פזמוניה? הראשונים של לאה גולדברג
מאת: אליהו הכהן | פורסם במקור ב-2 באפריל 2009, במכתבו של אהוד בן עזר, רשימה ראשונה בסדרה
מה עוד לא סופר או נכתב על לאה גולדברג? דומה כי אין דבר שנעלם מעיני החוקרים ומבקרי הספרות שראו בה אחד מעמודי התווך של משוררי המסורת המודרנית. ובכל-זאת, בכוונתי להציג ברשימה זו ובבאות אחריה צד אחר, עלום, ביצירתה של משוררת מרכזית זו, שכמעט אין פעילות ספרותית שלא שלחה בה ידה: שירה, פרוזה, תרגומים, מחזות, ביקורת ספרות, ספרות ילדים ועוד.
מדובר בפזמונים לבימה הקלה שנהגה לחבר אד-הוק בשנותיה הראשונות בארץ, בעיקר מתוך כורח קיומי, אשר לא זכו לתשומת לב מצד חוקריה ומבקרי שירתה, וככל הנראה אף בעיניה לא נחשבו כיצירות הראויות לתיעוד ולפיכך מעולם לא טרחה לכנס אותם. פזמונים אלה, שנכתבו להצגות התיאטרון הסטירי הארצישראלי "המטאטא", לא נדפסו בשירונים, גם לא בספרי שיריה ובאסופת כתביה של גולדברג, ואף לא נזכר שמם באינספור הספרים ומאמרי הביקורת שנכתבו אודות יצירתה.
בת 25 הייתה לאה גולדברג בשנת 1936 כשחיברה את שלושת שירי הזמר הראשונים שלה, לילדים. את הראשון מביניהם, "השובב" ("מי הוא זה אשר שכח את השכל במטבח") הלחינה ורדינה שלונסקי (19.3.36), שהוסיפה והלחינה כעבור חודשים אחדים (31.7.36) גם את הבא אחריו – "שיר הים" ("רוחות הים מזמזמים"). ואולם יותר משני אלה הוציא לה מוניטין באותה עת שירה? השלישי – "למרחקים מפליגות הספינות", שאותו חיברה לכבוד חנוכת הנמל בתל אביב. כמו קודמיו נדפס השיר לראשונה בשבועון "דבר לילדים" (19.11.36), ובתוך חודשים אחדים, לאחר שהולחן בידי הגננת הירושלמית רבקה לוינסון, היה לשיר הזמר המוכר והמושר ביותר על הנמל. באותה עת הציף את הארץ גל גואה של שירי ים ונמל. מכל עבר נשמעו שירי ספינות ומלחים ומעל כל במה התנגנו פזמוני ספנים וסווארים. עשרות שירים כאלה אף נשלחו לתחרות לחיבור המנון לנמל, שנערכה בשנת 1937. אך אפילו שני השירים שזכו במקומות הראשונים בתחרות – "עלו לרשת" ו"הקרב המשקפת" – לא יכלו לשירן של גולדברג ולוינסון "למרחקים מפליגות הספינות", אשר סחף את הציבור יותר מכל שירי הנמל.
שמה של גולדברג הלך אז לפניה גם בזכות תרגומה המוצלח לשירו הנודע של היינריך היינה "שיר אביב" ("אט זורמת בנפשי מנגינת הטוהר"), אותו כתבה באביב של אותה השנה. תרגומה לשיר רב מוניטין זה, ללחן מאת פליקס מנדלסון, דחק במרוצת השנים את כל עשרת התרגומים האחרים ובכלל זה את תרגומו של טשרניחובסקי, ולמעשה היה הנוסח העברי היחיד אותו נהגו לשיר בתנועות הנוער בארץ.
"שיר הנמל" זכה לתפוצה רבה ונדפס בשירונים רבים. בחוברת מיוחדת "משירי היישוב – Jewish songs in Palestine שנדפסה בשנות השלושים במגמה להפגיש את התפוצה היהודית של טרם שואה עם צלילי הארץ, הוא היה אחד מארבעת השירים – לצד "שיר העמק", "תחזקנה" ו"התקווה" – שנבחרו לייצג את זימרת הארץ.
מנגד, הפזמונים שחיברה לאה גולדברג להצגות תיאטרון "המטאטא" לא היו לנחלת הרבים ונשכחו כמעט כולם. גולדברג מעולם לא הזכירה את הפזמונים הללו, שככל הנראה היו בעיניה יפים לשעתם בלבד, ואף לא מנתה אותם ברשימת יצירותיה. כאן הלכה, מסתבר, בדרכו של אלתרמן שלא העניק חשיבות יתרה ליצירתו הפזמונאית ופיזר לכל עבר כתבי יד של מאות שירי זמר ופזמונים פרי עטו שחוברו לעת מצוא, מבלי שטרח להשאיר אצלו שריד ופליט שלהם.
