הצד האפל של ההתנתקות מאת ג'ק ווקלנד

הצד האפל של ההתנתקות

מאת ג'ק ווקלנד | פורסם בדיוור TIA Daily בתאריך 25 בינואר 2008 | תרגום: בועז ארד

"נבלה את הלילה בחוץ. אך לא אכפת לנו. שהייה בלילה כאן ברחובות עדיפה בהרבה מאשר בבתינו שבעזה" – פלסתינאי בצפון סיני.

חמאס נלחם כיום על מנת להפוך את פלישת הפליטים שלו למצרים לכיבוש תמידי של צפון סיני ולאיחוד פוליטי דה-פאקטו עם המדינה הערבית המאוכלסת ביותר, על מנת להפכה לגן עדן טרוריסטי ענק. (ואנו דאגנו שחמאס ישתלט על הגדה המערבית ושהחיזבאללה ישתלט על השלטון המרכזי בבירות – כאילו אלו היו האיומים המרכזיים!) המצב הנוכחי הוא מקביל – לרגע היסטורי דומה – להתמוטטות של הריבונות הלאומית הירדנית שנגרמה על ידי לוחמי הגרילה הפלסטיניים שפשטו לשטחי הגדה המערבית המוחזקים על ידי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. הפשיטות הפלשתיניות הפכו את ירדן – אומה שהחליטה לפרוש משדה הקרב לאחר תבוסתה המשפילה על ידי ישראל – לשותפה בלחימה בניגוד למדיניות ממשלתה. מכות הנגד הישראליות נגד הפאדיין הפלשתינאים בתוך ירדן המחישו ביתר שאת כי המלך האשמי לא מסוגל לפקד על צבאו בתוככי ירדן ולא מסוגל להגן על אזרחיו.

משבר זה נפתר בשנים 1970-1971 על ידי סדרה של קרבות הרסניים בין צבא ירדן המילציות של אש"פ. באחד האירועים טור משוריין של כ200 טנקים סוריים הצטרף לקרב לצידם של אנשי אש"פ. לאחר כ-3500 הרוגים שנפלו במלחמת האזרחים הירדנית, נאסרו כ-2300 אנשי מיליציה פלשתינאיים (כ-90% מאנשי המיליציה) והוגלו לארצות אחרות בעולם הערבי. המלך האשמי פרק מנשקם את הפלשתינאים (כמיטב יכלתו) ודאג לסגור את שאריתם במחנותיהם. אש"פ עבר התבגרות על מנת למצוא את מקומו במגרש הכוח הפוליטי הבינלאומי – עם יאסר עראפת כמנהיגו החדש.

נשיא מצרים חוסני מובראך ניצב כעת מול מצב דומה באלכסנדריה ובקהיר הוא פוקח עין על האחים המוסלמים – האיחוד הפוליטי של האיסלמיסטים הקיצוניים שהולידו את רוצחיו של אנוואר סאדאת וחלק מגרעין המנהיגות של אל-קאידה באפגניסטן. עם ההתגברות של התעמולה הפרו-פלשתינית על ידי האחים המוסלמים, והכרזותיה של אל-קאידה על נוכחות במצרים עם פיצוצים בטאבה ובשארם אל-שייח, מוברך לא זקוק לזרם של 300000 פליטים פלשתינאים, או לפעילים של פאתח וחמאס הנעים בחופשיות דרך גבולותיו.

מוברך הוא המלך חוסין וזה הוא ספטמבר 1970.

במהלך 60 השנים האחרונות, רוב הישראלים רצו, בצדק, שהעולם הערבי יקלוט את אוכלוסיית הפליטים שנוצרה במלחמת העצמאות של ישראל בשנת 1948. במקום זאת, הערבים החזיקו את הפליטים מבודדים והאו"ם – באפוס של קולקטיביזם ואשמה פוסט-קולוניאליסטית על הקלון של הקמת מוצב חוץ של ציביליזציה מערבית בעולם השלישי – תמך בפליטים אלו, בבניהם, בנכדיהם ובבני נכדיהם. (האו"ם יצר בירוקרטיה שלמה של מדינת סעד, את סוכנות אונר"א למשימה זאת).

כעת, שישים שנה מאוחר יותר, החלטת העולם הערבי לייצר גטאות עבור אוכלוסיית הפליטים והחלטת האו"ם, האמריקאים והאירופאים להזין ולשכן אותם באופן תמידי יצרה קבוצה אתנית חדשה, הפלשתינאים – קבוצה מאיימת של רוצחים מתאבדים ותומכיהם המתגוררים בפרויקטים של שיכונים ציבוריים במימון אירופאי ופודים צ'קים שנכתבים על ידי ארצות הברית וערב-הסעודית.
כך, הישראלים להוטים לראות את בעיית ה"פליטים" נפתרת, הם ניסו "להתנתק" מעזה והעבירו את הבעייה למצרים.

אתמול אמר סגן שר הבטחון וילנאי לגל"צ "עלינו להבין כי בעת שעזה נפתחה לצד השני, אנו לא אחראיים לה יותר. אנו רוצים להתנתק ממנה".
אולם זאת היא "מדיניות ההתנתקות" האסונית של ראש הממשלה הקודם שרון המיושמת לאנרכיה של שערי רפיח. המצב הנוכחי נוצר על ידי הגיאוגרפיה של תוכנית שרון להתנתקות הישראלית מעזה. ללא שליטה ישראלית בתוך עזה וללא שליטה ישראלית במסדרון פילדלפי – רצועת השטח שבין עזה למצרים – חמאס היה מסוגל לאחד פיסית את מדינת הטרור הזעירה שלו למצרים, מדינה בת 80 מליון איש וצבא בן 440 אלף חיילים. כל מה שהיה זקוק לו היתה דחיפה. וזאת סופקה על ידי איש היד השנייה חסר היכולת, ראש הממשלה הישראלי אהוד אולמרט, והרעיון הלא מבושל דיו של "המצור" על עזה.

