ראשית דרכה של האלטרנטיבה הליברלית בישראל מאת משה פוקסמן

ראש הממשלה הנבחר, מנחם בגין, שהיה ידוע ביחסו העויין לקומוניזם העמיד במערכות הבחירות שקדמו למהפך אלטרנטיבה ברורה: "שתי השקפות ניצבות היום בישראל- סוציאליזם וליברליזם. הסוציאליזם שלהם פירושו נישול המעמד הבינוני והחרבתו, שעבוד הפועל ועוניו. הליברליזם בו אנחנו מאמינים פירושו: חרות לאדם ודאגה לאדם במילים אחרות חרות וצדק המשולבים יחדיו"[1].

השינוי הורגש מייד, ראש הממשלה הנבחר סיים את נאום הצגת הממשלה החדשה לכנסת ב-20 ביוני 1977 בהכרזה כי מטרת הממשלה החדשה הינה "להיטיב עם העם". מספר ימים אחר-כך, ב-29 ביוני 1977 בטקס חלוקת פרסי התעשייה, מיהר ראש הממשלה החדש להכריז על השינוי בתפיסת העולם של הממשלה: "התקופה שבה נוצל העובד במקומות שונים בעולם חלפה ללא שוב. כיום דואגים לעובד ואין מפקירים אותו" בגין הוסיף בחגיגיות: "הנני מודיע כי ממשלה זו אינה רואה בתעשיינים נצלנים, כי אם בוני הארץ"[2]. בנאום זה העביר בגין את כתר "בוני הארץ" מהפועל העברי אל התעשיינים וזיהה את האינטרס הלאומי עם היוזמה והקניין הפרטי, כל זאת בעוד מזכ"ל ההסתדרות, משל, יושב מולו.

מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה, האדם אשר מזוהה יותר מכל עם השוק החופשי, מיהר לפרסם מאמר בולט במגזין האמריקני, ניוזוויק, תחת הכותרת "מלחמתה האחרת של ישראל"[3]. במאמר זה הסביר הכהן הגדול של השוק החופשי, כי אין לראות את המהפך בבחירות בישראל רק כניצחון הליכוד על המערך. פרופ' פרידמן הסביר כי לפנינו ניצחון של המסורת היהודית בת 2000 שנים שהתפתחה כתוצאה מהקיום בגולה שאופיין בהסתמכות עצמית ושיתוף פעולה וולונטרי, בהתחמקות מהשליטה הממשלתית, ובשימוש בג'יניוס היהודי לצורך ניצול כל הזדמנות שחמקה מבין אצבעותיהן המגושמות של פקידי הממשל והפיכתן ליתרון. הוא קבע כי זהו ניצחון שהושג על פני מסורת בת 100 שנה של אמונה בממשל פטרנאליסטי סוציאליסטי ודחיית השוק החופשי והקפיטליזם[4].

בגין וממשלתו לא הסתפקו רק בהצהרות אלא החלו גם במעשים. חמישה חודשים לאחר הבחירות כינסו בגין ושר האוצר, שמחה ארליך, מסיבת עיתונאים בה הודיעו על תחילתו של המהפך הכלכלי. הם החלו בצעד משמעותי, אשר סברו כי יתיר את המשק מכבלי השליטה הממשלתית. ביטול הפיקוח על המטבע נבחר כנקודת הפתיחה לליברליזציה, שמשמעותה היתה מתן האפשרות לכל אזרח ישראלי לקנות, למכור ולהחזיק דולרים כאוות נפשו. בגין האמין כי ליברליזציה במטבע החוץ תוביל לליברליזציה מהירה בתחומים אחרים של החיים הכלכליים ותיצור דינמיקה של מהפכים רצופים. צעד זה הוצג על ידי בגין לאו דווקא כצעד כלכלי טכני אלא כמפנה אידיאולוגי בתולדות המדינה שיביא לא פחות מאשר ל"הצטרפות ישראל לקהילת העמים החופשיים"[5].

