הסולידאריות  המזוייפת של "המחאה החברתית"

מאת מוטי היינריך | 5 בנובמבר 2011, פורסם במקור באתר קו ישר.

סולידאריות מוגדרת במילון כרגש של אחדות והזדהות של הפרט עם הזולת, או עם קבוצה. ארגוני שמאל ואיגודי עובדים רבים בעולם כוללים את המילה "סולידאריות" בצורה זו או אחרת בשמם. בהפגנות "תנועת האוהלים", שמתחדשות הערב, התנוססו שלטים רבים שקראו לסולידאריות ולערבות הדדית. יש להניח שמנסחי הסיסמאות לא התכוונו לסולידאריות רוחנית, אפלטונית – אלא לסולידאריות שיש בה מעשה – מהלכים שיזרזו את בואו של משיח "הצדק החברתי". וכיצד יתגשם האידיאל? כמובן שבאמצעות העמקת מדינת הרווחה, הגדלת "אחריות המדינה" לרווחתו הכלכלית של הפרט, הלאמת שירותים ותעשיות ועוד. כך נטמיע "סולידאריות" בעם שחוטא כיום באנוכיות ואינדיבידואליזם.

סולידאריות היא רגש. תחושות ורגשות נובעים ממוחו של האדם הבודד. היחיד. לכן אי אפשר לכפות על אדם לחוש רגש חיובי כלפי מישהו. אפשר לכפות על אדם להצהיר בקול או לחתום על הצהרת הזדהות עם השלטון, עם המלך, או על סולידאריות עם אימא רוסיה ואבא סטאלין – אבל אי אפשר לכפות עליו גם להרגיש כך באמת. לא רק שאי אפשר לכפות רגש סולידאריות, גם אין דרך לבדוק זאת – הרגשות והמחשבות הן אולי הדבר הפרטי ביותר של האדם, בינו לבין עצמו ובינתיים שום עריצות שלטונית לא הצליחה להגשים את "משטרת המחשבות" (על פי ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984: משטרה חשאית שמטרתה למנוע מאזרחי המדינה להעלות על דעתם רעיונות הסותרים את מטרות המשטר).

מובילי המחאה, בניגוד להמון שהצטרף והולך שבי אחרי סיסמאות "המהפכה" הרומנטיות, מונחים על ידי אידיאולוגיה מרכסיסטית – ולא רק בסמלים החיצוניים בהם שלט הצבע האדום, אלא גם בדרישותיהם הלכה למעשה: המדינה צריכה לפתור את מצוקות הפרט ולממן זאת באמצעות החרמת רכושם של "העשירים" – וזאת כדי להשיג את "השוויון" המיוחל. כדי ליצור הזדהות עם השיטה צריך לחנך את העם ל"סולידאריות" – שיואיל לתת מתוך הכרה והזדהות את פרי עמלו לזולת. לברוא "אדם חדש". קרל מרקס דיבר על יצירת "אדם חדש" שיכיר בכך שאין ניגודי אינטרסים בינו לבין הקולקטיב. סולידאריות מלאה. "האדם החדש" שלאחר המהפכה יגיע לדרגה הכרתית עליונה – החברה לא תצטרך לכפות עליו לחוש סולידאריות.

מכיוון שאי אפשר היה לתכנת להמונים את הגנטיקה והמוח מחדש, "האדם החדש" כמובן שלא נברא.

הכישלון לא היה רק מנת חלקו של הגוש הקומוניסטי שלטענת סוציאליסטים רומנטיים, סילפו את התורה בהקימם את ממלכת הרשע הגדולה בהיסטוריה האנושית. הניסיון נכשל גם במקום היחיד בעולם בו ניסו להגשים סוציאליזם מרצון וללא כפיה – הקיבוצים בישראל. הקיבוץ אמור היה להיות תשובה לספקנים שאמרו: "קשה ליישם סוציאליזם בהמון של מאות מיליוני בני אדם". הקיבוץ היה הדרך האחרת – ניסיון להגשים את הרעיון הגדול בקבוצה קטנה של אנשים חדורי הכרה ואמונה בצדקת הדרך. חלוצים חדורי התלהבות כנה ואמיתית, שאפו באמצעות מתן דוגמה אישית – להוכיח לכל עם ישראל, ולאחר מכן לעולם כולו, שמודל הקיבוץ הישראלי היא הדרך הנכונה.