אמצעי הקלטה ניידים לא היו אז בשימוש בארץ, ואילו הקלטות קוליות בוצעו בארץ בשנת 1937 כמעט אך ורק באולפני רשות השידור המנדאטורית. למגינת הלב לא נותר בידינו זכר לביצועים הראשונים של השירים האלה, למעט קטע אחד של הצגת "המטאטא" שהוסרט. גם תווי השירים ברובם מעולם לא פורסמו, עובדה המכבידה על הניסיונות לשחזרם או לחדשם.
פזמון הנסיעות
את צעדיה הראשונים בתחום הפזמונאות הסטירית הארצישראלית עשתה לאה גולדברג כשחיברה שירים להצגה "קל להיות יהודי", שהעלה תיאטרון "המטאטא" בחודש יוני 1937. הייתה זו "תוכנית כל-בו" שבעצם הורכבה ממערכונים ושירים שאין בהכרח קשר ביניהם. מחברה יצחק נוז'יק אף מצא לנכון להדגיש בכותרת המשנה כי היא לא נכתבה על פי "קשה להיות יהודי" ("שווער צו זיין א ייד") של שלום עליכם.
אחד מפזמוניה שכתבה לתוכנית זו (למערכון "קאנטונים") גיחך כנגד האובססיה של ה"קאנטוניזאציה" – היא ההצעה לחלוקת הארץ לקאנטונים שהעסיקה את הציבור באותה שנה. פזמון זה זכה למיטב שבחי הביקורת שלעתים העדיפה אותו על המערכון עצמו.
אולם בין עשרת קטעי ההצגה בלט המערכון "ויהי בנסוע" שהצליף בשוט לעגו על בולמוס הנסיעות לחו"ל שאחז את היישוב באותה השנה, ואילו גולדברג מצדה השכילה לחבר לו פזמון חינני ששיקף נאמנה את התופעה הזו. בכלל, כל מי שסובר כי ריבוי הנסיעות לחו"ל הוא מסימניה של העת החדשה שלאחר מלחמת ששת הימים, יופתע לגלות כי כבר היו דברים מעולם. עוד לפני שנות השלושים יצאו לא מעטים מבני היישוב לבלות את חודשי הקיץ הלוהטים בהרי הלבנון ואילו בחורף נהגו לנפוש על חופה של אלכסנדריה במצרים. זרם הנוסעים גבר באמצע שנות השלושים, בעיקר מקרב היישוב העירוני. רובם הפליגו באניות לכל קצווי עולם ומיעוטם יצאו במטוסים. תרמו לכך, לא במעט, התבססותם הכלכלית של רבים מבני העליות הראשונות, וההון הרב שזרם לארץ בעקבות גלי העלייה והסכם הטרנספר.
את הפזמון שייחדה לתופעה זו כינתה גולדברג "פזמון הנסיעות", אך נאה דרשה ולא קיימה. בעודה מלגלגת על אופנת הנסיעות שפשתה בציבור, הרי היא עצמה קמה והפליגה באנייה למסע נופש באיטליה שנתיים בלבד לאחר שהגיעה ארצה, וממש בסמוך למועד שבו חיברה את הפזמון.
פ??ז?מו?ן ה?נ??ס?יעו?ת
המילים: לאה גולדברג , הלחן: מרק לברי
מ?ת?מ?ל??א?ים ה?או?טו?ב?ו?ס?ים,
מ?ת?מ?ל??או?ת ה?א?נ?יו?ת,
ג??ם ב??א?ו?ירו?ן י?טו?סו?
ל?מ??ד?ינו?ת ה?נ??כ?ר?יו?ת.
מ?י ב??ר?כ?ב, מ?י ב??ר?ג?ל,
מ?י מ?מ?ר?יא ו?מ?י זו?ח?ל,
ו?ב?כ?ל נ?מ?ל ב??א?ר?ץ,
קו?ל ס?יר?נ?ה י?צ?ל?צ?ל.
א?ל ת??ש??א?לו? או?ת?י ל?מ??ה,
א?ל ת??ש??א?לו?נ?י כ??יצ?ד,
לו?נ?דו?ן, פ??ר?יס, יו?קו?ה?מ?ה,
ק?אפ??ר?י, נ?יא?פ?ו?ל, ב??ג?ד??ד.
ל?ך? ו?ש??א?ל א?ת ה?ת?ו?פ?ר?ת
ו?י?ד?ע?ת?? ב??ה?ח?ל?ט
א?יך? כ??ל ג??ב?ר?ת מ?ת?ה?ד??ר?ת
ב??ס?ק?נ?ד?ל ד?? טו?א?ל?ט.