בשנים הבאות התרחשו שינויים משמעותיים גם במערכת הפוליטית הבינ"ל בדמות בחירתם של מרגרט ת'אצר בבריטניה בשנת 1979 ושל רונלד רייגן בארה"ב בשנת 1980. מנהיגים אלו דגלו באידיאולוגיה של כלכלה חופשית קפיטליסטית וקידמו אותה, ובכך נתנו רוח גבית לתפישה הכלכלית חברתית מבית הליכוד. ראשי מפלגת העבודה וההסתדרות הביטו בדאגה לעבר בריטניה, שם החלה ת'אצר במסע לשבירת האיגודים המקצועיים והפרטת נכסים ציבוריים, ולעבר ארה"ב שם קידם ממשל רייגן מדיניות של צמצום מדיניות הרווחה והקטנת נפח הממשל.

אל מול הסערה המתרגשת מבית ומחוץ, המאיימת על האידיאולוגיה ועל הפרקסיס הסוציאליסטי הישראלי, לא עמדו חוגי השמאל הישראלי בשוויון נפש אלא עשו ככל שביכולתם לנסות לקעקע ולמנוע את השינוי הכלכלי חברתי מבית הליכוד.

התנגדות

מפלגת העבודה, יורשתה של מפא"י ההיסטורית, מצאה עצמה לראשונה מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות. ההגמוניה המפלגתית אמנם נשמטה מידי המפלגה אך על ההגמוניה הערכית היא לא היתה מוכנה לוותר. הזהות הסוציאליסטית של המפלגה, שהבדילה אותה מיתר המפלגות הציוניות, נמצאה בסכנה. הסוציאליזים, המעורבות הממשלתית, התיכנון הציבורי והקולקטביזם שבבסיסו הקרבת אינטרסים של היחיד לצורך טובת המדינה והכלל, איבדו לפתע ממעמדם ככללי המשחק של החברה והכלכלה הישראלית. ערכים אלו איבדו ממעמדם ההגמוני ומהלגיטמציה החברתית שממנה נהנו במשך שנים כה רבות בחלק הארי של האוכלוסיה בישראל. במאמר זה אנתח ששה ספרים שראו אור לאחר המהפך הכלכלי, פרי עטם של מחברים המזוהים עם השמאל הישראלי. ספרים אלו מיצגים את היחס בשמאל הישראלי כלפי האלטרנטיבה הליברלית והשינוי שהיא טמנה בחובה לחברה הישראלית. הספרים הינם: קץ ההגמוניה מאת יונה יגול שראה אור בשנת 1978, שורש המחלוקת- הריב ההיסטורי בין תנועת העבודה והרביזיוניזם מאת יגאל וגנר ואייל כפכפי שראה אור בשנת 1982, קריאת כיוון מאת גד יעקבי שראה אור בשנת 1983, בגין בשלטון מאת טדי פרויס שראה אור בשנת 1984, הכרעות גורליות מאת יהושפט הרכבי שראה אור בשנת 1986 ולשלטון בחרתנו מאת יונתן שפירא שראה אור בשנת 1989.

מניתוח של ספרים אלו ניתן להצביע על דפוסי התגובה הבאים:

זלזול– התגובה הראשונה היתה זלזול בעמדותיו של בגין ומפלגתו וייחוס מידה של חוסר רצינות. יהושפט הרכבי, בפתח הפרק העוסק במשנה הכלכלית של הליכוד, מציין כי "החשיבה הרביזיוניסטית היתה דלה בתחומים החברתיים והכלכליים"[6],יונה יגול קובע כי "מחשבתו הכלכלית של מנחם בגין צנועה ביותר. מעולם לא חרגה מעבר להתקפות על המונופול ההסתדרותי ותביעה למתן חופש בלתי מוגבל ליוזמה הפרטית."[7] יונתן שפירא כותב כי בעוד מפא"י גיבשה "מדיניות הן בנושאי חוץ ובטחון והן בנושאים כלכליים חברתיים… בחרות, כזכור, היתה הפרוגרמה המפלגתית מורכבת ממיתוסים שעסקו בנושאי חוץ וביטחון. נושאי כלכלה וחברה לא עמדו בראש מעייניהם של ראשי המפלגה"[8].

