אפולו ודיוניסוס מאת איין ראנד – פרומו

אפולו ודיוניסוס

מאת איין ראנד

מאמר למנויי אנכי – המאמר פורסם בספר The new left: The Anti-Industrial Revolution לאחר הופעתו בניוזלטר של איין ראנד "האובייקטיביסט" בדצמבר 1969 ובינואר 1970.

לפניכם פתיח המאמר המתורגם, המאמר המלא פתוח למנויי אנכי וכולל הפנייה להקלטת ההרצאה המקורית על ידי איין ראנד וקטע שו"ת. 

ב-16 ביולי 1969 התכנסו מיליון אנשים מכל רחבי ארה"ב בקייפ-קנדי, פלורידה, על מנת לחזות בשילוחה של "אפולו 11" שנשאה אסטרונאוטים אל הירח.

ב-15 באגוסט 1969 התכנסו 300,000 אנשים מכל רחבי הארץ בבית-אל שבמדינת ניו-יורק בקרבת העיירה וודסטוק על מנת לחזות בפסטיבל מוסיקת רוק.

שני מאורעות אלו היו חדשות, לא תיאוריה פילוסופית. אלא היו עובדות מקיומנו האקטואלי, מסוג העובדות אשר – הן על פי פילוסופים מודרניים והן על פי אנשי עסקים מעשיים – אין לפילוסופיה עימם ולא כלום.

אך אם חשוב לך להבין את משמעותם של שני אירועים אלו, לתפוש את שורשיהם ואת תוצאותיהם, עליך להבין את כוחה של הפילוסופיה וללמוד להכיר את האופנים המיוחדים בהם מופיעים הפשטים פילוסופיים בקיומנו הממשי.

הנושא, במקרה זה, הוא ההפרדה המוצהרת של שכל נגד רגש.

הפרדה זאת הוצגה בגירסאות רבות בהיסטוריה של הפילוסופיה אבל הכרזתה הצחה, הססגונית ביותר ניתנה על ידי פרידריך ניטשה ב"לידת הטרגדיה מנשמת המוסיקה". ניטשה טוען כי הוא מבחין בשני רכיבים מנוגדים בטרגדיות היווניות אותם ראה כעקרונות מטאפיסיים הטבועים בטבע המציאות: הוא קרא להם על שם שני אלים יווניים: אפולו, אל האור ודיוניסוס, אל היין. אפולו, במטאפיסיקה של ניטשה, הוא סמל היופי, הסדר, החכמה והיעילות (אם כי ניטשה הוא דו-משמעי ביחס לאחרון) כלומר: סמל השכל. דיוניסוס הוא סמל השכרות, או, ליתר דיוק, ניטשה קורא שכרות לזיהויו את מה שמסמל דיוניסוס: רגשות פראיים, פרימיטיביים, אורגיית הנאה, הרכיב האפל, הפראי, הבלתי-מובן באדם – כלומר: סמל הרגש.

אפולו, על פי ניטשה, הוא מרכיב הכרחי אך בלתי-אמין ולכן מדריך נחות לקיום, הנותן לאדם תמונה שטחית של המציאות: את האשלייה של עולם מסודר. דיוניסוס הוא הרוח החופשית, המשוחררת, המציעה לאדם – באמצעות אינטואיציה מיסתורית המתעוררת על ידי יין וסמים – מראה עמוק יותר מכל סוג של מציאות ולכן הוא נעלה יותר. בנוסף לכך – מה שמציין שניטשה ידע בדיוק על מה הוא מדבר, למרות שבחר לבטא זאת באופן דיוניסוסי שיכור ובטוח – מייצג אפולו את עיקרון האינדיבידואליות בעוד שדיוניסוס מוביל את האדם "אל שיכחה עצמית מוחלטת" ואל מיזוג עם אחדות הטבע. (אלו אשר בקריאה שטחית מקבלים את ניטשה כמטיף לאינדיבידוליזם, שימו לב בבקשה).

כל הנאמר עד כאן הוא נכון: השכל הוא אכן כשרו של האינדיבידואל המופעל באופן אינדיבידואלי: ורק רגשות אפלים, אי רציונליים הם המוחים את השפעת שכלו של האדם, היכולים לגרום לו להיטשטש, להתמזג ולהתמוסס בתוך המון או שבט. אנו יכולים לקבל את סמליו של ניטשה אבל לא את הערכתו את הערכים המתאימים להם ולא את הכורח המטפיסי שבהפרדת שכל-רגש.

אין זה נכון כי השכל והרגש הם ניגודים שאינם מתיישבים זה עם זה או שרגשות הם אלמנט פראי, בלתי ניתן לידיעה או להסבר. זהו מה שרגשות הופכים לגבי אלו שאינם דואגים לדעת מה הם מרגישים, המנסים לשעבד את שכלם לרגשותיהם. לכל גרסה של נסיונות אלו – כמו גם לתוצאותיהם – דמותו של דיוניסוס היא סמל מתאים.

דמויות סמליות הן נספח בעל ערך לפילוסופיה: הן עוזרות לאדם לפרש ולזכור את המשמעות היסודית של נושאים מסובכים. אפולו ודיוניסוס מיצגים את הקונפליקט היסודי של דורנו. ולאלו המנסים להתיחס אליהם כאל הפשטים מרחפים הציעה המציאות שתי המחזות ספרותיות מושלמות של שני סמלים מופשטים אלו: בקייפ-קנדי ובוודסטוק.  הם היו מושלמים מכל הבחינות הנדרשות מספרות רצינית: הם המחישו את עיקרי שתי העקרונות המעורבים בפעולתם בצורה טהורה, קיצונית, מבודדת. העובדה שספינת החלל נקראה "אפולו" היא רק צירוף-מקרים אבל צירוף-מקרים מועיל.