIA תאריך 31 ביולי 2006

מלחמת לבנון החדשה, כמו רוב המלחמה בטרור, הינה בעלת מאפיינים מוזרים. זאת היא מלחמה בה כולם יודעים מה היא האסטרטגיה של האויב, הפשוטה כמשחק ילדים ומאפשרת לראות דרך תכסיסיו ותעלולי התעמולה – ועם זאת, מנהיגינו, במקום לתכנן את אסטרטגיית הנגד שלהם, נופלים בכל פח ונוהגים כמצופה מהם במשחק האויב.

אנו שומעים דיבורים רבים בימים אלו על האיראנים ה"מתוחכמים" ועד מה מטיבים הם "לשחק שח" בהקשר של הדיפלומטיה הבינלאומית. אולם האסטרטגיה האירנית, היא למעשה, שקופה באופן גס ופושטת רגל מבחינה מוסרית במפגיע. כל אחד יכול לקלוט זאת – ועדיין מנהיגינו ממשיכים ליפול למלכודות האיראניות.

כל אחד יודע כי איראן משתמשת במלחמת החזבאללה בלבנון על מנת להסיח את תשומת הלב מתוכנית הנשק האטומי שלה. האיראנים נדרשו לעצור את העשרת האורניום עד מועד קובע ב-5 ביולי או לעמוד מול "השלכות רציניות". האיראנים הבזים הכריזו כי הם לא יענו לכך במשך שישה שבועות, עד 22 באוגוסט. ואז החזבאללה – שלוחה בבעלות-מלאה של משמרות המהפכה האיראנים – יזם את מלחמתם בלבנון, ואיש לא הקדיש תשומת לב לתוכנית הגרעין האיראנית במהלך שלושת השבועות האחרונים. כעת, לבסוף, אנו שולחים החלטת או"ם למועצת הבטחון – ונותנים לאיראן עד 31 באוגוסט להסכים לשיחות או לעמוד מול עוד דיון ממושך של חודש שיעסוק בשאלה אם נכפה סנקציות נגדם.

האסטרטגיה האירנית לקנות זמן הינה שקופה לחלוטין ולא חכמה במיוחד. היא פשוטה להבסה: הכרז כי התוקפנות של החזבאללה נגד ישראל הינה הוכחה לכוונותיה הרעות של איראן וכי אין אנו נדרשים לכל הצדקה דיפלומטית נוספת להפציץ את האתרים הגרעיניים של איראן ולהפיל את המשטר.

במקום זאת, מנהיגי המערב נופלים לרגלי האסטרטגיה האירנית, והאיראנים קיבלו את רוב מה שביקשו.

כל אחד יודע שסוריה משתמשת במלחמתו של החזבאללה כדרך לחיזוק ביטחונה והשפעתה לאחר שהיא הוכרחה לסגת מלבנון בבושת-פנים בשנה שעברה. על ידי יזימת מלחמה חדשה נגד ישראל, הסורים מקווים לפנות לשנאה הארסית כלפי ישראל "ברחוב הערבי", לזכות מחדש בתמיכה ערבית אותה איבדו כשרצחו את המנהיג תומך-העצמאות בלבנון. ביזימת המלחמה על אדמת לבנון, סוריה מקווה להצדיק את הנוכחות הצבאית הקודמת שלה שם, ב"הוכיחה" כי הנסיגה הסורית הובילה רק לאנרכיה ושפיכות דמים – להוכיח זאת, כלומר, על ידי גרימת שפיכות דמים. לבסוף, משטר הבע'ת הסורי משתמש בברית עם הקנאים האיסלמיים של החזבאללה להחלפת האידיאולוגיה החילונית המתפוגגת שלו עם מסד דתי חדש.

ושוב, כל זה ברור, והתשובה ברורה גם כן. על ידי הבאת המלחמה לבית נותן החסות הסורי, נוכל להבהיר כי יזימת מלחמה זאת תפיל את המשטר הסורי, במקום לחזקו.

במקום זאת, פרשנים אמריקאיים ודיפלומטים נפלו בפח האסטרטגיה הסורית, בהכריזם כי התנגשות זאת הכרחית לבסס-מחדש משא ומתן עם סוריה, להציע לסוריה ויתורים טריטוריאליים, ואפילו להתחרות עם איראן על חיבתה של סוריה.
כל אחד יודע כי החזבאללה יזם את המלחמה עם ישראל בכדי להצדיק את מעמדו הצבאי כ"מדינה בתוך מדינה", בהציגו עצמו כמגינה של לבנון, החזבאללה גורם ללבנון להיקרע לגזרים. וכל אחד יודע כי החזבאללה פועל במכוון בתוך האוכלוסייה הלבנונית האזרחית, בנצלו באופן ציני את האבדות האזרחיות הנגרמות מכך למטרת תעמולה.