מניעים אישיים ולא אידיאולוגיה- לצד הגישה המזלזלת היה ניסיון לייחס לימין הכלכלי מניעים אישיים ולא אידיאולוגים. אנשי הליכוד, זוהו על ידי הכותבים כמונעים אך ורק על פי הערכים של התעשרות מהירה ומקסום הרווחים על גב העובדים המנוצלים. אנשי השוק החופשי לא מונעים על ידי ערכים או אידיאולוגיה כלכלית סדורה אלא אך ורק אינטרסים אישיים או כיתתיים, ומטרתם השגת רווח אישי גם במחיר טובת המשק. טדי פרויס קבל על הרכב ממשלת הליכוד: "לראשונה בתולדות המדינה צורפו בעלי ממון לממשלה. תעשיינים (יגאל הורביץ) סוחרים (יעקב מרידור) וחקלאים (אריאל שרון) שבבעלותם אמצעי ייצור, השתתפו יום יום בקביעת המדיניות הכלכלית של המדינה"[9]. הכותב מצא אישור לחששותיו וקבע שהכנסת בעלי ממון אלו, "בעלי האינטרס", הובילה מייד לכך שהנסיונות "להלחם בהתעשרות הקלה" פסקו כבר בסוף שנת 1977[10].

שלמה בן עמי עורך השוואה, בספרו של טדי פרויס, בין תקופת בגין לתקופת פנחס ספיר "ספיר הצטלם לרגל ייסוד בית חרושת, פתיחת כביש או חנוכת ממגורה. כיום לא חותכים סרטים. החדשות הכלכליות העיקריות הן ברנשים שמספרים לכתבי טלוויזיה כמה הרוויחו בבורסה ולועגים לעומדים לידם שקוראים להם ללכת לעבוד"[11]. טדי פרויס החרה אחריו וקבע "ספקולציה בפרהסיה היא תופעה שנולדה בעידן בגין- ארליך שגם נתנו לגיטמציה למניפולציות במטבע חוץ"[12]. יהושפט הרכבי מוסיף ש"מעולם לא אחז בולמוס הבורסה חוגים רחבים כל כך שנשאו עיניהם להתעשרות קלה בלי עמל כבתקופת ממשלת הליכוד"[13]. יונה יגול כותב כי ההנהגה הפוליטית של הקפיטליזם הישראלי "מקדשת את המטרה- מקסימיליזציה של רווחים בתור עיקרון מקודש, ששום דבר לא ישווה בחשיבותו הסוציאלית ובסולם ערכיו כריבוי רווחים"[14]. הכותב ממשיך ומסיר את המסכה האידיאולוגית מעל פני תומכי השוק החופשי. "תחת המסווה של פיזור הרווח הכלכלי ושחרור האדם היהודי מכבלי ההתערבות הממלכתית, מתפתח קפיטליזם נוקשה ורודף רווחים מהירים ובלתי אמצעיים. החופש מתכנון מרכזי ומהתערבות ממשלתית יאפשר לקפיטליזם לחדור, בענפים המשתלמים ביותר מבחינת גובה הרווחים וההכנסות….זו היא פילוסופיה של כסף, לא של חיים ולא של ערך האדם בתור קנה מידה עליון"[15]. בנוסף תוהה הכותב "מה תעשה היוזמה הפרטית עכשיו, כשאפשרויותיה נתרבו הודות למשטר הפוליטי הימני?" ומייד ממהר לספק מענה "ליוזמה הפרטית רק בשורה אחת לטובת המשק- רווחים גדולים יותר"[16].

פופוליזם כלכלי- מעבר לזיזלזול וליחוס של אינטרסים אישיים היה צורך להסביר את ההצלחה של העמדות הכלכליות של הליכוד דווקא מקרב מעוטי היכולת שבארצות הנכר תמכו באופן מסורתי בתנועות השמאל. ההאשמות הישנות של דמגוגיה ופופוליזם שהוטחו מאז קום המדינה בבגין ומנהיגי חרות מצאו אדרת חדש בצורת הטיעון "פופוליזם כלכלי". בגין, שהאמין כי טובת היחיד אינה רק יחידת הניתוח הבסיסית אלא הינה היעד הנורמטיבי של הארגון הפוליטי, ראה באושרו ורווחתו של הפרט כתנאי מוקדם לתיקון החברה. הנחה זו הובילה אותו לשלול את ההנחה הרווחת מבית מפא"י כי לקולקטיב עליונות על צרכי הפרט וכי ניתן לגייס את אזרחי המדינה ורכושם למטרות ציבוריות שונות, אותם קבע הכח המרכזי, גם במחיר פגיעה בחרות הפרט. אמונתו זו של בגין באה לידי ביטוי באופן חד ביותר בנאום הצגת הממשלה בכנסת אותו סיים באומרו: "לפנינו עבודה מרובה, מרובה מאוד, בשטח הכלכלי, החברתי, המדיני והמוסרי. עבודה מרובה, אולי עבודת פרך מוטלת עלינו. נעשה אותה, חבריי ואני, במסירות, בנאמנות, במצפון טוב, בלב בוטח ובאמונה כי בעזרת השם ניטיב עם העם".

