מאת: ד"ר יוחאי סלע | 19 ביולי 2008 פורסם במקור בפורום המזרח התיכון.
ב-16 ביולי 2008 לבנון קיבלה לידיה רוצח ילדים מתועב. מאז ניסיון החילוץ של דני הרן ובתו עינת ז"ל על חוף ימה של נהריה – שבמהלכו אף נפצעתי – שמו של הרוצח מלווה את חיינו בישראל. עם כל המעורבות שיש לי בעניין, אין כאן משהו אישי: אני הייתי חייל בצבא-ההגנה-לישראל, והוא היה ונותר טרוריסט מתועב שבמתועבים. במהלך כל השנים שעברו מאז, התפרסמו בתקשורת הישראלית כתבות רבות על האיש ומעלליו.
חלק מהכתבות שהתפרסמו על הטרוריסט הרוצח, חרגו מן הטעם הטוב. דומה היה, שאחדים מהעיתונאים שכחו, או רצו להשכיח, שמאחורי כל אירוע טרגי ישנם בני-אדם ומשפחות שלמות הנושאות את הצלקות למרות הזמן הרב שעבר מאז. כל כתבה שהתפרסמה במדיה הישראלית, הייתה כמו דקירה קטנה שהצטרפה לקודמתה. חלק מהכתבות נשאו אופי בוטה של חוסר-רגישות מופגן, והיו כאלה שניסו להציג את הרוצח כאחד האדם. לעיתים, גב' סמדר הרן היתה צריכה להופיע בתקשורת הישראלית, בכאב גדול, כדי להזכיר לכולנו מיהו האיש ומהו אופיו האמיתי.
ב-16 ביולי 2008, מדינת-ישראל קיבלה לידיה את ארונותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל. מדינת-ישראל קיבלה את גופותיהם של שני חיילי צה"ל שנחטפו בשעה שעסקו בביטחון-שוטף על הגבול הריבוני שלנו. בתמורה לכך, לבנון וארגון חיזבאללה קיבלו לידיהם רוצח ילדים. זהו בדיוק הקו הענק, הברור, המבדיל בין אזרחי ישראל לבין האויב. ולמעשה, אין הבדל גדול בין האויב הלבנוני לבין אויב הסורי, ובינם לבין אויב הפלסטיני או לאויב האיראני. שחרורו של הרוצח המתועב בתמורה לגופותיהם של חיילי צה"ל אינה רלוונטית יותר. ויחד עם זאת, עלינו לדבוק בערכים התרבותיים והלאומיים שלנו גם אם מתלווה לזה מחיר כואב וגם אם האויב רואה בזה חולשה.
אך, למען האמת, האויב לא תמיד קורא נכון את העוצמה שיש בחברה הישראלית ובתרבות הישראלית המשותפת לכולנו. לאותה עוצמה אדירה, הנמצאת בכולנו, נחשפנו בעת הלוויותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל. המתמיה הוא, שגם התקשורת הישראלית – בהכללה – לא באמת מבינה את החברה הישראלית. די לראות את הכותרות הציניות בעיתון הארץ בימים האחרונים כדי להבין לאשורו את הפער העצום בין התקשורת הישראלית לחברה הישראלית. לא לחינם נסראללה התמכר לידיעות המתפרסמות בתקשורת הישראלית העוסקות בו ובארגונו.
מה לבנון מקבלת?
כאשר הוטחו ארונותיהם של רגב וגולדווסר על האדמה בידי פעילי חיזבאללה בצעד הפגנתי ובוטה, לבנון וארגון חיזבאללה קיבלו תמורה הולמת לאופיים האמיתי: הם קיבלו טרוריסט רוצח ילדים. עם בואו של הרוצח ללבנון, עולות בקרבם של ערביי-האזור שאלות אחדות לצד מפגני שמחה מאולצים ומלאכותיים. חיזבאללה יודע היטב שאין לו על מה לשמוח לאור תוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה. עם בואו של הרוצח ללבנון, עולים הרהורים כבדים במגזרים אחדים בלבנון ובעולם-הערבי: "האם באמת קונטאר שווה את כל ההרס שנגרם ללבנון בעקבות המלחמה".
פניהם העגומות של מנהיגי לבנון המתונים, בעת קבלת הפנים לקונטאר, חשפו פעם נוספת את הדאגה והחשש מהמבנה הרעוע והשברירי של המדינה הלבנונית. ככל שיחלוף הזמן, האמת הלבנונית תלבש צורה ותפשוט צורה, ואיתה גם ההתפכחות הכואבת מהחגיגות היזומות והמאולצות. פחדנותו המופגנת של נסראללה ביום בו הוא עלה לבמה יחד עם קונטאר, חשפה לעיני-כל את מצבו הנפשי הרעוע של נסראללה. סימנים ברורים לכך נראו כבר במהלכה של מלחמת לבנון השנייה, ואף כתבתי על כך במאמרים אחדים. אולם, חלקים מהציבור הישראלי עדיין שבויים בדימוי של נסראללה שאינו רלוונטי יותר למציאות הנוכחית. המציאות השתנתה, אך הפרשנות הניתנת כיום מסתמכת בעיקר על התקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה.