נושא זה נידון ללא הרף על ידי פרשנים אמריקאים וישראלים רבים. ראו למשל מאמר מערכת מצויין בוושינגטון פוסט היום על שימוש החיזבאללה "במגינים אנושיים", הכולל קישור לתמונות של תותחי וטילי חיזבאללה הממוקמים בין גושי דירות מגורים. וטוב מכך, עיתון הארץ הישראלי מצטט צנחן ישראלי המסכם את טקטיקת החיזבאללה: "הם צבא עלוב. הם מנצחים רק כאשר הם מתחבאים מאחורי עגלות תינוקות".

שני מאמרים אלו מזהים את התגובה הראויה: מציינים כי החזבאללה הוא האחראי לכל הנפגעים האזרחיים במלחמה זאת, ומסרבים להרשות לנפגעים אלו לחבל במאמצי המלחמה. הפסיקו לתגמל את החזבאללה עבור השימוש באזרחים כמגינים אנושיים.

במקום זאת, לנוכח סיפור חדש ושותת דם על נפגעים אזרחיים, מזכירת המדינה שלנו נכנסת לבהלה ולוחצת על ישראל להסכים להפסקת-אש קטנה, על ידי השהיית מלחמתה האווירית למשך 48 שעות (שישראל, ועל כך אנו מודים לה, לא ביצעה באופן מלא). על פי הניו יורק טיימס כאשר קונדוליסה רייס קיבלה את הידיעה על קבוצה של אזרחים לבנוניים שנהרגו מהתקפה אווירית ישראלית – עם תמונות של הגוויות מרוחות על גבי מסכי הטלוויזיה בלבנון וברחבי העולם הערבי – היא "נראתה מזועזעת". היא דחפה אז באופן מיידי להפוגה ישראלית, בעת "שגורמים רשמיים אמריקאיים נאבקו לנסות ולעמוד נגד העיוות שהוצג על מסכי הטלוויזיה של ההרס בכנא".

למזכירת המדינה רייס יש מוניטין של אישה אינטלגנטית, בעלת משקל של תקיפות שאינה נבהלת בקלות. במהלך החודשים האחרונים, היא ניפצה את המוניטין הזה, בהתקפלה לפני איראן ואוהדיה האירופאיים – וכעת בהרשותה לעצמה להיבהל עד כדי פייסנות על ידי תמונות צפויות של אזרחים לבנונים שנפגעו. האיראנים אינם משחקים משחק דיפלומטי מתוחכם – עם זאת הם מטיבים בעקביות לשחק משחק זה מהמזכירה רייס.

כפי שהאסטרטגיה של הציר האירני ברורה כך גם התוצאות ההרסניות של הנסיגה הדיפלומטית האמריקאית לנוכח מלחמתו של החזבאללה.

הממשלה הצרפתית ניצלה את את נטישתה של רייס וצעדה קדימה להבטחת תפקיד מוביל במשבר – כמגינתה של איראן. שר החוץ הצרפתי, בדברו היום בבירות, הריע לאיראן כמציל הפוטנציאלי של לבנון, בתארו את איראן כ"ציוויליזציה אדירה המכובדת ומשמשת בתפקיד מייצב באזור". אם הצרפתים אמורים להיות חלק "מכוח רב-לאומי" בדרום לבנון, האם הם יהיו שם על מנת לפרוק מנשקו את החזבאללה – או להגן עליו?

הבדיחה שמסתובבת בבלוגים לאחרונה היא כי אין מדובר במלחמת עולם עד שצרפת נכנעת. אך בעצם אין זאת באמת מלחמת עולם עד שהצרפתים הופכים למשתפי פעולה.

