צבא השקרנים לישראל

מאת אביתר בן-צדף | 2 בנובמבר 2010

הצבא חייב לדווח אמת – ולא את כל האמת – לאומה, גם כדי להכינה ליום פקודה. לכן, תמוהה העובדה, שצבאנו ממהר להנפיק הודעות שקריות על אירועים שונים – כמו זו הוציאה ועדת אופיר אחרי המבצע הכושל של שייטת 13 באנצריה. פרק נוסף בכסת"ח הצבאי.

אחד מיסודות התמיכה הציבורית בצבא הנו האמונה, שהצבא, ככל מוסדות השלטון, עושה הכל למען טובת האומה. זו בעצם אמנה חברתית, שהמדינה מבוססת עליה. לכן, מוכנים הורים לשלוח את ילדיהם להתגייס לצבא; ולכן, מוכנים חיילים להתגייס. זו ערבות הדדית, שכל דור נוטל בה חלק – עד שמשתבש משהו בשרשרת, והיא מנותקת. קוראים לנתק הזה, "מרד בשר התותחים", או בעברית של יום-יום, "סרבנות".

בעצם, קיומו של צבא במדינה – גם לא דמוקרטית – מותנה ברצון האזרחים לשרת בו, חינם, או בשכר. שהרי אי אפשר להפעיל צבא רק באמצעות פקודות, ומי שאינו רוצה להיות חייל, כל חוקי המדינה וכל אמצעי האכיפה לא יוכלו להכריחו לשרת. לכל היותר, תוכל המדינה לגייסו, אך לא תעשה ממנו חייל.

במלחמת העולם הראשונה – סליחה על ההשוואה – נתקלו מפקדי צבא צרפת בבעיית מוטיווציה של חייליהם, שנמאס להם ממלחמת החפרות, שטבחה בהם ללא תכלית. לאחרעודהתקפה כושלת של כוח צרפתי, דנו מפקדי הכוח בכישלון, והגיעו למסקנה, שעליהם לטפל במוטיווציה הנמוכה של חייליהם, שהכשילה את ביצועיהם הקרביים. מפקדי הזירה החליטו, שאם יוציאו להורג את כל החיילים מגדוד אחד מהכוח, שלא ביצע את משימתו – תעלה המוטיווציה של חבריהם לנשק, וישופר תפקודם הקרבי. לבסוף נסוגו מהרעיון היצירתי, והחליטו לשפוט למוות רק שלושה חיילים מכל גדוד, שלא ביצע את משימתו באותו היום הארור.

האירוע זכה לעיבוד ספרותי בידי האמפרי קוב (Humphrey Cobb), שלחם בשורות צבא קנדה במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1957 עשה סטנלי קובריק את הסרט, נתיבי תהילה (Paths of Glory) בכיכובו של קירק דאגלס, לפי הספר של קוב. דרך אגב, ממשלת צרפת החרימה את הסרט, שנאסר להקרנה בצרפת עד שנת 1974. ממשלות נוספות, וביניהן ממשלת ישראל, אסרו על הקרנת הסרט, כיוון שפגע ביוקרת צבא צרפת. אצלנו הוא הוקרן רק בשנות התשעים.

לומר אמת לעם

לאמנה חברתית בין האומה לבין צבאה יש הרבה מופעים. אחד מהם הנו חובת הצבא לדווח אמת – ולא את כל האמת, מטעמים מובנים. אף אחד אינו דורש באמת ותמים מהצבא לדווח על כל אירוע, על כל תכנית ועל כל ביצוע. כשהצבא מדווח הוא נדרש לדווח אמת, במגבלות ביטחון שדה, על מנת שהציבור יידע מה אירע. הדיווח הזה חשוב גם לצבא, כי הוא יוצר הבנה למעשיו ולצרכיו – כהכנה ליום פקודה.

לכן, תמוהה מאוד ההודעה, שפורסמה בשבוע שעבר:

"צילומי האוויר שהציג מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, לפני מספר חודשים המתעדים את אזור הפעולה של שייטת 13 במבצע 'שירת הצפצפה' שהפך ל'אסון השייטת' – הם צילומים אותנטיים. כך מאשרים לראשונה במערכת הביטחון".

והוסיפה הידיעה:

"מדובר בצילומים שנעשו ממזל"ט שחג בשמיים באזור אנצריה בימים שקדמו לפעולת השייטת בשנת 1997 שבה נהרגו אחד-עשר לוחמים וקצינים … נסראללה הציג את צילומי הווידיאו באוגוסט האחרון וטען שחזבאללה הצליח לקלוט אותם באמצעות מקלט טלוויזיה רגיל. לדבריו, הצילומים שלא היו מוצפנים אפשרו לחזבאללה לנתח את תוואי הפעולה של צה"ל ולטמון לשייטת מארב קטלני.