ל?נ?ס?יע?ה ד??רו?ש??ה מ?ג?ב??ע?ת,
ל?נ?ס?יע?ה ד??רו?ש??ה ש??מ?ל?ה,
ל?נ?ס?יע?ה י?ל?ו?ה ה?ב??ע?ל
ה?ל?ו?א?ה מ?א?ד ג??דו?ל?ה.
ס?ו?ד?ר, ג??ר?ב??י?ם, פ??יג?'מ?ה,
מ?ש??י, ק?ט?יפ?ה, ק?ר?פ??-ד??-ש??ין,
ב??ירו?ת, מ?צ?ר?י?ם, פ??נ?מ?ה,
נ?יצ?ה, א?יס?ט?נ?ד?ר, טו?ר?ין.
מ?י י?ק?נ?ה א?ת ת?ו?צ?ר?ת?נו?,
ל?ב??ן, י?ר?ק ו?ג?ב?ינ?ה?
מ?י י?ג??יד: מ?ה ט?ו?ב א?צ?ל?נו?
ב??א?ר?צ?נו? ה?ק??ט?נ?ה!
כ??י א?ר?צ?נו? ה?יא נ?ח?מ?ד?ת,
ק?ר ב??ק?י?ץ ב??ל?ב?נו?ן,
ו?מ?צ?ר?י?מ?ה ל?ר?ד?ת
ב??ג??ש??מ?ים – מ?מ??ש? ש??ש?ו?ן!
ל?כו? ו?ה?פ?ל?יגו?, ח?ב?ר?י??ה,
ע?ף ג??ם ה?מ??ת, ג??ם ה?ח?י,
ב?ו?ס?טו?ן, צ?'יק?גו?, מ?אל?אי?ה,
טו?ק?יו?, מו?ס?ק?ו?ה, ש??אנ?ח?י!
ל?מ??ה ל??י ס?ר?ט?יפ?יק?ט?ים,
א?ם ה?כ??ל יו?צ?א?ים, ב?ו?ר?ח?ים,
ה?א?כ??ס?פ?ו?ר?ט כ??ל ה?מ?ש??כ??ר?ת,
ה?א?ימ?פ?ו?ר?ט כ??יס?ים ר?יק?ים.
ב??ן נ?ש??א?ר ב??ל?י א?ב??א, א?מ??א,
ה?מ??ע?יל ב??ל?י כ??פ?ת?ו?ר?ים,
ב??ל?י כ??סו?י ש??ט?רו?ת ב??ב??נ?ק?ים,
ב??חו?רו?ת ב??ל?י ב??חו?ר?ים.
ז?ה כ??ה נ?ח?מ?ד ו?ע?ל??יז כ??ה,
כ??ל ה?י??ש?ו?ב מ?ט?י??ל,
ק?אר?ל?ס?ב??ד, פ??ר?אג, ס?ן פ?ר?נ?צ?יס?קו?,
ל?מ??ה ל?א צ?פ?ת ו?כ??ר?מ?ל?
שירת האזרח
בעקבות התעצמות העלייה, גדל היישוב היהודי בארץ בין השנים 1937-1930 ביותר מפי שתיים, והגיע ממאתיים אלף בשנת 1930 לכארבע מאות וחמישים אלף בשנת 1937. העולים החדשים לא זכו מיד באזרחות פלשתינאית, ורובם היו תחילה בסטאטוס של אזרחים זרים, תיירים או תושבים זמניים. כצפוי נחשב מעמד זה נחות בעיני אלה שכבר זכו להתאזרח. העולים נשאו את עיניהם לקבלת מעמד קבע של אזרח מן המניין הנושא תעודת זהות של פלשתינה (א"י). לשם כך חייבים היו להציג בפני הרשויות המלצות והוכחות על יכולת כספית סבירה לקיום עצמאי.
בהשראת התופעה הזו חיברה לאה גולדברג, אף היא עולה חדשה באותם ימים, פזמון סטירי בשם "שירת האזרח" למערכון אחר מאותה התוכנית: "אה אילו היה אזרח!"
בפזמונה היא מלעיגה על היות האדם, כביכול, נחות וחסר ערך בארץ, לא תואר לו ולא הדר ("אפס מנופח") – אלא אם כן שפר עליו גורלו והוא זוכה להיות אזרח.
חמישה הם תווי ההיכר האופייניים של הימים ההם שגולדברג שוזרת בשיר: הגמל, הנמל, הפרימוס ושני השיקויים הנחשקים באותה עת: הצוף והקפיר.
מרק לברי הלחין את הפזמון ושרה אותו בהצגה השחקנית יהודית פרקל.
ש??יר?ת ה?א?ז?ר?ח
המילים: לאה גולדברג, הלחן: מרק לברי
ה?נ??ה ה?ל?ך? ב??חו?ר נ?ח?מ?ד כ??ל כ??ך?,
לו? הו?א ה?י?ה, לו? הו?א ה?י?ה א?ז?ר?ח!
