תרבות ה"ספין" ומלחמת "כאילו" – מבט מתא הטייס
כאזרח ואיש מילואים מודאג אינני יכול שלא להביע את דעתי על אירועי מלחמת לבנון השניה דרך נקודת המבט הצרה לה נחשפתי לאורך 34 ימי הלחימה.
מכתבו של עופר גרין – שנשלח במייל
ביום שבת ה 5 לאוגוסט היו ב"אמתחתי" כבר 17 גיחות תקיפה במרחבי לבנון. בנקודת זמן זו רמת התסכול שלי מחוסר הצלחתנו להפחית משמעתית את כמות השיגורים הייתה גבוהה מספיק בכדי להרים טלפון ישיר אל מפקד מוצב השליטה הקדמי של חיל האויר טרם יציאתי אל משימתי ה 18. עשרים וארבע שנות טיסה פעילה, למעלה מ 300 גיחות מבצעיות קודמות בגזרת לבנון ו"תואר" של מפקד טייסת לשעבר נתנו לי את ה"הכשר" לקיים שיחה כזו. הכוונות שמאחורי השיחה היו ברורות, לנסות ולהבין טוב יותר את המתרחש, להביע את תיסכולי, לחוות דעתי ולנסות להשפיע אם רק ניתן.
לשמחתי הרבה על הקו היה ר. חבר ותיק לשרות, איש נבון ומוערך העומד לפני קידום לתפקיד מהמשמעותיים ביותר בחיל האויר.
השמחה הראשונית על כך שאיש ראוי כמו ר. מנהל את חלקו של חיל האויר בקרב היבשתי התחלפה די מהר למבוכה וזעם! ר. ואני בוגרים של אותו "בית ספר" גבוה ללחימה מהאוויר, שנינו יודעים שאת המשימה אותה נדרשתי לבצע באותו יום פשוט לא ניתן לבצע בהצלחה תחת המגבלות שהוטלו עלינו! לסדרת השאלות הפשוטות והנוקבות אותן העליתי בפניו הסתמנה תשובה אחת… המטרה איננה חשובה מספיק בכדי להגדיל את רמת הסיכון (הנמוכה יש לומר).
הסבריו הרעועים על הסכנה ה"תדמיתית" או, כלשונו, "הנזק המוראלי" הטמון בהפלתו רחמנא ליצלן של מטוס קרב ישראלי בידי החיזבאללה, הרתיחה את דמי וסימלה בעיני את עולם המושגים המעוות בו אנו חיים. בעצם, שמעתי במו אוזני כי המשימה אותה אני נשלח לבצע איננה "שווה" את הסיכון שטמון בביצוע נכון מבחינה מקצועית. ומה בדבר כוחות הקרקע הזקוקים לעזרתנו? שאלתי, אינני בטוח שאמר את המילים הבאות אך אני בדרך כל שהיא "שמעתי" אותן ממילותיו האחרות… "גם הם לא "בדיוק" נלחמים…"
הנחתי את השפופרת, אספתי את עצמי ובעשר הדקות הבאות טרם חגרתי את ציוד הטיסה העברתי את עצמי שיעור חשוב וכואב בהבנת המציאות הישראלית! מציאות שנוצרה אי שם במסדרונות "כנסת" ישראל, מרתפי ה"מפלגות הפוליטיות" עדרי היחצנים, יועצי התדמית והלוביסטים.שם היא נוצרה ובאין ברירה היא מחלחלת אל תוך תא הטייס שלי!
מדינת ישראל , כמה עצוב לומר, הפכה לתיאטרון! (שלא לומר סרט קולנוע) שחקנים ובמאים מנהלים את חייה, הקהל לא תמיד מבין את ההצגה אבל לא מפספס שום הזדמנות להביע דעתו בכל דבר ועניין. שום דבר איננו "אמיתי" רק בבואתו נחשבת, שום פעולה איננה משמעותית אלא ההסבר המתחכם שינתן לה (רגע, האין זו מהות ה"ספין"?) . "מנהיגינו" מתמחים בבניית מגדלי קלפים תקשורתיים חסרי כל בסיס הקמים וקורסים חדשות לבקרים.
