הקם להורגך השכם להורגו

מאת אהרון רול | 20 בפברואר 2009

סמל המוסדהמניעה תמיד יעילה ואפקטיבית יותר מאשר הטיפול במחלה לאחר שפרצה ועל הנחה זו מבוססת הקריאה שבכותרת. דומה וקיים ציבור בינינו, אמנם זניח אך קולני, המנסה להתעלם מאמת בסיסית זו בשם אידאולוגיה יפת נפש אוניברסלית אשר אין לפסלה בתנאים (שוויצרים) מסוימים אך יש להתעלם ממנה לעת הזו במצבה הגאופוליטי האזורי של ישראל. והרי כבר נאמר "ועת לכל חפץ".

הציווי לפעולה מקדמית על מנת להציל חיים, עקב הזכות העליונה לחיים, חייב היה להיות ברור לכל שעיניו בראשו אך הפך לבזוי ולמשיסה בידי אותו מיעוט קולני, פוסט יהודי וציוני בינינו. לא בכדי טוענים רבים כי השמאל המיליטנטי העולמי חבר לג'יהאד העולמי האיסלמיסטי להכפשת ישראל, היהדות והציונות. אפשר ששתי הקבוצות יוצאות ממניעים שונים אך התוצאה הינה זהה דהיינו, הפיכת מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" שהינו שם הקוד למדינה פלשתינית על פני מדינה יהודית בארץ ישראל.

קיימת הסכמה כוללת כי זכות ההגנה העצמית שמורה למותקף. גם ההנחה כי "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה", תקפה ומוסכמת. ומכאן כי חיסול ממוקד של פצצה מתקתקת הינו לגיטימי כאמצאי נגד מקדמי לנזק קוטל חיים אפשרי העלול להיגרם במדה ולא תינקט הפעולה לעצירתו. ברי הוא כי חייבת להיות הצדקה מלאה ומדתית במסגרת האמצעים העומדים בפני המדינה לוודא כי ייפגע מקדמית אך הרוצח / מחבל בכוח.

 

ראוי לציין כי החוק מכיר בהבדל שבין האמצעים להגנה עצמית של הפרט בהשוואה לזכות ההגנה עצמית של הכלל. על מנת למנוע אנרכיה חברתית, החוק אינו מתיר לפרט לנקוט באמצעי מנע מקדמי אלים (למעט הפעלת התנגדות מילולית סבירה ומידתית), אלא להזעיק את רשויות החוק לפיתרון הבעיה. כיוצא מהכלל, אפשר והתהווה מצב קיצוני של סיכון חיים מידי וברור של המותקף ואזי, הכלל לעיל ישתנה בהתאם (חוק דרומי). מאידך, ציבור מסוים, אומה או עם הנימצאים בסכנה קיומית יכולים, רשאים ואף חייבים, בתנאים ומגבלות מסוימים, לנקוט באמצעי התקפי-מקדמי כתגובה לאיום המתפתח אשר סופו מוערך כמסכן חיים של פרטים בציבור. במקרה זה "הכמות הופכת לאיכות חדשה" דהיינו אין דומה הגנה עצמית של הפרט, להגנת צבר הפרטים.

 

מצבו של העולם המערבי מסתבך כיום משום שבתוכו ומתוכו עדיין יוצאות קבוצות הדוחות את הזכות הטיבעית של בני האנוש להגנה עצמית ואת זכותו של עם להתגונן באופן אפקטיבי כנגד הקמים עליו לכלותו. קבוצות אלו המזוהות ברגיל עם השמאל הקיצוני המשיחי, חוברות לאויבי עמם מהג'יהאד העולמי האיסלמיסטי, על מנת לקעקע את אושיות קיומם הם, בשם אידאולוגיה הזויה, אידאולוגיה שאינה לגמרי שפויה.

זוהי בדיוק המתקפה אשר מדינת ישראל עומדת בפניה בידי "הגולדסטונים" האיסלמיסטים מבחוץ החוברים ל"גולדסטונים" המשיחיים מבפנים במסעם המשותף לחסום את זכות ההגנה העצמית של ישראל המותקפת והעומדת בסכנה קיומית מתמשכת וברורה.

מכאן ברי גם מדוע "הגולדסטונים" בינינו המודעים לעליונות צה"ל בשדה המערכה, עמלים ללא לאות לגמד ולהביא את מדינת ישראל על ברכיה תוך הצגתנו כבילתי לגיטימים, על מנת להכניענו (להחלישנו –בעיברית מכובסת), בפני אויבינו בסופו של תהליך. האפשרות כי בכך יצבעו חופי הים התיכון בצבע דם בנינו, אינה טורדת כלל את מנוחתם.

