תא"ל גיא צור לא מאמין בניצחונות

תא"ל גיא צור לא מאמין בניצחונות
השאלה הקריטית שמולה החברה הישראלית ניצבת היא האם ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל מסוגלת להפיק לקחים. אםהתשובה היא שלילית, אזי מתבקש שהאנשים הנכבדים, במדים ובאזרחי, יחזירו את המפתחות

מאת קרולין גליק 27/8/2006

בין המפגינים ליד קריית הממשלה יש ויכוח. התנועה לאיכות השלטון דורשת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את מהלכי המלחמה; אנשי המילואים לעומת זאת דורשים את התפטרותם של ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל רא"ל דן חלוץ.

השאלה הקריטית שמולה החברה הישראלית כולה ניצבת היא האם ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל מסוגלת להפיק לקחים. אם היא אינה מסוגלת לכך, אזי יש צורך דחוף במימוש הדרישה של אנשי המילואים שההנהגה הפוליטית והצבאית תחזיר את המפתחות ותלך הביתה.

כדי לשפוט את המצב, בואו נתרחק רגע מלבנון ונסתכל על מה שקורה ברשות הפלשתינית.

כיום, בעוד החמאס מסרב לתחנוני יושב ראש הרשות מחמוד עבאס להקים ממשלת אחדות עם הפת"ח, עברו אנשי הפת"ח לביצוע פעולות קיצוניות יותר ויותר. למשל, חטיפת אנשי פוקס ניוז, סטיב סנטאני ואולף וויג. השניים נחטפו לפני שבוע וחצי על ידי אנשי כוחות הביטחון של הרשות השייכים לפת"ח. אלו דרשו כי בתמורה לשחרור השניים עבאס ישלם להם כופר. משסירב לשלם, מכרו אנשי כוחות הביטחון את בני הערובה שלהם לתא של הפת"ח המכנה את עצמו "חטיבות הג'יהאד הקדוש". אלו כעת מאיימים להרוג את השניים אם ארצות הברית לא תשחרר את כל האסירים המוסלמים מבתי הכלא שלה. במילים אחרות, הם עומדים לקראת הוצאה להורג.

בנוסף, מקורות פלשתיניים מהימנים קובעים חד משמעית כי חייל צה"ל גלעד שליט מוחזק מאז חטיפתו על ידי מחבלים מהפת"ח ומהחמאס בחאן-יונס. חאן-יונס היא עיירה הנשלטת באופן מוחלט על ידי אנשיו של איש הפת"ח מוחמד דחלאן.

אילו עבאס היה רוצה בשחרורו של שליט, כוחותיו (המונים 60,000 חיילים) היו יכולים לשחרר אותו בכל רגע. אך עבאס אינו מעוניין בשחרור שליט. תוך שהוא מפזר הודעות שקריות על שליטה סורית בחוטפים, עבאס מנהל משא ומתן עם החמאס בנושא. עבאס דורש כי שליט יועבר לידיו כדי שהוא יוכל לנהל משא ומתן עם ישראל על שחרור מאות מחבלים מבתי הסוהר בארץ בתמורה לשחרור שליט. המחלוקת בין עבאס לבין החמאס נסובה אודות השאלה מי יקבל את התהילה מעסקת השחרור. החמאס אינו מוכן לוותר על הכבוד וכמוהו גם עבאס, וכך שליט ממשיך לשבת אי שם בחאן-יונס.

עבאס מסתובב חופשי

המשמעות של העובדות ברורה: אילו ממשלת ישראל היתה רוצה לשחרר את גלעד שליט היא היתה מטילה את כל האחריות להחזקתו כבן ערובה בחאן יונס על מחמוד עבאס. ישראל היתה מאיימת לפגוע בדברים היקרים לו מכל: הכסף שלו, הלגיטימיות הבינלאומית שלו ועצם החיים שלו. אם ישראל היתה רוצה לשחרר את גלעד שליט, הממשלה היתה סוגרת מזמן את עבאס במוקטעה ברמאללה, בדיוק כפי שעשתה ליאסר ערפאת במבצע חומת מגן. אך ישראל איננה עושה אף אחד מן הדברים הללו.