שינוי מדיניות זה עליו הודיעו ראשי הליכוד הוצג כפופוליזם כלכלי, מניפולציה אותה מפעיל הליכוד על פשוטי העם הלא-רציונאלים לגיוס תמיכה ואהדה מבין שורותיהם. אנשי הימין הכלכלי באמצעות סיפוק הצרכים המיידים והצעת פתרונות קסם לבעיות הרות גורל, יובילו בטווח הרחוק להרעת מצבם ששל תומכיהם נבערי הדעת.

גד יעקבי טוען בספרו כי "ראשיתו של המהפך ההדרגתי, שהוליד את תחושת המשבר הנוכחית, הנו בעקרון של "להיטיב עם העם" מבית מדרשו הפופוליסטי של מנהיג תנועת החרות, מנחם בגין. בשנים האחרונות, מאז חילופי השלטון בישראל, לא הוצבו לעם יעדים, לא הוצגו תביעות לציבור, לא נרתמו כוחות להתמודדות עם אתגרים חדשים. הציבור חזה בהפגנה מתמשכת של הבטחות, של הדר והאדרה, של "חלוקת" מותרות, מעין "לחם ושעשועים"[17]… ומוסיף כי "אין זו אלא הגשמת תפיסתו של מקיאבלי בספרו הנסיך "מחשבתם של אנשים היא כה פשוטה והם כה נשלטים על ידי צורכיהם המיידים, עד שאדם היודע להוליך שולל ימצא תמיד רבים המוכנים להיות מולכי שולל. היתה זו מכירתו של העתיד לטובת שיקולי בחירות מידיים"[18].

טדי פרויס אף הוא ממהר לחשוף את הסכנות הטמונות ב"להיטיב עם העם": "הימנעותו של בגין מהצבת אתגרים נגדה את תפיסתם של שאר ראשי הממשלות, שכולם באו בדרישות אל העם… הימנעות זו דירדרה את המוטיבציה והיוזמה בישראל לשפל שלא היה כמותו. ומה הפלא? אם ראש הממשלה אומר שכוונת תכנית כלכלית היא להיטיב עם העם – לא לחזק את המשק – אינו תובע שום מאמץ ומתמוגג מההישגים, קשה לצפות מהציבור שיתנער כארי לעבודת הבורא"[19].

יהושפט הרכבי אף הוא קובע כי קביעתו של בגין "להיטיב עם העם" הינה "לחלק ברוחב לב את העושר הלאומי כמתנות לעם". הרכבי מוסיף כי "להיטיב עם העם פירושו בטווח הבינוני "להרע למדינה" ובטווח הרחוק גם להרע לעם[20]. הרכבי אף פונה להוגי דעות שונים על מנת להוכיח כי הרעיון שבקשת סיפוק מיידי למאווים עלולה להיות לרועץ לפרט ולציבור, ומביא מובאות שונות; מפרויד שקבע כי "לבני אדם יש דחף טבעי לבקש סיפקו אינסטינקטים ומאווים בלי לשים לב לאילוצי המציאות ואולם סופה של אי התחשבות זו במציאות שהיא נפרעת מן האדם"[21]. מרוסו שקובע כי האינטרס הכללי אינו סכום האינטרסים של הפרטים ויכול אפילו להיות מנוגד להם. "האינטרס הכללי" הוא מה שהאזרחים היו חפצים בחשיבה מבוגרת, לו אכן שיוו לנגד עיניהם את טובת הכלל." "פנייה למה שהעם רוצה עלולה להביא לפופוליזם: נקיטת מדיניות פופולרית גם אם בטווח הרחוק, היא לרעת הציבור". הוא מסכם כי "גדולת מנהיגים דמוקרטים היא ביכולתם לשכנע את האזרחים לבחור ברצוי לכלל – כלומר להעמיד את האינטרס הכללי מעל לאינטרס הפרטי"[22].