במלכודת התעמולה של נסראללה
אחת מהבעיות הנוגעות להתנהלות הישראלית מאז הסכם אוסלו, קשורה לדימוי-העצמי של ישראל כמדינה וכחברה. ללא כל ספק לישראל יש יכולות יוצאות-דופן בטיבן ובאיכותן. ישראל נתפסת – ובצדק – כאחת מהמדינות החזקות במזרח-התיכון. על-מנת להגיע לרמה אנושית וטכנולוגית שכזו, נדרשו מאמצים כבירים לאורך שנים רבות שראשיתן עוד מתקופת הישוב של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. גורמים בחיזבאללה וגורמים רבים במזרח-התיכון מבינים עד כאב את העוצמה האנושית שיש בישראל. לפיכך, התנהגותם כלפי ישראל וכלפי החברה הישראלית – התנהגות הנתפסת לעיתים כברברית – נובעת בין היתר משילוב של חשש וקינאה על כל מה שישראל מייצגת בעיניהם כתמונת-מראה הפוכה למצבם.
במלאת שנתיים למלחמת לבנון השנייה, חלקים מהציבור הישראלי עדיין שבויים במלכודת התעמולה של חיזבאללה ונסראללה. פוליטיקאים ישראלים בכירים מזהירים כי חיזבאללה הכפיל ואף שילש את מספר הטילים שברשותו. אולם, ישנו הבדל בין "הכפיל" ל"שילש", שכן הטווח בין שני הביטויים האלה מראה בעליל כי המידע לא הגיע בהכרח ממקור מוסמך, אלא זו הערכה שהגיעה כנראה ממקור תקשורתי גלוי.
מאז מלחמת לבנון השנייה, גורמים בחיזבאללה מזינים כתבים זרים (בדרך כלל פרו-ערביים) בעדכונים שוטפים על התחזקותו של חיזבאללה. אותם כתבים, כדוגמת רוברט פיסק (Robert Fisk) מהעיתון "האינדיפנדנט", ממהרים להפיץ את הדברים כחלק מהאידיאולוגיה הפוליטית שלהם ובהתאם לגישתם האנטי-ישראלית. גםכמות הטילים שבידי חיזבאללה אינה מהווה איום אסטרטגי על ישראל גם אם אחדים מהם יכולים להגיע עד לדרום-הארץ על-פי פרסומים אחדים. חיזבאללה יכול להציב מערכת לגילוי ומעקב אחרי מטוסי חיל-האוויר הישראלי, אך גם זה אינו מהווה איום בלתי נסבל. במילים אחרות, חיזבאללה נחלש מול ישראל, שכן חסרים לארגון אלמנטים חשובים שנפגעו קשות בעקבות המלחמה, כמו התמיכה הבלתי-המסויגת של מרבית העדה השיעית בארגון, במנהיגיו ובמעשיהם.
ישראל כמדינה וכחברה מתנהגת כאילו חיזבאללה יושב על הגדר וכי התנאים שהביאו לפתיחתה של מלחמת לבנון השנייה עדיין שרירים וקיימים כאילו מאומה לא השתנה בעקבות המלחמה. כל דגל של חיזבאללה שנתלה בכפרי דרום-לבנון וכל רועה-צאן המגיע לקרבת הגדר, נתפסים בעיני התקשורת הישראלית כהוכחה חותכת להתחזקותו של חיזבאללה ולכישלונה של מדינת-ישראל במלחמה. פוליטיקאים ישראלים, בשיתוף-פעולה עם אנשי תקשורת מסוימים, שכחו שהאויב העיקרי של מדינת-ישראל אינו ממשלת-ישראל, אלא דווקא אלה הנמצאים בלבנון, בסוריה, באיראן ובעזה.
ישראל הנהנתנית של הסכם-אוסלו מתפוגגת לה לאיטה. לאחדים מאיתנו עדיין קשה להשלים עם המציאות שהתפתחה באזור גם בלי שום קשר למעשיה או למחדליה של מדינת-ישראל. לאנשים רבים, רבים מידי, קל לצייר תמונת-עולם חד-ממדית, לכאורה רציונאלית, שבה התנהגותו של האויב תלויה אך ורק במעשינו ובמחדלינו – ולא כך הוא. היינו צריכים לעשות סיבוב שלם כדי להגיע לאותה הבנה שליוותה אותנו לפני שנים רבות שיש לנו כאן מאבק לאומי ותרבותי על הערכים הכי בסיסיים שלנו. במילים אחרות, פסטיבל סמיר קונטאר בלבנון הוא רק הסימפטום לכך, גם אם עדיין ישנם בישראל כמה בודדים הרוצים שתחשבו ההיפך הגמור מכך.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.