ניסיון "ההגשמה" של הסוציאליזם, אפילו בתנאים האידיאלים של הקיבוץ – נכשל לחלוטין. כן, היה מונח כזה, העילית החברתית בתנועות הנוער ובצבא חלמה על "יציאה להגשמה" בקיבוץ. בתנועות הנוער הביטו בהערכה בצעירים ש"יצאו להגשמה".

והתנאים אכן היו אידיאלים. ולמרות זאת, לא היה אפילו עשור אחד בתולדות התנועה הקיבוצית שהחבר'ה לא נזקקו לסיוע שמכונה היום "חילוץ". הם קיבלו קרקעות חינם, אמצעי ייצור חינם וזרם בלתי פוסק של כסף מההסתדרות הציונית, מהסוכנות היהודית וממדינת ישראל. קצרה היריעה מלתאר את העלות הכלכלית האדירה של הניסיון הסוציאליסטי הטהור ביותר בהיסטוריה של אידיאולוגיה זו. הניסיון קרס סופית ב"משבר חובות הקיבוצים" בשנות השמונים. "הימין" שעלה לשלטון, לראשונה מאז קום המדינה, הפסיק את החגיגה כאשר התברר שלחבר'ה הצטברו חובות של בערך 16 מיליארד שקל (מעבר לעשרות המיליארדים שקיבלו כמענקים שירדו לטמיון) – חובות, אותם אנחנו עדיין משלמים עד עצם היום הזה.

נחשו מה קרה ל"סולידאריות" של חוד החנית האידיאולוגי של הסוציאליזם העולמי כאשר נגמר להם הכסף? הקיבוצים "העשירים" המעטים – סרבו לעזור לקיבוצים העניים והחלשים; ואלמלא כפתה הממשלה בכוח על "העירוניים" לשאת בחובות הקיבוצים – היו אלה נותרים ללא אגורה לאוכל, שלא לדבר על פנסיה לעת זקנה.

כאשר חברי הכנסת שלי יחימוביץ' ודב חנין מטיפים לחזרה לערכים של סוציאליזם וסולידאריות – הם מדברים על דבר והיפוכו. ככל שהמדינה סוציאליסטית – גוועת הסולידאריות ואדם לאדם זאב. ככל שהחברה סוציאליסטית יותר – כן גובר אי-האמון בין אדם לחברו. ברוסיה וברומניה חששו לומר מילה מיותרת במקום העבודה או אפילו במסיבה בין חברים. תרבות ה"שושו" הגיעה לדרגתה העליונה – שמא בן שיחך משתף פעולה עם השלטונות. מנגנון החושך של הק.ג.ב. העסיק את מחצית האוכלוסייה כמלשינים על המחצית השנייה. אפילו בקיבוצים, בחוג המשפחה, חינכו ילדים שלא לספר לאחרים על השיחות בבית – כדי שלא ידלוף מידע מרשיע על המתנה שקיבלו מהדודה בעיר, כדי שלא יצטרכו להתחלק בה עם יתר חברי הקיבוץ. סולידאריות.