שינוי הזיכרון ההיסטורי- ההתקפות האישיות כמו זלזול, מניעים אישיים ופופוליזם כלכלי לא יכלו להוות התמודדות אמיתית עם האלטרנטיבה האידיאולוגית שאיימה על ההגמוניה הסוציאליסטית. השלב הראשון בהתמודדות זו היה שינוי הזיכרון ההיסטורי של ישראל והתאמתו כך, שהמפעל הציוני כולו והקמת המדינה יזוהו אך ורק עם מפלגות השמאל והאידיאולוגיה הסוציאליסטית. למחנה האזרחי, למושבות, לסוחרים ולקרנות ההון הפרטיות של בעלי ההון היהודים שסייעו להקמת המדינה לא רק שלא נמצא זכר אלא לעיתים הם אף הוצגו כגורם מפריע. גד יעקבי קובע כי "במשך הזמן הפכה תנועת העבודה לעמוד השדרה של החברה היהודית בארץ ישראל, בטרם קום המדינה. בהדרגה החלה להדגיש את אחריותה הכוללת לגורלו ולמדיניותו של היישוב היהודי כולו"[23]. יהושפט הרכבי קובע כי "ממשלות המערך היתה בהן מידה של רצינות ואחריות שהתבטאו בגישה "בעל-בתית" אשר נתפתחה בהן גם כמשקע מהתנסותן בקשיים של בנייה איטית של נכסי המדינה. מי שעמל על צבירת נכסי הציבור יחוס עליהם ויחשוש לבזבזם. גישה כזו לא צמחה בחרות[24]. אל מול בניית נכסי המדינה על ידי ההון הממלכתי והתאגדות הפועלים מבטלים הכותבים את תרומת ההון הפרטי וחלקים אחרים של היישוב כמו החקלאים במושבות, במפעלי התעשייה ועוד. יונה יגול קובע באופן מוחלט כי הכלכלה הישראלית נבנתה על ידי "הון לאומי, יוזמה ציבורית והתערבות ממלכתית"[25]. את תרומתם של בעלי ההון הוא מבטל בהנף קולמוס: "בעלי הרכוש הגדול לא תרמו תרומה מיוחדת במינה למשק ולאוצר המדינה, לא הצטיינו בחסכון של ההון כדי להגדיל את כושר היצור הלאומי והשתמשו בשיעור גבוה של צבירת הון למטרות של ביזבוז וביסוס המעמד האישי[26]".

התאמת הזיכרון ההיסטורי לא ניסתה לזהות רק את הקמת המדינה והמשק הכלכלי עם תנועת השמאל באופן בלבדי אלא כל המהפכה הציונית זוהתה באופן בלבדי עם האידאולוגיה הסוציאליסטית. זיהוי זה הוביל לזיהוי יריבי הסוציאליזם כיריבי המהפכה הציונית ולמעשה כאלו המבקשים להחזיר את הגלגל אחורה לקיום הגלותי שלפני התקומה הציונית.

