הבועה הצבאית – חממה לבינוניות

מאת: נתן ליפסון פורסם לראשונה בדה-מרקר | 24.8.2006

לפני שבוע נסעתי ברחוב שינקין בתל אביב. לפתע חתך אותי רכב שטח צבאי גבוה, חדש, מצוחצח ונקי. בתוכו ישבו שני חיילים. הנהג היה עסוק בשיחה עם חברו הרבה יותר מבנהיגה. בנס זה לא נגמר בתאונה.


לפני חודשיים סתם הייתי מתעצבן מהנהיגה הרשלנית והמסוכנת, אבל הפעם הרגשתי משהו שהפתיע אותי מאוד ואפילו הפחיד אותי: בוז. כן, בוז. הרגשתי סלידה עמוקה מהשניים מהם וממה שהם מייצגים. לא בדקתי את זה באופן מסודר, אבל יש לי תחושה שאם נספור כמה אנשי צבא בדרגים זוטרים ודרגי ביניים – לא אנשי שטח – נוהגים ברכבי 4X4 חדישים, נגלה כי התופעה הזו נפוצה באופן יחסי בצבא הרבה יותר מבכל ארגון אזרחי. כמה מנהלים מדרגי ביניים ועובדים מהשורה אתם מכירים שיש להם רכב 4X4 – או אפילו גישה לרכב כזה?

מי חי בבועה? התל אביבים? התל אביבים המושמצים חיים במרכז הפעילות העסקית בישראל. להיות תל אביב פירושו תחרות בלתי פוסקת – תחרות על לקוחות ותחרות עם עמיתיך על התפקידים הנחשקים. להיות תל אביבי זה אומר מדידה על פי ביצועים. זה אומר שכדי להתקדם – אתה חייב להוכיח את עצמך. זה אומר שאם פישלת – אתה משלם. זה אומר השקעה של שנים רבות וסכומי כסף עצומים בהכשרה מתמדת. זה אומר עלויות המחיה הגבוהות ביותר בארץ.

להיות תל אביבי זה אומר שאם תהיה ממש טוב, אם תזניח את משפחתך ואם תראה צמיחה בהכנסות ורווחיות בריאה, אולי תקבל רכב 4X4. וגם אם כן, בכל בוקר מישהו מעליך ישאל את עצמו אם אתה עדיין זכאי לפינוק כזה.

האם בצבא יש סטנדרטים תל אביביים? בואו נשאל את זה אחרת: אם בצבא היו סטנדרטים תל אביביים – האם המלחמה היתה מתנהלת כמו שהיא התנהלה? אם הצבא היה מתנהל על פי סטנדרטים תל אביביים – האם דן חלוץ היה עדיין רמטכ"ל?

נכון, יש תמיד את המנהלים-האזרחים שמצליחים איכשהו, בעורמה ובעזרת קשרים, להישאר בתפקידיהם על אף שפישלו, אבל האם התופעה הזו אופיינית? לולא היו מתחת לכל מנהל כזה שסרח ונשאר עשרות ואולי מאות עובדים ומנהלים שמתחרים, נלחמים, מאמצים את הראש ומשתדלים שהרבעון הזה יהיה טוב יותר מקודמו – האם הארגונים שלהם היו שורדים?

האם כישלונו – המבצעי והלוגיסטי – של הצבא נובע מקיצוצים? מעבר לכך שההצהרות שלפיהן הוצאות הביטחון של ישראל קטנו הן הניצחון היחיד של אנשי הצבא ושל מי שמאשר את תקציבי מערכת הביטחון, אין קשר בין הכישלונות האלה לעניינים תקציביים. הבעיה אינה התקציב – הבעיה היא הדרך שבה הצבא מקצה את המשאבים שלו.

איך המשאבים מוקצים בחברה שבה אתם עובדים? מה קורה יותר – קיצוץ בתקציב או הגדלת התקציב? ואם מגדילים תקציב – לא מוודאים קודם שההגדלה תביא לעלייה בהכנסות וברווחים? ולהיכן מופנים התקציבים הנוספים – להשקעות או לתנאי שירות לעובדים?

הצבא ניפח לעצמו בועה. בוודאי, גם האזרחים ידעו תקופות של בועה. זה קרה לא מזמן – לפני שש שנים. אבל בעוד שהרמטכ"ל ושאר חברי סגל הפיקוד הבכיר של הצבא עדיין מחזיקים במשרותיהם, אחרי התפוצצות הבועה האזרחית מאות חברות נסגרו, עשרות אלפי עובדים איבדו את משרותיהם או סבלו מירידה חדה בשכר, בעלי משפחות לא עמדו בתשלומי המשכנתאות וקריירות נכנסו להקפאה של כמה שנים. וכמובן, בתקופה הזו התחרות בחיים האזרחיים הפכה רק יותר קשה, כלומר למרות שהתגמול היה נמוך יותר והביטחון התעסוקתי היה בשפל – היית צריך לעבוד קשה יותר כדי לשרוד.

במשך שנים, הבועה הצבאית היתה חממה לבינוניות. וכשהיא התפוצצה – התגובה הצבאית היתה התנערות מאחריות והתנשאות בלתי נסלחת כלפי אנשי מילואים, התנשאות שגררה את גל הביקורות הגדול ביותר בהיסטוריה של ישראל של אזרחים כלפי הצבא.

הגיע הזמן לשינוי. במקום שבכירי הצבא הפורשים יוצנחו למשרות אזרחיות מרופדות ומובטחות כשבמקביל הם מקבלים מדי חודש את הפנסיות הצבאיות השמנות שלהם, הגיע הזמן שאזרחים מוכשרים ייקחו על עצמם תפקידי מפתח בצבא לפרקי זמן מוגדרים מראש וינחילו לצבא שיטות עבודה ואחריות.

מדוע שמנהל לוגיסטי ורב-ניסיון בחברת ענק אזרחית לא יתמנה לראש אלר"ם – אגף הלוגיסטיקה, הרפואה והמרכזים של צה"ל? מדוע שמנהל כספים של חברה גדולה, המעסיקה אלפי עובדים ומנהלת תקציבים של מיליארדי שקלים, לא יתמנה ליועץ הכספי לרמטכ"ל? מדוע שמנהל משאבי אנוש בחברה גדולה לא יתמנה לראש אגף משאבי אנוש בצבא? מדוע שמנהל טכנולוגי בכיר ועתיר ניסיון בגוף אזרחי לא יתמנה לראש אגף התקשוב? מדוע שלמפקד חיל החימוש לא יתמנה מנהל מחברה תעשייתית?

אלופי משנה, תתי-אלופים, אלופים ורב-אלוף – הגיע הזמן להפוך את השולחנות.

המאמר מפורסם באדיבות מר נתן ליפסון –  [email protected] והעיתון המקוון

הוספת תגובה