לגישתם של אלו, מלחמות במדה ופורצות חייבות להמשך לעולם ועד באשר המלחמה בין הניצים חייבת להיות "פרופורציונלית", שקולה ומידתית דהיינו, (לטעמם) אסור על צד אחד להפעיל אמצעים שוברי שיוויון על הצד האחר. הרוג בצד אחד יעלה בהרוג אחד בצד השני. בנין שנהרס בצד אחד שווה לקריסת בנין בצד השני. גישה זו הינה אינפנטילית, אוטופית ומעוותת המנציחה את מצב הלוחמה בין הניצים לעולם ועד באשר לעולם לא יגבור צד אחד על משנהו ומכאן שהסיכסוך לעולם לא ייושב במדה וגלש לידי מצב לוחמה. היוצא מכך הוא כי דוקא הגישה "הנאורה", הרופסת, הפייסנית והמפיסה כלפי אויבינו היא הממיטה על ראשינו צרות צרורות, מלחמות אין סופיות ומשפחות שכולות נוספות לבנים נפלאים.

לעיתים, משכלו כל הקיצין, קיימת הצדקה להמשך המדיניות באמצעים אחרים (צבאיים). מעטים רוצים בכך אך זו המציאות. מצבנו במזרח התיכון עד כה מלמד על כי התחפרות של שני הצדדים בעמדותיהם, בהתאם לאמיתות אובייקטיביות או סובייקטיביות, ללא שמץ של נכונות לויתור (הדדי ומתואם) ולפתרונות בינים, אכן יביא למצב של לוחמה. השפעתו של הגיהאד העולמי בנעשה באזורינו ללא תלות במעשינו, תביא למלחמה. רעיונותיה הקולוניאליסטים של איראן יחדיו עם עוזרותיה באזור, תביא למלחמה. חוסר רצונו הנחרץ של צד אחד מהצדדים הניצים (הערבי) להשלים עם קיומו של הצד האחר (היהודי) בכל תנאי, יביא למצב של לוחמה וכן הלאה. ובאם כך, במלחמה כמו במלחמה, אנו נוקטים ובדין באמצעים שאינם רופסים, אחד מאותם אמצעים כולל את המכה המקדימה, או החיסול הממוקד המקדמי של "איום לאומי מתקתק" או "פצצה מתקתקת".

ומכאן, לעיניני דיומא

בעיתון "לאנשים החושבים שחושבים", "הארץ", כבר הקימו סוכת אבלים וירטואלית לזיכרו של הצדיק בעל שאר הרוח, השהיד הידוע מבחוח. יוסי שריד שזיקנתו מביישת את בחרותו (פטפטן שאינו מסוגל לסכור פיו באשר לדפוסי פעילות המוסד), ממש מתמלא עקצוצי עונג להצביע על "כישלון" המוסד בפעולה בדובאי, בל ניתמהה איפה באם נאתרו מחלק סוכריות ברחוב שיינקין לציון "הפשלה". הינו מבכה תמרורים את ידידו מנוער "הנאור"-מבחוח ומפנה כמובן אצבע מרמזת כלפי ישראל המעזה (רחמנא ליצלן) לחסל את אויביה מבעוד מועד. יוסי מלמן בתפקידו העדכני כבוגר קורס נביאים מתקדם (ולמי ניתנה הנבואה?) כבר קובע ואף מנסה ללחוץ ולהשפיע דרך ניתוח פורח באויר, באשר הוא כידוע מתקשר עם הבורא, כי לא יבוצעו פעולות כאלו בעתיד.

הנה כבר מופרחות בעיתון זה קריאות להתפטרות ראש המוסד דגן. למה, מה קרה, מי מת? אהה כן, חוסל מרצח מתועב אשר כל עמלו בחיים מכוון היה כנגד מדינת ישראל ותושביה. נעלם מהללו ואפשר שבמכוון, כי 'אמירות דובאי' מממנת טרור ומהווה מקום מקלט לפעיליו, מעבר לחזות הנוצצת בה הינה מתהדרת. נעלם מהללו (כן, וודאי, לכאורה), כי אנו מצויים במלחמת חורמה, לחיים ולמוות עם הקמים עלינו להשמידנו ובמלחמה כמו במלחמה, לעיתים נופלים גם שבבים.

מגמת ההכפשה של כל היקר לעם בישראל נימשכת במדיה וזאת על מנת למלא משאלות אידאולוגיות שאין חלקן עם רובנו ככולנו. והכיצד נישכח את "מבצע" החיסול וההכפשה המכוון והשיקרי כנגד קצין צה"ל (בהתאם לפסק דין בית המשפט), ובעקיפין כנגד הצבא כולו של העיתונאית אילנה דיין. הקו אותו קו, הכוונה אותה כוונה. אליה חוברים כעת "בקודש", הערב-רב הידוע לשמצה: ברנע, אברמוביץ', אורן, שיפר, כספית ועוד 'כרוביות' כדוגמתם.