רק הנהגה המשולה להנהלת תיאטרון יכולה להמציא במוחה הקודח מלחמת "כאילו"… כאילו ניתן להשיג את התמורה מבלי לשלם את המחיר… ובכן… לצערי אין מנוס מלקלקל את השמחה, מוחי פשוט מסרב להשתכנע… הוא מתעקש וטוען בלהט כי בעולמנו נותרו עוד כמה עניינים אמיתיים שאינם כפופים לשליטתם של שחקני תיאטרון מאופרים בכבדות ויועצי תקשורת חלקלקים.
המוטיבציה של האוייב היא אמתית וגבוהה! לוחמיו הם חיילים (ולא מחבלים) מאומנים ומצוידים היטב, מוכנים לקרב ובוטחים במנהיגם. חושיהם אומרים להם נכון ומהר עד כמה נחושים אנחנו ועד כמה "אמיתית" מלחמתנו.
כאבם של מיליון הפליטים (הישראלים) הוא אמיתי לחלוטין ולא במהרה ישכח! כל קיסמיהם של יועצי התקשורת לא יוכלו לכסות את השבר האמיתי שחווינו כאן. אוכלוסיית ישראל עברה ועוברת את המשבר על בסיס אהבת הארץ ועל אף התנהלותה הכושלת של ההנהגה!
ההתמודדות עם הנזקים הכלכליים הכבדים היא אתגר אמיתי! לא ניתן יהיה להתמודד עם אתגר זה על ידי מילים.. ובודאי לא על ידי סדרת הצהרות ילדותיות של "שר אוצר" בובה על חוט. גם אירועים יחצניים מובהקים כמו "מפגש" עם גדולי התעשיינים לא יביאו לפתרון ממשי.
אבדן החיים וכאב המשפחות השכולות הוא אמיתי יותר מהכל ויישאר עימנו לעולמים…
ואולי כאן טמונה האמת במערומיה.. אולי הכאב והשכול האמיתי הם אימתם של "אנשי התיאטרון"? הרי על במת התיאטרון אין אתגרים כאלו… אולי חששם האין סופי מגזר הדין המיידי של הקהל מוליך אותם למחוזות דימיוניים של פתרונות מופרכים? הם יעשו כל דבר בכדי להימנע מכניסה לזירה בה לא יוכלו להיעזר בידיהם הנאמנות של ה"אדלרים" ה"רהבים" או "השלמורים".
מנהיגים אמיתיים אינם חוששים גם מהשכול והמוות! מנהיגים אמיתיים ידעו בעבר ויידעו גם בעתיד להקריב חיים בכדי להציל חיים. מנהיגים אמיתיים המיישירים מבט אל בני עמם, אומרים אמת ושופעים אהבת אמת אל כל בני עמם מסוגלים לעמוד באתגרים קשים פי כמה מאלו הקרויים על דרכנו היום. "שחקני תיאטרון" אינם מסוגלים לכל אלו…
רק שחקני תיאטרון שוגים בחלומות על "חצי מלחמות" והישגים צפויים… מנהיגים אמתיים אינם עושים זאת!
אך בטרם נסתום את הגולל על מנהיגנו נשאל את עצמנו כיצד קרה לנו שבמו ידינו השארנו את ההנהגה בידיו של קובץ בלתי ראוי למשימה? כיצד הפקרנו את עתידנו ועתיד מדינתנו בידיים גסות, הזויות ולא פעם מושחתות… איך זה קמים לה (למדינה) עשרות ומאות אלפים אוהבים המוכנים לתת לה את חייה בטנקים, במטוסים ובספינות , אך לא נמצא לה ולו הקומץ הראוי שינהיג אותה מעשה יום ביומו. האם יתכן כי בין כולנו לא יימצא מנהיג אמיץ דובר אמת ,מישיר מבט ואוהב עמו?
אין לנו ברירה אלא לטבול בביצה הפוליטית / ציבורית העכורה (עדיין) ולעשות ככל שלאל ידינו לכינונה של הנהגה אמיתית וראויה למדינה, לא נתקבל שם בברכה! אך אין לנו ברירה (אמיתית) אחרת!
עופר גרין
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.