באופן דומה, ראש הממשלה הלבנוני פאוד סיניורה, שישב על הגדר במשך השבועות הראשונים של המלחמה, מתלונן על ישראל אך גם קורא לפירוק החזבאללה מנשקו, חש בשינוי הכיוון של הרוחות הפוליטיות וקופץ על עגלת החזבאללה, כשהוא מודה למנהיג הטרוריסטי חאסן נאסרללה עבור "כל אלו שהקריבו את חייהם עבור העצמאות והריבונות של לבנון".
וזכרו כי כל התקפה שנעשית נגד הישראלים בלבנון יכולה להיות מיושמת באופן שווה לאמריקאים בעיראק – מה שמשמעותו שהמזכירה רייס נתנה זה עתה אור ירוק למוקעדה אל-סאדר המסית הנתמך על ידי איראן להידמות לחזבאללה ולתזמר עוד התקוממות נגד ארה"ב בעיראק.
שלא כמו השמאל הזועם בתוכחותיו, מנהיגינו אינם טיפשים או חסרי יכולת. אם רובנו יכולים להבין את האסטרטגיה האיראנית ולהבחין מבעד לתעלולים האירניים, כך גם הם. אך משהו משתק את הידע שלהם. משהו מונע מהם מלהפוך את הידע הזה לפעולה תואמת.

חלק ממה שמשתק את מנהיגי המערב הוא עבודת הקרבת הקורבן של המוסריות האלטרואיסטית, שמתכנתת אותם, בתגובה לסבל אנושי, להשהות את חשיבתם ולהגיב רגשית. נתן שרנסקי מספר על שיחה שהייתה לו עם הנשיא לשעבר ג'ימי קארטר: בשאלה מדוע "תהליך השלום" הפלשתינאי-ישראלי ממשיך לכשול. קארטר ענה, "אתה יודע, אתה צודק, אך אל תנסה להיות יותר מידי רציונלי לגבי דברים אלו. ברגע שאתה רואה אנשים סובלים, עליך להרגיש סולידריות עימם ולנסות לעזור להם מבלי לחשוב יותר מידי על הסיבות".

אך אפילו יותר חתרני מכך הוא סוג האלטרואיזם ההכרתי האומר לאדם להקריב, לא רק את האינטרסים שלהם, אלא את שיפוטם, בהכפיפם את הידע שברשותם לדעות הקדומות של אחרים. זה מה שנדמה שפועל כאן. כל מה שהמזכירה רייס יודעת על האסטרטגיה האיראנית מושלך ברגע שתמונת קורבנות אזרחיים סנסציונית ניתזת על עמודי השער של העיתונים האירופאיים והשידורים של תחנות הטלוויזיה הערביות. ממש כפי שבמוסריות מתנזרת זאת עליך לשקול את האינטרסים של כל אחד אחר מלבד את שלך. כך, בעמדה מול הכוח המאוחד של "דעת הקהל בעולם", מזכירת המדינה שהייתה "עומדת בתקיפות על דעתה" מובלת בבלבול לכניעה משפילה של האינטרסים האמריקאיים.

זה הוא סוג מוזר של מלחמה, בו יש לנו יותר מאשר מספיק יכולות צבאיות למחוץ את ה"צבא העלוב" של האויב. גם לא חסר לנו כוח אינטלקטואלי להבין ולפעול נגד האסטרטגיה של האויב. אך חסר לנו הביטחון המוסרי להשתמש גם בכוח וגם בידע.

אך במאבק של חיים-ומוות עם האיסלאם הטוטליטרי, אין מקום להתבטלות-עצמית של המערב. להפך, מה שאנו זקוקים לו הוא עמידה תקיפה, גאה, ברדיפה בלתי-מתנצלת להשגת האינטרסים החיוניים של אמריקה וישראל, מבלי להתכופף על ידי תחינות לרחמים או ל"דעת הקהל בעולם".

בחודשים האחרונים, מתבשל ומבעבע מרד בימין במחאה כנגד הפייסנות של ממשל בוש כלפי איראן. ההתקפלות האחרונה של מזכירת המדינה רייס, באם היא תיוותר ללא תיקון, צריכה להיות האירוע שיביא את המרד הזה לנקודת הרתיחה, באיימו על הנשיא בוש בעריקה של שארית ה"בסיס" הפוליטי שלו. יהיה זה מרד פוליטי שיפצע, והוא כנראה ידרוש את פיטוריה של קונדוליסה רייס – וויתור מרסק שעל בוש לוותר – על מנת להרגיע זעם מוצדק נגד הפוליטיקה של הממשל העכשווי.

אך אם מנהיגינו לא יספקו הגנה לאומית אמריקאית תקיפה מכוחם שלהם, יהיה עלינו לדרוש זאת מהם. אם הם לא יובילו בדרך נגד אויבינו, יהיה עלינו להובילם ולכפות עליהם לעקוב אחרינו.