במקום כל אלו, הממשלה מאפשרת לעבאס לנסוע בכל העולם ולהשמיץ אותנו על כל במה. הממשלה מאפשרת לעבאס לנהל משא ומתן עם החמאס על הקמת ממשלת אחדות, היא מחזקת את הלגיטימיות שלו במערב, מאפשרת לכוחות הביטחון שלו להמשיך להבריח נשק מתקדם לעזה מסיני ואיננה מטילה שום אחריות לחייו של גלעד שליט על עבאס או על ארגון הפת"ח שלו, שגם מחזיק בו כעת וגם היה שותף מלא במבצע החטיפה בכרם-שלום בחודש יוני.

מדוע הממשלה פועלת בצורה כזאת? משום שממשלת אולמרט-פרץ-לבני-פרס איננה מסוגלת להגדיר את עבאס, את ארגון הפת"ח או את הרשות הפלשתינית כאויב. היא לא מסוגלת לעשות כך משום שהיא זקוקה לפיקציה של עבאס כמנהיג מתון על מנת להצדיק את רצונה לסגת מיהודה ושומרון ואת התעקשותה להמשיך לבנות את גדר ההפרדה ולפנות מאחזים מבודדים, כאשר משמעות פעולות אלו היא ויתור ישראלי על המרחב הטריטוריאלי ביו"ש.

האוגדונר החוכמולוג

כמו הממשלה, גם המטכ"ל של צה"ל אינו מסוגל להבין את המשמעות של המציאות הקיימת והמתהווה בשטחים הנמצאים בשליטת הרשות. כפי שאמרו על חיזבאללה לפני ה-12 ליולי, מפקדי צה"ל מאמינים כי את האיום הפלשתיני צריך וניתן להכיל, ושלא רצוי ובלתי אפשרי להכריע אותו. כמו הממשלה, גם צה"ל עושה הפרדה בין כוחות הביטחון של הרשות לבין ארגוני הטרור. כמו הדרג המדיני, גם המטכ"ל עושה הפרדה בין מנהיגי החמאס ומנהיגי הפת"ח, ומאותן סיבות פוליטיות, אידיאולוגיות ותפיסתיות.

אלה וגם אלה סוברים כי אין משמעות לשליטה בקרקע, וכי גדר ההפרדה ביו"ש – כמו זו בגבול הצפון – יכולה לשמור על מרכז הארץ ועל ירושלים. תא"ל גיא צור, מפקד אוגדה 162 שלחמה בצפון, היטיב לנסח את התפיסה השלטת בצה"ל בשיחת סיכום עם קציני מילואים ביום שני. יש לנו מזל, הוא אמר, שלא ניצחנו במלחמה הזאת בלבנון. ניצחנו ב-1967 ומאז אנו רק סובלים. ניצחנו ב-1982 והתבוססנו בבוץ הלבנוני 18 שנים. שליטה בשטח, אומר למעשה צור, רק פוגעת בישראל ועדיף לנו לוותר עליה. ניצחון הטומן בחובו גם התפשטות טריטוריאלית הוא דבר לא טוב. עדיף להפסיד.

המחאה של אנשי המילואים היושבים כעת בגן הוורדים מול משרד ראש הממשלה ודורשים את התפטרות אולמרט, פרץ וחלוץ, נולדה, כך עושה רושם, בתסכול העמוק האוחז בכל מי שלחם בלבנון במלחמה הזאת. את דבריהם של החיילים מחטיבות אלכסנדרוני וכרמלי שישבו במאהל ביום שלישי בצהריים ניתן לאפיין כמין תחושה שהם היו בלתי רלוונטיים במערכה. הפעולות שלהם לא הורידו את כוחו של החיזבאללה, לא עצרו את ירי הקטיושות, לא החזירו את אלדד רגב ואהוד גולדווסר הביתה. למעשה, הם מרגישים שהם סתם נשלחו להילחם. והם צודקים.

אסטרטגיית ההשפלה

כמו מול הרשות הפלשתינית כך מול חיזבאללה; הדרג המדיני והדרג הצבאי לא היו מסוגלים להבין את המערכת מולה עומדת ישראל. אם מול הפלשתינים הכישלון נובע מתפיסות אידיאולוגיות, מול חיזבאללה הוא נובע מעיוורון אסטרטגי.

אלופי המטכ"ל לא הבינו כי תורת הלחימה של חיזבאללה לא מבוססת על הגנה וגם לא על התקפה, אלא על השפלה. המגמה של החיזבאללה במלחמה הזאת היתה להשפיל את ישראל. הטילים שלה משפילים אותנו, משום שהם מערערים את אמון אזרחי המדינה ביכולת המדינה להגן עליהם. העמדות המחופרות של החיזבאללה בכפרים גם הפכו את המטוסים של חיל האוויר לבלתי רלוונטיים, וגם פגעו ביכולת של כוחות הקרקע להתקדם לעבר הליטני. כצבא פוסט מודרני, כל הגיון הלחימה של החיזבאללה מבוסס על הרצון לשבור את כוח העמידה שלנו ולהביא לקריסה של ישראל כמדינה וכחברה.