ח?ש??ב?ת??י כ??ב?ר: ה?נ??ה א?נ?י כ??ל??ה,
ל?ש??לו?ם ב??ית?י ת??ד?א?ג ה?מ??מ?ש??ל?ה.
א?ה?י?ה א?ש???ה טו?ב?ה ל?ב?ע?ל?י,
א?נ?י א?ק?ר?א לו?: "ב??ב??ל?ה ש??ל?י".
א?נ?י א?צ??ית ה?פ??ר?ימו?ס ל?א?ז?ר?ח,
יו?ם יו?ם או?צ?יא ה?חו?צ?ה א?ת ה?פ??ח.
ה?א?ה?ב?ה ת??ב?ע?ר ב??ל??ב כ??א?ש?
ו?ב?ש??ע?ה טו?ב?ה נ?ל?ך ל?ה?ת?ג??ר?ש?,
ה?כ??ל ח?ל?ף, ל?ב??י ב?ו?כ?ה: ה?א?ח!
לו? הו?א ה?י?ה, לו? הו?א ה?י?ה א?ז?ר?ח.
הו?א ל?א א?ז?ר?ח – ס?ימ?ן ש??הו?א ל?א כ?לו?ם.
הו?א ל?א א?ז?ר?ח – ע?ר?כ?ו? ק?ל?יפ??ת ה?ש??ו?ם,
מ?ש?ו?ל ל?מ?ת, ל?א?פ?ס מ?נו?פ??ח
כ??ל ב??ן א?ד?ם א?ש??ר א?ינו? א?ז?ר?ח.
הו?א כ??מו? ג??מ?ל ש??א?ין לו? ד??ב??ש?ו?ת,
הו?א כ??מו? נ?מ?ל ש??א?ין ב?ו? א?נ?יו?ת,
כ??מו? ע?יר?י??ה ש??א?ין ב??ה? ר?אש ה?ע?יר,
כ??מו? מ?ס?ע?ד?ה ב??ל?י צו?ף ו?ב?ל?י ק?פ?יר.
א?ף ב??חו?ר?ה מ?מ??ש??פ??ח?ה טו?ב?ה
ל?א ת??ז?כ??ה או?ת?י ב??א?ה?ב?ה.
ש??יר?י ל?א יו?ש??ר, ו?ש??מ?ש ל?א י?ז?ר?ח
ל?ב?ן א?ד?ם א?ש??ר א?ינו? א?ז?ר?ח.
המלחין: מרק לברי
את הלחן לפזמונים הללו, כמו-גם ליתר פזמוני אותה תוכנית, חיבר המלחין והמנצח מרק לברי, שהגיע לארץ שנתיים לפני כן כשמאחוריו קריירה מוזיקלית עשירה בהלחנה ובניצוח. טרם עלייתו שימש לברי כמנצחה של התזמורת הסימפונית של ברלין ומאוחר יותר ניצח גם על תזמורת האופרה בעיר הולדתו ריגה. מיד עם השתקעותו בארץ הלחין את שירו של רפאל אליעז "עמק" ("פלדה כחולה הם השמיים") שזכה לביצועים מפי מקהלות רבות, ומאוחר יותר אף שימש לו לחנו של השיר נושא מרכזי בפואמה הסימפונית שהלחין "עמק". בשנת 1937 היה לברי ל?מלחין של הצגות "המטאטא". תחילה הלחין את שירי אלתרמן לתוכנית "כולנו עמך" (תוכנית מ"ב), ולאחר מכן הלחין את שירי לאה גולדברג לתוכנית מ"ג "קל להיות יהודי". במשך ארבע השנים 1937-1941 הוא הלחין שירים ופזמונים לעשר תוכניות של "המטאטא".
אין יודע מדוע לא פרצו לחניו אלה של לברי אל מעבר לבימה שבה הוצגו על-אף שהביקורת לא חסכה ממנו שבחיה: "מרק לברי הוא בלי ספק הקומפוניסטן האידיאלי בשביל הג'אנר המוסיקלי של 'המטאטא'" – התלהב, למשל, אורי קיסרי, עורכו של "תשע בערב", השבועון הנפוץ לענייני במה הומור וסטירה באותה עת. מכל מקום, ברבות השנים נודע לברי בארץ בעיקר כמנצח מקהלות וכמלחין של אולם הקונצרטים ובימת האופרה ("דן השומר"). בתחום הזמר נפוצו לחניו ל"לילה בגלבוע" ו"מה מלילה בחניתה", ובמיוחד "כתתנו בלילה צועדת", שהיה לשיר הלכת הנפוץ ביותר בארץ לאחר מלחמת העצמאות, ואף שימש אות התחנה של גלי צה"ל במשך עשרות שנים.
המשך יבוא
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.