מדיניות גלותית- יריביו של בגין הירבו להצמיד לו את הדימוי הגלותי, הלבוש המחוייט והגינונים המזרח אירופאיים סייעו לתייג אותו כזר לתרבות הצברית העכשווית. הדגש שייחסו בגין ודוברי הליכוד להון בבניית הכלכלה הוצג לציבור כנסיון להחזיר את הגלגל אחורנית לפרנסות הגולה. הדימוי של היהודי המלווה בריבית המתפרנס מעסקי האוויר, היהודי הלא יצרני המתקיים על גבם של הפועלים והחקלאים הוחזר למרכז הבמה על מנת להוכיח כי המדיניות הכלכלית החדשה סותרת את המהפכה הציונית כפי שנתפסה על ידם. כמהפכה היוצרת את היהודי החדש. וגנר וכפכפי חוזרים בספרם לראשית הציונות וקובעים כי בעוד הציונות הסוציאליסטית "התמרדה לא רק כסוציאליסטית, אלא גם כציונית, באחת עם המרד נגד אורח החיים הגלותי" הרי שהמדיניות הכלכלית הרביזיוניסטית הינה הפוכה ומתריעים כי "החומרים של הגולה יפים רק לגולה, אולי לארץ ישראל בחינת גולה חדשה, לא למדינת היהודים[27] ככל שתנועת הפועלים הדגישה את רתיעתה הנפשית מפני הגולה ואורח חייה ופרנסות האוויר שלה, כן גדל חוסר הסבלנות הרביזיוניסטי כלפי כל ביקורת על האופי הכלכלי והחברתי היהודי"[28]. יונה יגול לוקח את ההשוואה מימי הגולה לימינו אנו וקובע כי המקור של העדפת ההון הפרטי היום הוא "באופי המסורתי של הרכושנות היהודית, על מסורתה הגלותית ועל נגעי הספקולציה והפרזיטיות הגלומים בה"[29]. והוא מוסיף כי "התכונה הקפיטליסטית של צבירת הון קיבלה אופי מיוחד במציאות הכלכלית הישראלית. היתה זו תכונה של הישגיות בלתי מוגבלת ובלתי מרוסנת. היא תואמת את הפסיכולוגיה הגלותית של היהודים ואת החברה המתהווה של ציבור מהגרים מקרוב באו… זהו ציבור רכושני ללא קני-מידה קבועים ללא דפוסי חיים יפים, ללא השפעתה של המשמעת התעשייתית"[30]. גד יעקבי אף הוא חוזר ומדגיש כי בעקבות המהפך הכלכלי של הליכוד "הפרמידה ההפוכה של הגולה, שחודה הצר, היוו עובדי הייצור ובסיסה הרחב עובדי השרותים, חוזרת אלינו כחלום מבעית"[31].

שינוי השיח- השרשת הזיהוי בין הסוציאליזם הישראלי למהפכה הציונית בכלל ולהקמת המדינה בפרט לא נתנה מענה להלך הרוח הציבורי הן בעולם והן בישראל שלא נטה חסד למדיניות הסוציאל-דמוקרטית ונהה אחר כלכלת השוק. מצב זה היווה בעיה קשה לאנשי השמאל והביא לנסיון לשלול ממדיניות הליכוד את הדימוי של מייצגי כלכלת השוק החופשי והקפיטליזם מחד והרחקת המדיניות של מפלגות השמאל מהדימויים והשיח הסוציאליסטי הישן מאידך.

במקום לתקוף את הימין על המדיניות הכלכלית הקפיטליסטית אותו הציע, נעשה ניסיון לשלול ממדיניות הליכוד את ההגדרה של קפיטליזם ולהחליף אותה בהגדרות אחרות. וגנר וכפכפי תיארו את הגישה הכלכלית הרביזיוניסטית וכתבו כי היא "איננה הגישה והקונספציה של הקאפטיליזם הנאור או של החלקים המתקדמים ביותר של הבורגנות…כי אם תפיסתו של בעל הבית הזעיר המעסיק מספר קטן של פועלים במפעל מפגר שהטכניקה המודרנית מהלכת עליו אימים, והוא מבקש להחזיק מעמד נגדה על ידי זעת הפועלים שלו. במלים אחרות זוהי השקפה ההולמת יפה את נטיות רוחו של בעל בית יהודי, שנדחף אל שורות הציונות אך מחפש בה מקלט לא מפני הסכנה המאיימת עליו בגולה בתור יהודי, אלא גם מפני התמורות הכלכליות המהירות מדי, ומפני חוצפתם של הפועלים"[32]. יונה יגול כותב על העמדות הכלכליות של ממשלת בגין כי "השלטון הקפיטליסטי ליברלי מחזיר את השעון אחורנית לעמדה הרכושנית הפרימיטיבית"[33]. גד יעקבי רואה במהפך הכלכלי, שילוב של "תפישה ליברלית ארכאית והגשמה פופוליסטית. המהפך נולד מתוך מפגש של התפישה הליברלית נאו קלאסית האנטי התערבותית עם הפופוליזם שמבית מדרשה של תנועת החרות"[34].