הפרשנים במדיה ממש מתעלים על עצמם בדיצתם להכפשת "המוסד" (היוצאים מהכלל לטובה הינם אלון בן דוד ורוני דניאל), ופועלו המבורך בחיסול המרצח מבחוח. המילים "כישלון" ו"פשלה" מופיעות בכל שורה ושורה. נעלם מעיני "מומחי השחץ" בפרוטה הללו כי בתנאים השוררים בדובאי הרי המבצעים (יהיו אלו אשר יהיו), היצליחו במשימתם: ניכנסו, ביצעו, ויצאו בעילום שם, ללא פגע. האם ניתן היה לבצע את פעולת החיסול טוב יותר? אפשר, ואפשר שלא, אך ברי הוא כי כל "המומחים" אין להם ולו מושג ירוק הכיצד לבצע פעולה סבוכה מעין זו, בתנאים הקיימים בדובאי, באופן המיטבי. לאחוז המקרופון או המקלדת ולמתוח ביקורת מעוותת קל מאד וגם חצוף וצבוע. לתשומת לב דגן, עלינו למנות את מומחנו לטרור –של מקלדת–נחמיה שטרסלר לראשות "יחידת כידון".

יותר משהיה כישלון בפעולה אשר בבסיסה היתה מוצלחת, הרי אמצעי התקשורת עמלו יומם ולילה לצרוב במוחנו כי היה כאן כישלון על מנת להכפיש את ממשלת הימין ובראשה מר בנימין נתניהו וזאת באמצעות הכפשת "המוסד" והעומד בראשו (הכפוף כמובן לראש הממשלה). העובדה כי רבים בינינו חבים חייהם ורווחתם הקיומית לאנשי הצללים של המוסד אינה מהווה שיקול נאות, בהשוואה לעונג שבהכפשת הממשלה ומדינת ישראל. ריר הפיגולים וההנאה הפרוורטית הניתז ממקלדות הפרשנים היה ניכר. האם כבר שכחנו מי לימד את התורכים את ענין "ההשפלה" של שגרירם? והרי התורכים כלל לא ידעו כי הושפלו ורק אנשינו "המוארים הנאורים", שהידי המדיה הישראלית קפצו מעורם להכפיש את משרד החוץ, סגן השר ושר החוץ ולעזאזל ישראל והאינטרסים שלה. לגבי דידם, המטרה (הכפשת ליברמן) קידשה את האמצעים (הכפשת מדינת ישראל).

ובלי מיודעתנו "הקרן לישראל חדשה" הרי כבר אי אפשר. אלון (הרופס) ליאל אשר עליו ניתן לאמר כי התפוח אינו נופל רחוק מהעץ שהרי אישתו היא מהפעילות הבכירות ביותר ב"קרן לישראל חדשה" ואירגון "שתיל" שהינו זרועה הביצועית של הקרן בישראל. אותו ליאל שהיה בעברו מנכ"ל משרד החוץ (כדי ביזיון וקצף), טובל ידו ביוון ההכפשה, אפשר כי כעת הינו עובד אצל אישתו במשרה מפנקת ב"קרן לישראל חדשה" ומנסה להצדיק את האתנן לכאורה המשולם לו. הינו מחצרץ מעל כל גבעה רמה את אי הנחת שלו משר החוץ הישראלי מר ליברמן ותולה את כל צרות ישראל, כולל "כיתמי השמש" בהתנהלותו של משרד החוץ בכנותו אותו לגנאי, "הביריון השכונתי". אין תמה כי מצבה הבינלאומי של ישראל היגיע עם השנים לשפל חסר תקדים באם אנשים כליאל היו ועדין מאיישים משרות נחשבות ונחשקות שם (ו"תודות" לציפורה שפיצר שהביא המשרד לשאול תחתיות כבכל משרד בו שימשה).

אכן כן, במדה ולא ניצור את תדמית "הבריון השכונתי" במזרח התיכון, או כפי שאנו במאמרים רבים מספור מכנים זאת "תסמונת הכלב המשוגע", הרי שניהיה (ואכן, להוותנו עדיין כאלו אנו), "המוכה השכונתי", "הכלב המצורע של השכונה" וברי הוא מה עדיף על מה. לאו דוקא מספר הדיויזיות הוא המציב אותנו בעמדת עליונות טרום-מלחמתית. העמידה על הכבוד הלאומי הינה מטבע קשה העוברת לסוחר, באשר חלקה המכריע של ההרתעה הישראלית הינה ענין של תדמית, לעיתים גם ענין של מצג שוא. . המסר חייב להאמר ולחלחל, "איתנו לא מתעסקים והלה שיעז, יבולע לו". לנוכח עולם הססן, רופס ומפולג בכללו ומזרח תיכון בפרט, "תסמונת הכלב המשוגע" הנינקטת בידי 'הדמוקרטיה המתגוננת' במינון הנכון, מחוללת ניפלאות. בענין זה עלינו דוקא ללמוד שעור מאויבינו, הללו כולם עד אחד מצטיינים בכך. ללא כל צל של ספק, נחסוך לעצמנו מלחמות מיותרות ואבדות כואבות במדה ונדע לתמרן עצמנו ברוח זו על מנת למנוע את המלחמות הבאות ולייצב מצב אי לוחמה, למצער לשנים הבאות.

הוספת תגובה