"רק אל תהיה מורה" מתווה להצלת מערכת החינוך הישראלית
מאת: רותם סלע | פורסם: 10 בדצמבר 2007
העולם השתנה ומערכת החינוך נשארה במקום. בשביל להישאר רלוונטית לחברה ולנוער שלנו, מערכת החינוך יכולה וצריכה להשתנות. הכנסת תחרות למערכת החינוך יכולה להשיב לה את כוח האדם האיכותי. זה עבד בשבדיה, וזה יכול לעבוד גם פה.
"תהיה מה שאתה רוצה, זה החיים שלך. רק אל תהיה מורה". כל מי שזכה כמוני באמא מורה לא היה צריך לחכות לשביתת המורים האחרונה בשביל להבין את מצב מערכת החינוך בישראל. הוא היה צריך להקשיב בארוחות של יום שישי.
"אם הייתי יכולה לבחור שוב הייתי הולכת להיות מעצבת פנים או אדריכלית". אמא שייכת לדור שלפני המבול. הדור שבו בחנות היה רק חלב אחד, לחם אחיד ושוקולד פרה. הוראה הייתה בחירה כמעט אוטומטית בין מבחר המקצועות המצומצם שלפני עידן הגלובליזציה. זה לא אומר שהיא לא יכולה להתחרט.
בעשרים השנים האחרונות המדינה שלנו עברה שינוי אדיר. המעבר האיטי אך העקבי מהעולם הסטטי של המדינה שידה בכל למודל של כלכלת שוק שינה בצורה דרמטית לא רק את המצב החומרי שאנחנו חיים בו, אלה גם את המצב הנפשי.
הצעירים שנולדו לתוך העולם הזה התרגלו שאת הקוטג', מכונת כביסה, העבודה או הייעוד שלהם בחיים הם צריכים ויכולים לבחור. חלק מהם זה בלבל. הקול הפנימי דחף אותם לאשרמים בהודו, לחזרה בתשובה או לקיבוץ נאות סמדר. את הטובים בניהם זה מיקד. הם הפנימו שהעולם יותר מתמיד הוא מגרש משחקים פתוח, והם חיפשו מסגרות שיאתגרו אותם, מסגרות שמתוכם הם יוכלו לשנות את העולם.
הם הקימו אלפי סטארטאפים חצופים שהפכו ברבות הימים לצ'ק פוינט, מיראבליס ועוד מאות חברות שמרכיבות תעשיית הייטק ששנייה רק לארה"ב. הם כבשו את ספסליהן של האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם, ומאוחר יותר הפכו בהן לבעלי תפקידים שהובילו מחקרים ומחלקות. הם נמצאים בנדל"ן במזרח אירופה, בחברות השקעות בינלאומיות, בעיצוב פנים למעשה בכל מקום שנותן להם הזדמנות לפרוש כנפיים, לממש ולבטא את עצמם, וליהנות מאוויר הפסגות המשכר של עידן ההזדמנויות הבלתי מוגבלות.
מצב החינוך הוא לא בעיה ישראלית הוא בעיה עולמית. בכל רחבי העולם המפותח גדלו תקציבי החינוך הציבורי בעשור האחרון ללא תוצאות. ציוני התלמידים במבחנים בינלאומיים לא צנחו במקרה הטוב. לבקשת הOECD, נענתה חברת הייעוץ מקנז'י לאתגר ולאחר מחקר ארוך ומעמיק גילתה למרבה הפלא שהדרך למערכת חינוך טובה עוברת קודם בגיוס אנשים טובים. [1]
"הייתי רוצה להיות מורה….אבל". עודד הוא אחד מחברי הטובים ביותר. בזכות ציוות אקראי לחדר משותף בשנת שירות, זכיתי להכיר את אחד מהאנשים היותר מצחיקים, חכמים וערכיים. היום הוא לומד משפטים במרכז הבינתחומי. "זה לא רק שהשכר מגוחך, אני רוצה גם לעשות משהו עם החיים שלי". את הזמן הפנוי שלו הוא מבלה בארגון בהתנדבות של קבוצת לימוד במכינה קדם צבאית בתל אביב ועבודה עם נוער במכון נסיעה. בעתיד הוא יהיה כנראה עורך דין מסחרי.
עודד שלעצמו הוא סימפטום. עשרות אלפי צעירים עם אש בעיניים, שלא בחרו במקום הטבעי ביותר לשנות ממנו את העולם הם כבר תופעה. תופעה מדאיגה. התופעה שמאיימת להטביע את החינוך שלנו.