"מאז אוגוסט ישב צוות מומחים על הצילומים שהציג נסראללה והשווה בינם לבין צילומי המזל"ט המקוריים מזמן הפעולה. הצוות הגיע למסקנה שנסראללה דיבר אמת ואכן מדובר בצילומים ש'דלפו' מהמזל"ט הישראלי.

"מדובר, למעשה, בסתירה למסקנות ועדת האלוף (מיל') גבי אופיר שהוקמה מי לאחר אסון השייטת וקבעה כי היה זה מארב אקראי של חזבאללה".

ועוד מסרה הידיעה: "… במידה וטענתו [של נסראללה] נכונה, הרי שניתן להבין שבין השנים 1997 ועד 2005 לפחות הייתה לחזבאללה יכולת ליירט את התכנונים של צה"ל מבלי שצה"ל היה מודע לכך".

ועיקר שכחתי – הידיעה מציינת, "סבירות גבוהה שגם במקרים נוספים יירט חזבאללה צילומי מזל"ט [של צה"ל] לקראת פעולות חשאיות [ההדגשות שלי – אב"ץ]".

הרמתי גבה. הרי לכאורה שום דבר לא דחק בצבאנו לפרסם את מסקנות ועדת אופיר. מדוע הזדרז הצבא להנפיק את המסקנות השגויות, שנראות כמוזמנות מראש לצורכי הכסת"ח הצבאי.

אין משימה צבאית קשה כמו הצורך לעמוד מול המשפחות השכולות, ולדבר אתן על נסיבות האסון. זו משימה, שקשה גם לגיבורים אמיתיים. קראתי לא מזמן את הספר, אלה האחים שלי (תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2006) – זיכרונותיו של אלוף (מיל') אוֹרי אוֹר, שפיקד במלחמת יום הכיפורים על חטיבת השריון 679 בגולן. אור, שבינתיים הפך לאלוף במיל', מספר (עמ' 218-214) על פגישותיו הקשות עם ההורים השכולים – חובה, המוטלת על מפקד.

איני יודע מי הנחה את אלה שמסרו למשפחות השכולות מ"שירת הצפצפה" את דו"ח ועדת אופיר. מקווה, שהאמין בתום-לב, שהדברים נכונים.

"איני מאמינה לשום מלה של צה"ל" – אמרה לי אם שכולה, בהביטה על התמונה הממוסגרת של בנה – "כשאני רוצה לדעת מה קרה ומה קורה, אני מקשיבה לנסראללה".

לא רצתה לדבר על האירוע. כבר מזמן יבשו דמעותיה, ובדבריה זעקה אכזבה קשה מהמדינה ומצבאה, שאינם מתביישים לשקר להורים שכולים, ולהונותם.

הרי אפשר להגיד, איננו יודעים, ונחקור.

לאם השכולה יש הרבה שותפים בקרב המשפחות השכולות. צבאנו מוכה בכסת"ח, וזה מגיע גם לדיווחים מבצעיים וגם לדיווחים, שמוסרת מחלקת נפגעים בצבא למשפחות השכולות. אלא שכפי שמספר אורי אור, המשפחות השכולות מתחילות לאסוף מידע מחברים-לנשק, ממבקרים ומגורמים רשמיים. לעתים במשפחה השכולה יש מומחה, שמאתר את השקרים בסיפור הרשמי.

לא הרבה משפחות שכולות הגיעו לעימות חזיתי גלוי עם הצבא. אם איני טועה, רק משפחה אחת עשה את כל דרך החתחתים עד לבית-המשפט העליון. זה נובע גם מהידיעה הברורה, שמערכת המשפט תתמוך בצורה עיוורת בממסד הביטחוני, ולא תיתן למשפחה השכולה את הסעד הנדרש.

כמי שעתר עם חבריי לבג"ץ כדי לפתוח תיקים בארכיון צה"ל – אני יודע, שהצדק עמן. למרות שלבסוף הגענו עמיתיי ואני להסדר (מחוץ לכותלי בית-המשפט), שייחשפו בפנינו מדגם תיקים, סירב בג"ץ לתת להסדר תוקף של פסק-דין; ומחק את עתירתנו. אחר כך התברר לנו, שכצפוי, הכושי לא יהפוך עורו: קיבלנו בארכיון צה"ל תיקים כבקשתנו, אך חלק מהתיקים היו ריקים – עטיפות קרטון משרדי ותו לאו, שהמסמכים הוצאו מהן.