מול אויב כזה לא היה צורך להיכנס לכפרים, אלא להקיף אותם על ידי השתלטות על המרחבים מסביבם, וכך לנטרל את היכולת של החיזבאללה לפעול בכפרים ולהביא לידי ביטוי את היתרון הטכנולוגי של צה"ל. ברמה האסטרטגית, מול אויב כזה יש צורך בתפיסה צבאית ומדינית שאיננה שוללת את האפשרות לכבוש שטחים נרחבים. כיבוש שטחים גם היה מפורר את תפיסת החיזבאללה כי ישראל היא חברה נהנתנית ושברירית כמו קורי עכביש, וגם היה מקשה על כוחותיו לשגר טילים לשטח ישראל. מול אויב כזה אין טעם להכניס כוחות מיוחדים ככוח עיקרי. היה צורך להכניס כוחות מאסיביים שהיו יכולים להרוג את לוחמי החיזבאללה תוך כדי תנועה, ומבלי לעצור את ההתקדמות כדי לפנות פצועים שלנו. אבל כדי לעשות את הדברים הללו יש צורך בהנהגה פוליטית וצבאית המסוגלת להתנער מפרדיגמות מיושנות ומוטעות, וללמוד מניסיון.

רק בחירות כלליות

אין ספק כי יש צורך דחוף ללמוד את הלקחים מהמלחמה הזאת, משום שהמלחמה הבאה עומדת בפתח. וזה מביא אותנו בחזרה לדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. כאן נשאלת השאלה, האם ישראל רוצה כי לקחי המלחמה יופקו על ידי השופט אהרן ברק או מי מבין שופטי בית המשפט העליון כפי שמבקשים יוסי ביילין ואליעד שרגא, וכפי שיהיה אם תקום ועדת חקירה ממלכתית; הרי לא זו בלבד שאלו לא מבינים טוב יותר את המצב הצבאי מאשר כל אזרח מצוי, אדרבה: יש להם חלק נכבד באחריות לתבוסה. כבר חמש עשרה שנים מוביל בית המשפט העליון קו שמעקר מצה"ל ומממשלת ישראל את היכולת להתייחס לאויבינו כאל אויבים. כאשר איום בהגשת בג"ץ בלבד מספיק כדי להביא את צה"ל לשחרר חמישה אנשי חיזבאללה שנלקחו בשבי במהלך הפשיטה של סיירת מטכ"ל בבעל בק, ברור כי המוסד הזה על יושביו אינו כתובת להפקת לקחים.

הדרך היחידה שישראל תוכל באמצעותה להפיק לקחים – לוודא כי צה"ל מתנער מהקונספציות המוטעות שלו ולהבטיח כי בפעילות המדינית שלה ישראל תדע איך לקדם את הביטחון הלאומי מול האיומים ההולכים ותופחים – היא על ידי החלפת המנהיגות הפוליטית של ישראל. אפילו אם יודח חלוץ, אולמרט ופרץ אינם מסוגלים לנער את הצבא. רק מנהיגים המבינים את מהות המלחמה המתנהלת נגדנו יכולים להפיק את הלקחים. על כן, ועדת החקירה היחידה שיש לדרוש היא ועדת החקירה הנקראת בחירות כלליות.

—

קרוליין גליק משמשת כסגן עורכת של הג'רוזלם פוסט, והינה מבכירי המנתחים הפוליטיים בעולם. מאמרי הניתוח הפוליטי שלה מתפרסמים במיטב העיתונות. גב' גליק עלתה לישראל מייד לאחר סיום לימודיה באוניברסיטת קולומביה ולאחר שירותה הצבאי בצה"ל שימשה בתפקידי מפתח בצוות המייעץ לראש הממשלה רבין במהלך הסכמי אוסלו. גב' גליק מפרסמת טור קבוע בעמוד הראשון של הג'רוזלם פוסט, במהלך מלחמת עיראק האחרונה היא הצטרפה לכוחות החי"ר האמריקאיים והיתה בין הראשונים שהגיעו לבגדאד. המאמר מתפרסם ב"אנכי" באישור מיוחד של הכותבת.