אנכי בוחר 10 בפברואר 2009

 [9:02 PM ] הדבר החשוב ביותר המונח כיום על כפות המאזניים הוא אופי הקשר בין ישראל וסביבתה – הפלסטינים והעולם הערבי. לגבי שאלה זו יש כיום שלוש גישות, וכל אחד משלושת הגושים הגדולים על המפה הפוליטית מייצג גישה אחרת.
גישת השמאל היא שניתן להגיע להסכמים עם הסביבה הערבית, ולכן חובה על ישראל לחפש כל דרך שתגיע אל ההסכמים הללו גם אם זו דרך פתלתלה, יקרה ומסוכנת.
גישת המרכז היא שקשה מאוד להגיע להסכמים וגם המחיר גדול מידיי ולכן יש רק דרך של פתרון חד צדדי, כמו ההתנתקות. רצוי בהסכם, אך אם לא יושג אזי הפתרון החד-צדדי הוא אופציה קיימת.
גישת הימין היא שההסכמים – ובפרט הסכמי אוסלו – הביאו את אסון האנתיפאדה, ופינוי חד צדדי הביא את צרת עזה. לכן המסקנה היא שאין פתרון נראה בעיין, ורק צריך להתחזק ולנהל בחכמה את הקונפליקט – כפי שהיה בשישים שנות המדינה ומאה ושלושים שנות התיישבות – כדי לעמוד איתן לאורך ימים ושנים בפני גלי השנאה והאיבה המקיפים אותנו.
המפלגות הקטנות מייצגות אינטרסים של סקטורים מצומצמים, והן תצטרפנה לגדולות לשם הגשמת מטרותיהן כל עוד מדיניות הממשלה אינה נוגדת באופן חד את האידיאולוגיה שלהן.

ד"ר מרדכי קידר, חוקר במרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן.

[Sun, Feb 15, 2009 at 11:11 PM] My wish for Israel is for the Israelis to demand of their government what we Americans ought to demand of ours—namely, that the government recognize the fact that it has a moral responsibility to hold the life of a single Israeli (or American) citizen as a greater value than the lives of all non-Israeli (or non-American) citizens on the planet combined—and to proceed accordingly in defending itself and its citizens against the barbarians. 
 
Craig Biddle, Editor, The Objective Standard

את הקריקטורה הבאה "הכל נשאר במשפחתון" קיבלנו מספר ימים לפני הבחירות והרי היא לפניכם:

רחל אליה-אוחנוב, מאיירת וציירת, ניתן להתרשם מאיוריה לדמותו של יוני נתניהו באנכי כאן.

[ 11 בפברואר 6:51 PM] קו פרשת המים ביחס המחנה היהודי-לאומי-ציוני לדמוקרטיה בישראל היה ללא כל ספק העקירה, הגירוש והחורבן בגוש קטיף ובצפון השומרון על-ידי אריאל שרון. המתיישבים לא יכלו לדמיין לעצמם תרחיש בלהות שכזה דווקא מידי האיש שבחרו בו בשל הצהרתו "דין נצרים כדין תל-אביב".

[Wed, Feb 11, 2009 at 10:16 PM] I wish for an Israeli leadership that once again, as in the first decades of the state, understands that it is not enough to engage in diplomacy, to make "painful decisions" on behalf of peace, and to defend the country from aggression. It is also necessary to gain victory by defeating the enemy. That is how wars end.

Dr. Daniel Pipes, Director of the Middle East Forum and Taube distinguished visiting fellow at the Hoover Institution of Stanford University.

[Thu, Feb 12, 2009 at 10:30 AM] After presiding over two failed wars—in Lebanon in 2006 and in Gaza over the past few months—the Kadima Party should have been expunged from Israeli politics in Tuesday's election. Instead, Kadima got slightly more votes than the hawkish Likud.
To be sure, this is partly because the right's vote was split between Likud and the even more hawkish Yisrael Beiteinu party. As a result, it looks as if Likud's Benjamin Netanyahu will become the new Israeli prime minister.
This election result reveals a dangerous indecision that has become deeply ingrained in Israel's political culture. It is a nation that cannot decide whether it has a right to fight for its existence.

Robert Tracinski , Editor of the TIADaily.com.

[Fri, Feb 13, 2009 at 4:08 PM] עשר השנים האחרונות בהן נאלצנו להלחם באינתיפאדה שנייה, בחרנו לעקור את התיישבות גוש קטיף הפורחת וספגנו אלפי רקטות מרצועת עזה הנשלטת בידי תנועת חמאס אשר נבחרה על ידי רוב העם הפלסטיני כנציג הפוליטי המוסמך והלגיטימי שלה לימדו אותנו דבר חשוב: כל נסיגה וכל ויתור על חלקי מולדת וכל התפשרות על הערכים הבסיסיים של הציונות מתבטאים בדבר אחד בלבד, יתר תוקפנות מצד אויבנו וערעור על עצם קיומנו.
אני סבור שההתפכחות המתחייבת מקונספצית אוסלו תבהיר לנו מחדש את מה שאין הפוליטיקאים שלנו מוכנים לומר לעם. אין לנו ברירות בין טוב לרע אלא ברירה בין רע לרע יותר. בין כניעה וקבלה של טרור יומיומי אשר פוגע בחיינו לבין שימוש בכוח הצבאי שלנו להבטחת בטחוננו.
השלום איננו משאת לבה של הציונות אלא יעד שיש לשאוף אליו לכל היותר כמשאת לב. ביצור מדינת ישראל, חיזוק עוצמתה המדעית, כלכלית וחברתית היא מטרת הציונות. ומעל לכך, הבטחת הבית הלאומי היהודי לכל היהודים באשר הם.
נקווה שיהיו לנו פוליטיקאים מנהיגים שידעו לומר ביושר לעם שלא מחכות לנו שנים קלות. אם חפצי חיים אנו ואנו מאמינים בזכותנו לחיים לאומיים יהודים וריבוניים כאן, עלינו להתאזר בסבלנות.
אבותנו חיכו אלפיים שנה עד שהתחדש הקיום הלאומי היהודי בארץ ישראל. הבה נלמד מהסבלנות שלהם ונבין שגם אם נצטרך להלחם כאן עוד 1000 שנה, הארץ הזאת שלנו היא ובסופו של דבר עוצמנו תנחיל לנו אותה ארץ ישראל נקנית ביסורים נאמר. כנראה שאין מנוס מזה. אם שואפי חיים אנו נדע להתמודד עם כך.

ד"ר גבריאל בן עמי, מכללה אקדמית ספיר

[Fri, Feb 13, 2009 at 9:39 PM] It is simply astounding that at this fateful juncture in Israel's history, when what is needed above all is a strong and stable government to take the excruciatingly difficult decisions that are required to meet a geopolitical crisis of unparalleled and extraordinary complexity, such bargaining has to go on with cranks and marginal lobby groups who hold the balance of power. Israel has the most extreme form of proportional representation in the world. As a result, the most threatened nation in the world produces governments least able to cope with such a systemic existential threat, because they are permanently in hock to some fringe group or other plugging its own parochial agenda and holding everyone else to ransom. Madness.

Melanie Phillips, Journalist and author