הסיבוב ה-3 בעיצומו מאת אלי מייזליש

הסיפור חזר על עצמו בסיבוב ה-2, כאשר היה נדמה לנאצר, שהיה ע?ד לתבוסת הצבא המצרי ב-48, כי אם יחברו אליו ירדן וסוריה תחת פיקודו ולא בבליל של מפקדות ב-48, יהיה זה משחק ילדים ב-67' להביס את ישראל עם שלושה צבאות סדירים ונשק חדיש משלושה כיווני אוויר עד לים.

אבל כל שאר הערבים ובעיקר הפלסטינים, לא הפנימו את הלקח; לקבל מישראל מה שאפשר ולא מה שרוצים לקחת ממנה, כמו ירדן למשל, ומנסים עדיין לקחת ולא לקבל –למרות 2 תבוסות.

כך שהסורים והפלסטינים עומדים עדיין על שלהם: לקחת. הם יודעים כי בשדה הקרב לא יוכלו להגשים את רצונם, אז הנה המתכון האפשרי:

סיבוב שלישי ללא רובה ביד אלא עם מיקרופון.

שדה מערכה זה, הסיבוב ה-3, בעיצומו – כשהערבים מפתיעים כמו תמיד ומשתלטים על כל מיקרופון בעולם, על כל קמפוס ועל כל עיתון. והיות שהיריב אינו צה"ל, ללא הטנקים או חיל האוויר המיתולוגי, בשדה מערכה זה ללא טנקים ומטוסים – שוב ההפתעה ושוב את היוזמה במהלכים אסטרטגיים וטקטיים מובילים הערבים ב"פור" אדיר, כשההובלה בידיהם בלעדית.

זאת היא תמונת המצב: במשחק מכריע על גביע האלופות, ישראל מפגרת במחצית 5:0 מול הנבחרת הערבית. יש לנו רק 10 דקות של הפסקה להתכונן להמשך המשחק וליטול את היוזמה ולהשוות ובסוף להכריע 10:5 מבלי לתת להם לתקוע בשער שלנו גול אחד נוסף.

כיצד נעשה זאת?

לפני שאתן את המענה הדרוש, הבה נתבונן בעצמנו, על פנינו העייפות בתא השחקנים – האם אנו רוצים בכלל לנצח את היריב או שכאשר אבדנו – אבדנו?

כי יש כאלה ביציע הקובעים מראש כי הנבחרת הערבית היא העדיפה ועליה לנצח. אלה הם האוהדים הקבועים – השמאל, שבנחישות ובעיתונות הישראלית מבקש ניצחון ערבי בסיבוב הזה, הקרב על התקשורת.

כאוהד ותיק של הנבחרת הישראלית מאז הקרבות בתש"ח, אין בכוונתי להחמיץ הפעם את האליפות, זו של 2010. כי 2010 הולכת להיות שנת ההכרעה בשדה הקרב של התקשורת. מי ינצח? ואפילו שכבר בתחילת המשחק מובילים הערבים 5:0 – עדיין יש לנו מחצית שלמה כדי לנצח 10:5.

אז הנה המענה:

א. יש להפנים ולהבין כי המערכה בשדה הקרב הסתיימה, ומתחילה מערכה מסוג אחר: בשדה התקשורת. ולכן יש להתארגן עם כל הכלים האפשריים, ולא לנסות לכבות שריפה פה ושם כפי שהציע השבוע ליברמן – לשלוח מדי פעם קבוצת סטודנטים ישראלים קטנה להגן על מרצים ישראלים. זו טיפה בים ונוגדת התקפת מצח בכל החזיתות.

ב. כדי לנצח את הערבים בתקשורת יש לשנות את כל הכללים. במקום כלים צבאיים, טנקים ומטוסים, מעתה יש להצטייד במיקרופון ועיתון.

ג. ברמת התקשורת הבינלאומית, אין להמתין יותר שערבים יפתחו ראשונים באש תקשורתית ויפגיזו עם תחנות רדיו וטלוויזיה בכל העולם, יש להקדים אותם בכל שדה מערכה. יש לאתר את המקורות הקבועים המארחים אותם, ולהתייצב עם כוכבי תקשורת שנצליח לגייס למען המטרה כמו טד קופל, לארי קינג, ברברה וולטרס ועוד. סלבריטים למשל כמו בר רפאלי ואחרים, כוכבי וכוכבות קולנוע, במאים, מרצים פופולריים, פוליטיקאים בכירים בדימוס, כמו קיסינג'ר למשל, או נשיאים ומושלים לשעבר וראשי ממשלה, או עיתונאים בכירים, אנשי כמורה פופולריים, פרקליטים ידועים, ואפילו אנשי עסקים – שיודעים או ילמדו לדעת לבלום את המתקפה הערבית ולהציג את העניין שלנו באור חיובי.

ד. ברמת התקשורת בקמפוסים ובכנסים, יש לקיים נוכחות קבועה של סטודנטים ישראלים ואו יהודים הבקיאים בנושאי הדיון, ושלא יאפשרו לפלסטינים ולאוהדיהם להיות השולטים בכיפה. כך, לקראת הפגנות אנטי ישראליות; להקדים ולקיים נוכחות מאסיבית ועם דגלים.

ה. ברמת התקשורת האזורית, יש לקדם כישרונות צעירים כמו דובר צה"ל בעברית רס"ן אביחי אדרעי, היודע להשיב על כל שאלה פרובוקטיבית בדרך נינוחה ומנומקת היטב.

לצורך כל הנאמר לעיל, חייבת הממשלה להקצות מיניסטריון מיוחד ומיידי עם תקציבים לא מוגבלים, כי זו מלחמה. טנקים ומטוסים ל יעזרו כאן.

ו. ללא אירגון טוב וללא מנכ"ל מהזן של סיירת מטכ"ל, לא נוכל לתת מענה כנדרש בעת הזו של הסיבוב ה-3. וככל שנוכל להדביר את הנוכלות הערבית, שמסתייעת עם גורמי שמאל קיצוניים מישראל, כך נוכל להסיג אחורה את כל מה שהערבים כבר הצליחו להשיג בתוצאה 5:0.

ומעתה: הנני עומד ומתריע כי הסיבוב ה-3 בעיצומו, ושאיש לא יאמר: "לא שמעתי… לא ידעתי… לא אמרו לי…"

אז הנה אני אומר לך!