הניסיון לתקוע טריז בין המדיניות הכלכלית של הליכוד לתמיכה הציבורית הגוברת בקפיטליזם ועקרונות כלכלת השוק לא הספיק. הדחייה הציבורית את האידיאולוגיה הסוציאליסטית שהנהיגו מפלגות השמאל ביישוב עוד בטרם הקמת המדינה דרשה עריכת שינוי בשיח הסוציאליסטי תוך ניסיון לאמץ מושגים אחרים, נייטרליים יותר. גד יעקבי מכנה את תפיסת המערך לא כסוציאליסטית אלא כתפיסה של "כלכלה דמוקרטית", משק פלורליסטי המושתת על בעלות ממלכתית ציבורית ופרטית. גישה "המגייסת את המשק החופשי להתמודד עם הצרכים הלאומיים, החורגים מתחומי הפרט והמפעל הבודד"[35]. התכנון הממשלתי, אליבא דיעקבי, שנקבע על ידי נבחרי העם הוא "יסוד חיוני להתנהלות המשטר הדמוקרטי" ובנוסף "משיג הסכמה ציבורית רחבה, שהיא תנאי חשוב להגשמת מדיניות בחברה חופשית" . יתר על כן, על פי יעקבי הרי שישראל היא מקרה יוצא דופן, מדינה השונה מכלל הלאומים והתנאים השוררים בה מראשית הקמתה דרשו לפתח דגם כלכלי השונה מהנהוג ברחבי תבל והמחייב מעורבות הממשלה יותר מבמקומות אחרים[36].

שינוי זה בשיח וירידת קרנו של הסוציאליזם בישראל הביא את האחרים אף ללכת רחוק יותר ואף לאמץ את עולם המושגים של היריב. הקפיטליזם שרק לפני שנים לא רבות היה למילת גנאי הפך לאחד מהתיאורים בו השתמשו על מנת להציג לציבור את המדיניות הכלכלית חברתית הנדרשת. יגאל וגנר ואייל כפכפי מסבירים כי "רק מחשבה השבויה כליל במושגים מימי בראשית של הקפיטליזם המודרני יכולה לראות בשיטה של קאפיטליזם מתקדם, שיש בו יסוד של הכוונה חברתית, ופעולה ממלכתית להעדפת הסקטורים הפרודקטיבים ובכלל זה שיטה של שכר עבודה גבוה, רק את ידו הארוכה של התאבון המעמדי אכול-הקנאה של הפרולטריון"[37].אפילו הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס שתמך בעזרה והתערבות ממשלתית מוגבלת בעת מיתון על מנת למנוע פגיעה קשה במגזר הפרטי מגוייס לשינוי הדימוי הסוציאליסטי וגנר וכפכפי קובעים כי "תפיסתה של תנועת העבודה….משק שפועלת בו היוזמה הפרטית במסגרת הכוונה חברתית, השקעות ומפעלים ציבוריים." היא תפיסה קינסיאנית לבעיית הצמיחה שפותחה "זמן רב לפני שקיינס פיתח את היסודות התאורטים לכך ולפני שמשבר המשק העולמי כפה על הממשלים את מסקנותיו"[38].

סיכום

מבחינה של המקורות אותם פירטתי מעלה, וההתייחסות של מקורות אלו לאלטרנטיבה הליברלית אותה הציב הליכוד להגמוניה החברתית כלכלית סוציאליסטית של תנועות השמאל ניתן להצביע על שתי מגמות עיקריות; הראשונה הינה ניסיון לדחוק ולהדיר את תומכי הרפורמות הליברליות מהמרכז הפוליטי קונצנזסואלי באמצעות זלזול בהם וייחוס להם חוסר רצינות, פופוליזם כלכלי וגלותיות. המגמה השנייה הינה זיהוי האידיאולוגיה הסוציאליסטית באופן מוחלט עם המפעלים הלאומיים המשמעותיים קרי המהפכה הציונית והקמת המדינה. תהליך זה הבטיח את הדומיננטיות של אידיאולוגיה זו שכן החלפתה משמעותה היתה איום על המפעל הציוני ועל החוסן הכלכלי של המדינה. תהליכים אלו מנעו במשך שנים את הפיכתו של המשק הישראלי למשק מערבי בו שולטים היוזמה החופשית והתחרות ולכן גם המהפך הפוליטי בשנת 1977 לא הביא לתמורה מיידית.

