סטנלי מטיל מס על השכבות החלשות מאת רותם סלע

הדולר התרסק בשנה האחרונה ב-25% אל מול השקל. התרסקות שהיא תולדה של עשרים שנות גרעון תקציבי ומסחרי אמריקאי, או במילים אחרות, ארה"ב חיה זמן רב על אשראי.

לכל שבת, מוצאי שבת. בנקודה מסוימת העולם הפסיק לממן את החגיגה הכלכלית חסרת האחריות של ארה"ב. כתוצאה מכך, בתקופה קצרה של מספר חודשים התרסק הדולר אל מול המטבעות העולמיים והתגלה לעיני כל כי אמנם המלך לא ערום לחלוטין, אך הוא מסתובב באחוזה בתחתונים.

התחזקות השקל מול הדולר מצביעה, על חוזקה היחסי של הפעילות הכלכלית הישראלית אל מול זו האמריקאית. אזרחי וקברניטי ישראל קיבלו מהיד הנעלמה של הכלכלה צל"ש על מדיניות ויצרנות כלכלית; צל"ש המתורגם לכוח קנייה גבוה יותר בזכות מוצרי יבוא זולים יותר. מה שלא מצליחים לעשות החוקים החברתיים, כחוק שכר המינימום, עושה העלייה של השקל שמעלה את ערכה של כל משכורת בישראל.

כל שינוי ניצב בפני ההתנגדות של אלו היכולים להפסיד ממנו. במקרה זה היצואנים. בשבילם התחזקות השקל אל מול הדולר היא התייקרות המוצרים שלהם על מדפי הסופרמרקטים האמריקאיים או הקטנת הרווח. זוהי כלכלה, ואלו הן תופעות הלוואי של שגשוג כלכלי. השקל המתחזק מאותת כי הישראלים חיים במדינה מפותחת ויצרנית יותר ולכן מקבלים כוח קניה גבוה יותר בעבור עבודתם. מפעלים שאינם יכולים להיות רווחיים יותר בסביבה כזאת צריכים לייעל את הייצור שלהם או לעבור למדינות עניות בהן אנשים מוכנים לחיות ממשכורות נמוכות יותר, זו דרכו של עולם, ושל הגלובליזציה.

עם זאת, חוק הוא שזעקות השבר של קומץ מאורגן תמיד יהיו חזקות יותר מאלו של ההמון הלא מעוניין. וכך, אל מול העלייה הקטנה ברווחתם של שבעת מיליוני הישראלים עומדת ירידה גדולה יותר (אך קטנה בהרבה אבסולוטית) של קומץ יצואנים.

זעקות השבר הגיעו לחלונו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, שהחליט לכבוד פורים לתלות את השקל על עץ גבוה ולהלביש התערבות בוטה בשוק המט"ח כהתנהלות פנימית של בנק ישראל. זאב בתחפושת כבשה הוא זאב, אפילו אם הוא חושב שהוא כבשה. איך שלא נהפוך בה, מדיניותו של פישר היא מס המוטל קודם על השכבות החלשות. קניית הדולרים ומכירת השקל תהרוס את ערך השקל, אך לא תשפיע על ערכם הריאלי של נכסים, המצויים בבעלותם של השכבות החזקות. נכון סטנלי, המציאות אכן תתעכב בשנה או שנתיים מלדפוק על דלתם של כמה יצואנים, אבל באיזה מחיר?