בזמן שהעולם רץ קדימה משרד החינוך נשאר במקום. התשובה שלו לתזזיתיות והאופק של עידן ההזדמנויות הבלתי מוגבלות הייתה קפה בכוסות קלקר בחדר המורים, שכר אחיד, קידום על פי ותק ותוכניות לימודים, תקנים ומסגרת לימודית המוכתבת על ידי מנגנון בירוקראטי ריכוזי. במנגנון זה שבויים הורים, תלמידים ומורים. במצב הנוכחי, הם, החיים את תוצאות ההחלטות האלו עומדים חסרי יכולת אמיתית להשפיע על המציאות החינוכית. קשה ככל ככל שתהיה.
בשנות החמישים הציע הכלכלן זוכה פרס הנובל מילטון פרידמן במאמר "תפקיד הממשלה בחינוך" הסדר אלטרנטיבי לחינוך. בהסדר זה הנקרא שיטת השוברים הוא הציע להעביר למעשה את השליטה בחינוך מהבירוקרטיה להורים ולמורים. לאנשים שחיים חינוך.[2]
בשיטת השוברים משרד החינוך כבר לא מנהל את החינוך. הוא אחראי אך ורק להבטחת הזכות של כל ילד וילד לחינוך. אחריות מימונית. את הפעלת וניהול החינוך, אותו מנגנון האדיר הבולע מיליארדים מחליפים ההורים. צבא של מיליוני מפקחים-מתנדבים חדורי תחושת שליחות.
ההורים מקבלים שוברים המיועדים לחינוך, שובר בגין כל אחד מהילדים בגיל בית ספר. את השובר ימסרו ההורים לבית הספר אליו הם יבחרו לשלוח את ילדיהם. בהמשך, מקבל כל מוסד כסף ממשרד החינוך על פי כמות השוברים שיש לו. השוברים מייצגים למעשה את תקציב החינוך שמחולק כעת בצורה דמוקרטית, על פי רצונם ושיפוטם של ההורים. ולא בצורה ריכוזית על פי גחמותיהם ורצונם של פקידים ופוליטיקאים.
בית הספר שמקבל שוברים לא חייב להיות ציבורי. למעשה כל אחד יכול לפתוח בית ספר. להציע תוכניות לימודיות חדשניות, לשכור מורים ותקנים, להמציא פעילויות העשרה וחוגים. כל אחד יכול למעשה לחלום וליצור את המודל החינוכי שלו ולהצליח או ליפול על פי גזר דינם של ההורים. ירצו ישלחו אליו את הילד שלהם, לא ירצו יצטרך בית הספר להסגר או להשתנות.
עשרות אלפי צעירים מוכשרים יסתערו כמעט בין לילה על החינוך בישראל. הם יגיעו מההיי טק, מהתעשייה, ממשרדי עורכי הדין ומהאשרמים. אמא שלהם תדחוף אותם להיות מורים במערכת החינוך החדשה. מערכת שמתגמלת ובוחנת אותם לא על פי ההסכמים הקיבוציים שמשיג רן ארז אלא על פי יכולת אישית והצטיינות. מערכת שמנוהלת לא על ידי בירוקרטיה אלה על ידי גלים של כישרון, יצירתיות ותעוזה שיציפו את מסדרונות בתי הספר ויתחילו תקופה חדשה, תור זהב של החינוך הישראלי.
זה לא בשמיים. בהולנד, אירלנד, ארה"ב וצ'ילה פועלות היום גרסאות שונות של שיטת השוברים. בשבדיה, בה פועלת השיטה מאז 92', היא זוכה לפופולאריות ולהצלחה עצומה. כ-13% מהתלמידים בחינוך העל יסודי השבדי לומדים כיום בבתי ספר פרטיים, תוצר של שיטת השוברים. גם בתי הספר הציבוריים נאלצו להשתפר בכדי לעמוד בסטנדרטים החדשים.[3]
אל מול מצב מערכת ההשכלה בישראל אני מרשה לעצמי מעט אופטימיות זהירה. כשם שאפשרויות הבחירה והתחרות הובילו את ישראל לשגשוג והישגים חסרי תקדים בהיי טק, בתעשייה, ובכלכלה. כך יכולה פתיחת תחום החינוך ליוזמות ולתחרות להוביל למציאות אחרת. הדרך ללא מוצא אליה הגיע מערכת החינוך היא גם טרגדיה וגם הזדמנות, הזדמנות לרפורמה שתשחרר את כוחות היצירה והכישרון שטמונים בחברה שלנו לטובת מערכת חינוך שהיא סמל למצוינות. מערכת חינוך שאמא תרצה שנעבוד בה.
[1] – קישור – אקונומיסט
[2] – The role of government in education / Milton Friedman
[3] – BBC news
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.