המעבר בשערי רפיח הינו שינוי איסטרטגי ההופך את האומה המצרית לגן עדן גלוי לטרוריסטים. החיזיון של 100,000-400,000 אזרחים החוצים את הגבול דרך העיירה המאובקת וממקמים עצמם ללילה בארץ זרה – פלישה ללא צבא – מזכירה את הנחיתה הבלתי ליגאלית של ניצולים יהודים מאירופה בפלסטיין הבריטית בשנות הארבעים המאוחרות. היא מזכירה את ההגירה הגדולה ברגל שהתרחשה במהלך החלוקה המוסלמית-הינדית של הודו.

במשך עשורים שמענו את הדרישה הפלסטינית חסרת השחר כי תוענק להם "זכות שיבה". הדרישה מוצגת כזכות שארבעה מיליון צאצאים של פליטי מלחמת 1948 חשים שהארץ היא שלהם. הם מצפים לחזור יום אחד לישראל, לפנות את המתנחלים הישראליים, ולהתיישב מחדש בארץ שהם טוענים כי היתה שייכת לסביהם וסבי-סביהם. זה היה חזיון אבסורד של ניצחון טוטלי על הציביליזציה המערבית.

ה"התנתקות" של שרון מעזה וה"מצור" הכושל של אולמרט איפשרו לחמאס לבצע סימולציה של "השיבה" הפלסטינית לישראל – אולם על ידי הצעדת נתיניהם האומללים והמפוחדים מערבה, הרחק מירושלים, לא מזרחה. עם מעט כלי נשק וללא צבא פולש, החמאס ינסה בפעם הבאה לתרגל את "זכות השיבה" הפלשתינית על ידי הצעדת אלפי אזרחים צפונה, דרך מעבר הגבול עם ישראל.

ככל שזה אבסורדי, תצוגה כזאת של אמנות משחק בינלאומית תצליח, בשנים הבאות לסייע לחמאס ולפלשתינאים להתאחד אידאולוגית ולהתמזג עם ערביי ישראל. וזאת היא המטרה האיסטרטגית של המעבר לרפיח.

כאשר אמורים הדברים במאמצי החמאס להפוך למנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל, עושים בתי המשפט בישראל ככל יכלתם לסייע בידם. בית המשפט העליון לצדק הפך את החלטתו אתמול והחליט לדון בעתירה נגד החלטת ממשלת ישראל לנתק את אספקת הדלק והחשמל לרצועת עזה. בית המשפט סירב לדון בעתירה שלוש פעמים במהלך השנה האחרונה. כנראה, ההרס של גדר הגבול במעבר רפיח והמעבר של רבע מליון פלשתינאים לעבר סיני מעניק לפלשתינאים בעזה עמידה משפטית בבית המשפט הישראלי – באמצעות בג"צ.

דונטלה רוברה, Donatella Rovera, ראש יחידת המחקר של אמנסטי אינטרנשיונל למזרח התיכון, הסבירה את העניין לג'רוזלם פוסט: "או שיישות מסויימת היא כבושה או היא ריבונית או שייכת לארץ ריבונית. אין סטאטוס ביניים". כך שמתברר שישראל לא כל כך "התנתקה" אחרי הכל. אם ישראל אינה מכירה בעזה כמדינה נפרדת ועצמאית, היא אינה יכולה לנהל נגדה פעילות מלחמתית – אפילו אם המדינה ניהלה בחירות משל עצמה, בחרה להיות מונהגת על ידי מיליציה טרוריסטית, ומשלחת זרם בלתי פוסק של טילים מעבר לגבול על מנת שיתפוצצו בישובים ישראלים. לא, על ישראל לפעול על פי הנורמות הבסיסיות שאנו מצפים מכל ממשלה אחראית כלפי תושביה. על פי שרי בשי, המנהלת של "גישה", איגוד משפטי של ישראלים הנלחמים עבור "זכויות" הפלשתינאים: "לישראל אין זכות לקצוב את הסחורות ההומניטריות על בסיס הערכות ספקולטיביות שלה של הצרכים בעזה. עזה צריכה לקבל את כמות הדלק שהיא טוענת שהיא זקוקה לה".
להעניק לתושבי עזה – מיני-מדינת אוייב – את אותו מעמד משפטי לגיטימי של הערבים אזרחי ישראל שוחרי השלום הינו רעיון הרסני. הוא יצור קשר פוליטי בין השניים – בדיוק הקשר אותו חשבו תומכי "ההתנתקות" למנוע פיסית על ידי הקפת הגדה המערבית ועזה בחומה.

ישראל היא אי של ציביליזציה מערבית בים של שבטיות ערבית. היא מבוססת על משטר של חופש וסדר שנחצב שכוונה ועמל מתוך אנרכיה הנשלטת על ידי מנהגים פרימיטיביים של עונשים שבטיים וחוקי האיסלם. במקום כזה, אדם אינו יכול להקיף בחומה את התוצאות של להיות אנטי-קולוניאליסטי. הנחות יסוד אידאולוגיות המכילות הרס-עצמי אינן נעצרות על ידי חומה.
היום, מאמר המערכת של "הארץ", ציין ברשומות כי "המצב שנוצר בעת שהגבול בין עזה למצרים נפרץ לרווחה עדיין לא חדר להכרה הישראלית".
הם צודקים.