אפילוג

בפועל הצעדים הכלכליים שנקטו ראש הממשלה בגין ושר האוצר ארליך כשלו. אמונתו של בגין כי אכן הליברליזציה תשחרר את המשק מהכבלים הסוציאליסטים נכזבה. המשק הישראלי המנופוליסטי-בירוקרטי אשר נשלט על ידי מנגנוני שליטה ובקרה מפלגתיים לא הגיב בהתאם לחזונו של בגין. אינפלציה של מאות אחוזים, פיחותים תכופים ואובדן האמון במטבע הישראלי הביאו את המשק הישראלי לעברי פי פחת. הרצון האידיאולוגי לערוך פריצת דרך כלכלית ללא שורת רפורמות ארוכה וממושכת במשק הישראלי, אשר עליהם המליץ לממשלה חתן פרס נובל לכלכלה מילטון פרידמן, גבה את מחירו[39]. כשלון זה הרפה את ידי הממשלה, גם החילופים התכופים של שרי האוצר בממשלות בגין: שמחה ארליך, יגאל הורביץ ויורם ארידור, והחשש מפני השבתה כוללת מצד ההסתדרות במידה וייערך שינוי מבני במשק לא סייעו ליצירת תוכנית כלכלית מקפת לשינוי מן המסד. אמנם נעשו צעדים נוספים, היו הורדות מיסים בעיקר על מכוניות ומוצרי צריכה ונעשו צעדים לעידוד התחרות והיוזמה החופשית אך הם היו מצומצמים ומעטים[40].

המהפך הכלכלי של שנת 1977 אמנם לא הביא למהפך מבני בכלכלה הישראלית אך הוא כן יצר מהפך מהותי בתודעה הישראלית. מהפך זה שימש כקו פרשת המים שהביאו להשתרשות האידיאולוגיה הליברלית כלכלית בהכרת הציבור כולו. הרכבת הליברלית אשר יצאה מן התחנה בשנת 1977, מונעת על ידי היוזמה הפרטית והשוק החופשי בדרכה להפוך את ישראל לכלכלה תחרותית וחופשית המשולבת בשוק הגלובאלי לא היתה ניתנת לעצירה. ההתקפות על המדיניות הכלכלית הליברלית החדשה לא צלחו וניתן לראות כי גם הוגי הדעות המזוהים עם מפלגת העבודה הישראלית זנחו את השיח הסוציאליסטי והחלו מאמצים שיח חדש. שיח זה אופיין בגוון הרבה יותר ליברלי העושה שימוש במושגים כמו "כלכלה דמוקרטית" ואף "קפיטליזם מתקדם" על מנת לתאר את האידיאולוגיה הכלכלית בה החזיקו. אפילו מפלגת העבודה, יורשתה של מפא"י ההיסטורית, הבינה משלב זה ואילך, הבינה כי הסוציאליזם כאלטרנטיבה כלכלית שבק חיים.

השינוי בדעת הקהל ובאווירה הציבורית היה ניכר. שוק חופשי, השקעות הון, קיצוץ בביורוקרטיה והפרטה הפסיקו להיות מוקצים בשיח הציבורי ואת הבעייתיות במשק, הנשלט ברובו על ידי הממשלה וההסתדרות, לא ניתן היה להסתיר. שינוי השיח שפירטתי מעלה הוביל בסופו של דבר גם לשינוי המדיניות בפועל. ביולי שנת 1985 כינס ראש הממשלה שמעון פרס, מנהיג המערך וסגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי, מסיבת עיתונאים דרמטית לצד שר האוצר, יצחק מודעי חבר הסיעה הליברלית בליכוד, ובה הודיע על תוכנית ייצוב כלכלית. תוכנית זו כללה שינויים ניאו-ליברלים במטרה להקטין את מעורבות הממשלה בשוק הכלכלי והעברת המשק הישראלי מהתנהלות סוציאליסטית לשוק חופשי. פרס שכנע את בעלי בריתו בהסתדרות כי יש להסכים לשחיקת השכר לצורך הגדלת הרווח של התעשיינים והיצוא, תקציב הממשלה קוצץ משמעותית ורבות מהסובסידיות בוטלו.

ראשי תנועת הליכוד שבמשך עשרות שנים הציבו אלטרנטיווה לכלכלה הריכוזית מבית מפא"י, אלטרנטיווה שאופיינה בגוון ליברלי אינדיווידואליסטי ובחזון כולל להתנהלות חיי היומיום, שבמרכזו נמצאים היוזמה החופשית וחרות הקניין, הביטו בהשתוממות אך גם בסיפוק כיצד יריבם הסוציאליסטי השלים סוף סוף את המהפך הכלכלי.