הלקח שלא נלמד – קן ליי ואנרון

מאת: אלכס אפשטיין, פורסם לראשונה 7 ביולי 2006

enronkenneth.jpgיושב הראש לשעבר את אנרון, קנט ליי נפטר, רק חודש לאחר שהורשע במרמה, וכמעט חמש שנים לאחר שהחברה בראשה עמד התמוטטה באופן נורא. התפישה הכללית של הציבור את ליי היא כי הוא ומנהיגים אחרים של אנרון הביאו לנפילת החברה כי, בשל תאוותם לעשיית כסף, הם זממו להונות את המשקיעים. השיעור המוסרי, נאמר, הוא כי עלינו ללמד (או להכריח) אנשי עסקים לרסן את ה"דחפים" האנוכיים של חיפוש-הרווחים בטרם יהפכו לפושעים.

אולם כל זה מוטעה.

אנרון לא התמוטטה כתוצאה מהונאה; כאשר החברה ביצעה הונאה, היה זה בראשונה בניסיון לכסות על עשרות מליוני דולרים שהופסדו – – לא במעילה – – אלא בהחלטות עסקיות בלתי-רציונליות. רוב מנהלי החברה חשבו שאנרון היא ביסודה חברה יצרנית שיכולה להיות מתוקנת. זאת הסיבה שהיושב ראש קן ליי לא נמלט לאיי קיימן עם ממונו, אלא נשאר עד הסוף.
מה אם כך גם לנפילה העסקית חסרת התקדים? שיקלו מספר אירועים משמעותיים בעלייתה ונפילתה של אנרון.
אנרון צמחה לחברה מובילה כספקית גז טבעי מצליחה, ולאחר מכך כיצרנית של שווקים למסחר בגז טבעי כסחורה. החברה הפיקה רווחים בביצוע משימה יצרנית במקורה: תיווך בין קונים ומוכרים, בהעניקה לשני הצדדים בקרת סיכונים.
למרבה הצער, מנהיגי החברה לא היו ישרים עם עצמם לגבי טבע הצלחתם. הם רצו להיות גאוני "כלכלה חדשה" המסוגלים להיכנס בהצלחה לכל שוק חדש בו חפצו. כתוצאה מכך הם נכנסו ליזמויות שמעבר לתחומי ניסיונם, בהתבססם על רעיונות בשלים-למחצה שנתפסו כראיית שוק מעמיקה. למשל, אנרון שפכה ביליונים לתוך רשת פס-רחב המציעה סרטים-על-פי-דרישה מבלי לטרוח לבדוק אם אולפני הסרטים יספקו הפקות מרכזיות חדשות (הם לא). הם בזבזו 3 ביליון דולר על תחנת כוח בלתי יעילה בהודו – – על בסיס הבטחות מגוחכות של ממשלת מעבר הודית כי ישולמו תשלומים ללא גבול לחשמל המתומחר מעל למחירי השוק.
המנטליות של בכירי אנרון בעת תכנונם את הכישלונות מתומצתת על ידי חילופי הדברים, כמתואר על ידי הכתב קורט איכנוולד (Kurt Eichenwald)  בניו יורק טיימס בתארו את הסאגה של אנרון, בין מי שהיה המנכ"ל ג'ף סקיליינג והכפוף לו ריי בואן, על רעיון (הנפל) של סקיליינג שאנרון תמכור חשמל לצרכנים סופיים.
מניתוח המספרים, הכיר בואן כי הם "מתארים סיפור בעייתי… מרווחי הרווחיות היו צרים כתער, השקעות הון מאסיביות נדרשו" ומה סקיליינג ענה? "אתה מעצבן אותי… העובדה שאתה מתמקד במספרים, ולא במהות של העסק, מדאיגה אותי… אני לא רוצה לשמוע על זה".
כאשר ענה בואן כי: "המספרים חייבים להיות הגיוניים… עלינו להיות ישרים [לגבי יכולתנו] … לעשות רווח למעשה," איכנוולד מדווח, "סקיליינג זעף. 'אם כך אתם לא מספיק נבונים להציע רעיונות טובים, משום שאנו הולכים לעשות כסף בעסק זה'… [בואן] נדהם. כמובן, רעיונות חשובים, אולם עליהם להיבנות סביב למספרים. עסק לא יכול להצליח רק משום שג'ף סקיליינג חושב שהוא יצליח".
אולם עבור סקיליינג ובכירים אחרים באנרון, לא הייתה הבחנה ברורה בין מה שהם חשו שצריך להצליח, ומה שהעובדות הראו כי יצליח – – בין המציאות כפי שהם קיוו שתהיה לבין המציאות כפי שהיא.
שוב ושוב, בכירי אנרון הציבו את רצונותיהם מעל לעובדות. וכאשר הם חוו כישלון אחרי כישלון, הם השלו את עצמם באמונה כי על כל הפסד הם יתגברו בדרך כלשהי על ידי רווחי ענק בעתיד. מנטליות זאת הובילה אותם לקבל את טענתו האבסורדית של מנהל הכספים, אנדי פאסטו (Andy Fastow ) , כי הפסדיהם יכולים להעלם באופן קסום מספרי החשבונות תוך שימוש ביישויות חשבונאיות שהוצעו, אחרי הכל, הם חשו, אנרון חייבת לשמור על מחיר מנייה גבוה.
שקרים קטנים הובילו לשקרים גדולים, עד אשר אנרון הפכה לתרמית ולכשלון התאגידי הגדול בהיסטוריה האמריקאית.
הבחינו כי הבעייה של אנרון לא היתה בכך שהיא "היתה מודאגת" במיוחד לגבי רווחיה, אלא בכך שהיא האמינה שאין צורך לעשות כסף: הוא יכול להופיע פשוט מנהייה אחר גחמות. הפתרון למניעת אנרונים עתידיים, לפיכך, הוא לא ללמד (או לכפות) מנהלים לרסן את שאיפת-הרווחים; השאיפה לייצר ולסחור במוצרים בעלי ערך היא המהות של עסקים – – ושל חיים מוצלחים.

במקום זאת, עלינו ללמד אנשי עסקים את המעלות העמוקות הנדרשות לעשיית-כסף. מעל לכל, עלינו ללמדם כי אדם אינו יכול להרוויח מהתעלמות מהעובדות. יוצרי הרווחים הגדולים, כמו ביל גייטס וג'ק וולש, מקבלים את עובדות המציאות – – ובכלל זאת את השווקים, המימון, יכולותיהם ומגבלותיהם – כמוחלטים. "התייצב מול המציאות" מציע ג'ק וולש, "כפי שהיא, לא כפי שהיא היתה או שהיית רוצה תהיה… עליך לראות את העולם באופן הנקי ביותר, הבהיר ביותר שניתן, אחר לא תוכל להחליט החלטות על בסיס רציונלי."

זה השיעור שבכירי אנרון לא קלטו – והשיעור האמיתי שעל כולנו ללמוד מגורלם.

על הכותב:

אלכס אפשטיין הינו חבר במכון איין ראנד בארווין, קליפורניה. כל הזכויות למאמר שמורות ואין להעתיקו ללא רשות בכתב.

הוספת תגובה