בתגובה למאמרו של דני רשף: השיח החדש

א. אני חושב שדני רשף צריך להיות זהיר בנקודה מסוימת. הוא מכנה את חירט וילדרס "שנוי במחלוקת" והלא זוהי עמדת השמאל הקיצוני המבקר את ישראל. רוצה לומר, אם וילדרס מכונה שנוי במחלוקת אזי דבריו ועמדותיו מסונפות לימין הקיצוני וההזוי (מה שבפני עצמו לא נכון לדעתי אבל עוד אפשר להתווכח על כך) ואין סיבה לקחת אותו ברצינות. האמת היא שוילדרס אינו שנוי במחלוקת יותר מאשר נניח, יוסי ביילין, שבישראל התמיכה בו הייתה על גבול האזוטרית כשהתמודד בראש מרצ. מה גם שבניגוד לוילדרס, ביילין חתום על יוזמות ומהלכים שלכל הפחות תרמו תרומה גדולה לפילוג החברה ולליבוי הטרור, בעוד שוילדרס ממש נלחם על המשך הקיום התרבותי של האומה ההולנדית. אין פוליטיקאי שהוא לא שנוי בחלוקת. ז.א, חוץ מקים ג'ונג איל אולי, הנהנה מ-99% תמיכה… על כל אחד ניתן להדביק את התווית, ולכן מלכתחילה כדאי לברור את האובייקט שזוכה להגדרה זאת באלף עיניים. אני מעיר לדני רשף על נקודה זאת רק כי אני משוכנע מקריאה של דברים שכתב עד היום שזו היתה פליטת קולמוס.

ב. בעניין השפה, כמה דברים שאולי לא נוגעים ישירות לכוונה של דני רשף. השימוש המניפולטיבי במילים, מנצל את דלות השפה ואת פערי התרבות השונים כדי להשיג הצלחה והתקדמות בהכפשתה של ישראל ובדמוניזציה שלה. למשל, המילה "שלום" בתרבות המערבית פירושה חורג הרבה מעבר לעניין טכני של הסכם לאי-לוחמה בין שני צדדים. בקרב ציבור לא קטן בעולם המערבי, הקונוטציה של מילה זו זה לא פחות מאחרית הימים – גר זאב עם כבש וכו'. יונים הנוחתות על כתפי האנשים ועלה של זית בפיהן. מדובר על חיבוק מתמשך בין העמים שהגיעו להסדר של שלום, לנורמליזציה, רצון טוב וכו'.

המילה שלום בתרבות האסלאמית מכוונת למקומות אחרים לחלוטין. מצב של שלום בעיני האסלאם אינו מצב שבו כל העולם מתחבקים אחד עם השני מבוקר ועד ערב, אלא מצב שבו האסלאם שולט, עובדי האלילים מושמדים, והיהודים והנוצרים עם בני חסות, ד'ימי בלעז. אין תימה כי בעוד המילה הקרובה אטימולוגית למילה שלום שלנו היא סלאם, ישנן מילים רבות בתרבות האסלאמית המתארות מצב ביניים – הודנא, תהדייה וכו'. הסכם חודייביה המצוטט בשנים האחרונות בהקשר של אוסלו ומקרים אחרים של יחסי האסלאם והמערב, מתיר הלכתית את דרך הרמייה למוסלמי כנגד הכופרים בעת שידו על התחתונה. אין מצב הלכתי אסלאמי שבו מוסלמי היכול לצאת לג'יאהד, יקבל את בני המערב כשווים אליו.

עניין אחר הנוגע לשפה הוא המילה "כיבוש". באנגלית יש הבחנה בין כיבוש כאקט צבאי בעל התחלה וסוף מוגדרים "conquest", ובין משטר כיבוש "occupation". לכן, מתקשה דובר העברית להתווכח עם טיעון בדבר כיבוש יהודה ושומרון נניח, מאחר ואין ספק שיהודה ושומרון בידי ישראל כתוצאה מפעולת כיבוש. הספרדים מכנים את השתלטותם המחודשת על ארצם, לאחר קרוב ל-800 שנות כיבוש מוסלמי "רקונקיסטה", כיבוש מחדש, על אף שתהליך הכיבוש מחדש כלל גירוש של מיליונים עד כדי טיהור אתני מוחלט, העלאת אלפים על המוקד וכפיית דת על רבבות אחרים. החזרה על המילה כיבוש בפיהם של ערבים ותומכיהם מכרסמת בכל פעולה לגיטימית של ישראל.

דוגמא שלישית היא "שתי מדינות לשני עמים". מי ששומע את הביטוי הזה, באופן לא מודע ואולי אף מודע, סבור כי ישנו איזה נתח אדמה שמחליטים לחלק באופן שוויוני. מדינה לכם ומדינה לכם. האמת היא שליהודים כבר יש מדינה, ואלא אם תוכנית השתי מדינות לשני עמים מעוניינת להעניק ליהודים מדינה שנייה היכן שהוא, הרי שמדובר בביטוי מכובס שמסתיר ביטוי אחר "מדינה פלשתינית" המשתמע ממנו. מי שסבור שמדובר בניואנס לשוני בלבד, מוזמן לערוך סקר בקרב אזרחי ישראל. השאלה הראשונה תהיה: "האם אתה בעד פתרון של שתי מדינות לשני עמים" והשאלה השנייה תהיה "האם אתה בעד מדינה פלשתינית". אם זהו ניואנס הרי שתוצאת הסקר תהיה זהה. אני את הכסף שלי שם על כך ששתי מדינות לשני עמים יזכה לתמיכה גבוהה משמעותית ממדינה פלשתינית.

אלון


הוספת תגובה