יתר על כן, כיוון שמרבית המענקים למשפחות השכולות ניתנים לפנים משורת הדין בהסדר אישי, הרי משפחה שכולה, שתקשה על הצבא בשאלות ובטרוניות, עשויה לאבד את מה שהובטח לה בעל-פה. וכבר היו דברים מעולם.

למה הם משקרים?

אין זו הפעם הראשונה, שצבאנו ממנה ועדה, או קצין חוקר, שמגיעים למסקנות שקריות. אחת הפעמים הבוטות הייתה לקיחת האחריות של פיקוד הדרום על "הריגת" הנער מוחמד א-דורה בתקרית בצומת נצרים בשלושים בספטמבר 2000. אחרי שצה"ל הודה בהריגה, שלא הייתה ואפילו לא משל הייתה, אי אפשר לסובב את הגלגל אחורה – גם כשבבית-המשפט הצרפתי קבע, ששארל אנדרלין, הכתב (הישראלי) של תחנת הטלוויזיה הצרפתית France 2, וצוותו לא דיווחו אמת בפרשה.

ברור, שלשקר אין רגליים. מוקדם או מאוחר, ייחשפו העובדות. אמנם לפעמים, זה מאוחר מדי, אך בחשבון ההיסטורי יש חשיבות רבה להסתרה, שעיוותה את המציאות, על-ידי הסתרת פרשיות, שהממסד הצבאי אינו רוצה, שייחשפו, כיוון שיפריעו לתדמיתו, או לאינטרסים שלו ושל ראשיו. כך, היה חשוב לאהוד ברק, הרמטכ"ל, להסתיר, שגם הוא נכח בתרגיל הכושל בצאלים, בנובמבר 1992, שבו ירו אנשי סיירת מטכ"ל אלה על אלה, והרגו חמישה מחבריהם לנשק. הרי היו שם עשרות אנשים, שיכלו להעיד – והדליפו – שהרמטכ"ל נכח בתרגיל הכושל, ומה עשה שם.

כך אפשר לבדוק פאשלה אחרי כישלון, ולראות כיצד – כמו זאטוטים בפעוטון – משקרים ראשי הצבא שקרים גסים כדי לשפר את תדמיתם, או כדי להונות את חייליהם ואת משפחותיהם.

שיטת השקרים נמשכת גם בדיווחים כוזבים על נסיבות מותם של חיילים בתאונות ובעיקר – באירועי ירי דו-צדדי (דו"צ – המכונים באנגלית בשם הנורא, "אש ידידותית" Friendly Fire; וכעת נהוג לכנותם – Fratricide). משום-מה, דווקא המוות הנואל מידי חברים לנשק נראה נורא, ומסתירים אותו בקנאות בתלי-תלים של בדותות; והרי הכל אצלנו דולף, ומגיע לבסוף ליעדו – גם אם באיחור. והידיעה, שהצבא שיקר בעניין הזה מחלחלת, וחותרת תחת יסודות התמיכה הציבורית בו. אנחנו חברה קטנה, וכולם מכירים את כולם, ורס"ן שמועתי קודם כבר מזמן לדרגת תא"ל.

אורי אור מספר, כי עד שהגיע לביתו של אחד מחללי חטיבתו, כבר ביקרו שם חבריו, ועדכנו את משפחתו של החלל בדבר נסיבות הקרב. כיום המערכת הרבה יותר משוכללת מאשר לפני כארבעים שנה. באמצעות טלפונים ניידים ומחשבים, עוברות השמועות בן-רגע – גם אם אינן מבוססות – מהגולן ועד לאילת, ואפילו מעבר לזה. ולא צריכים להיות מרגל מיומן מנכדיו של ג'ימס בונד, כדי לאסוף מידע ביטחוני בארץ. קצת אי-סדר, הרבה חוסר משמעת ופטפטנות אין-קץ מביאים לידיעת הכל כל נושא אפשרי. לפני כמה שנים הציע לי חבר התערבות – הוא ישיג תוך חצי שנה מידע על כל פרויקט מסווג, שאציין לו ….

לכן, תמוה לחלוטין מדוע משקר הצבא למשפחות השכולות. ואם להיתלות באילן גדול – הרי אצטט את ואלטר קרונקייט, השדר האמריקני המפורסם: …" מה הם מנסים להסתיר? אבדות? מוראל נמוך? מפקדים בלתי-מיומנים? יחידות לא-מאומנות? ציוד לקוי? מגפות? – מי יודע?"

הוספת תגובה