הניגוד בין סוציאליזם לבין סולידאריות אינו מקרי. ככל שהמדינה תיקח על עצמה יותר עשייה כלכלית, יותר רגולציה ופיקוח – החברה תתרחק מסולידריות אמיתית. סיבה אחת היא שמגבלות על החופש הכלכלי גוררות רמת חיים נמוכה יותר של האוכלוסייה. עוני ורמת חיים נמוכה לא תורמים לסולידאריות – רווחה כלכלית מאפשרת לאנשים לתרום לנזקקים ולארגונים וולונטריים, עניים עסוקים קודם כל בסיפוק צרכיהם המינימאליים העצמיים. סיבה שנייה – ככל שמתרבות מגבלות השלטון, והפרט נזקק לרישוי ממשלתי ולאישורים שונים בחיי היום יום – מתרבות ה"קומבינות", עיגולי הפינות והעבריינות "הקלה" וההמונית. האזרח מתקשה להזדהות עם מערכת חיים בה "כולם גונבים". במערכת כזו לכל אחד יש "סודות". כאשר יש "סודות" מתעוררים לחיים מלשינים וגובר חוסר האמון ההדדי. כאשר אסור לבנות דירות קטנות מפצלים בעלי הדירות את דירותיהם – ואז הם חשופים להלשנות של שכנים שמנצלים הזדמנות "לחסל חשבון" מהעבר. כאשר את מגדלת מריחואנה בעציץ – היזהרי מהחבר שנפרדת ממנו. כאשר על שלט המוסך כתוב "מוסך פרידמן ובניו", אבל לבעל המוסך האמיתי קוראים בוזגלו – סימן שבוזגלו התייאש מתהליך קבלת הרישיון למוסך ומעדיף "לשכור" את הרישיון של פרידמן הוותיק שפרש לגמלאות. יזהר בוזגלו מהלשנה. סיבה שלישית נעוצה בתרבות הכוחנית הנדרשת כדי להתפרנס בחברה בה השכר של חלק ניכר מהעובדים נקבע על ידי הממשלה. בחברה כזו השכר אינו נקבע לפי הכישרון למכור מוצרים ושירותים, אלא לפי הכוח של העובד להזיק לציבור ולפוליטיקאים (חברת חשמל, עובדי נמל, מורים, רופאים ועוד). חברה בה הדרך להתפרנס עוברת דרך אלימות אינה יכולה לצפות לסולידאריות – לא מצד הציבור הרחב שסובל וגם לא מצד אלה שחונכו שזו הדרך להתפרנס (דור שלישי בישראל חונך על ברכי השיטה).

בחברה סוציאליסטית הפרט אינו מעוניין לתרום לזולת. הוא אפילו חושש מכך: אם יתרום, כולם ידעו שיש לו כסף ורכוש – והרי הוא הצהיר שהוא חסר כל. כמה פעמים נתקלתם בתגובה "שהמדינה תעזור להם" – כאשר מישהו מבקש תרומה. הנכונות לתרום מכספך לזולת, הגבוהה בעולם, היא דווקא בארצות הברית – מסורת אמריקאית שנובעת מהעבר הקפיטליסטי.

כאשר אותם חברי כנסת, מראשי השדולה החברתית, מדברים על סולידאריות וערכי עזרה הדדית – הם מתכוונים לכפיית "ערכים" אלה על ידי המדינה. הם מתכוונים לחקיקה שתחרים בכוח זרוע המדינה, רכוש של חלק מהאוכלוסייה, ותעביר אותו לאלה ש"מגיע להם". סולידאריות של מיסים ובתי סוהר. הם בעצם מדברים על היפוכו של רגש הסולידריות האישי – הפוליטיקאים יהיו "סולידאריים" על חשבוננו, עם כסף לא שלהם… הם מדברים על הבלתי אפשרי – הלאמה של רגש הסולידאריות האישי. המדינה תוציא לפועל בכוח את ה"סולידאריות" ואת "העזרה ההדדית".

הסוציאליסטית הגדולה יחימוביץ' וגם שדרנים רבים באמצעי התקשורת מתבטאים מידי פעם נגד גיוס תרומות פרטי לסיוע לנזקקים ("כי זה תפקידה של המדינה"). ה"חברתיים" הם נגד סולידאריות אמיתית. הם משתמשים, כמיטב המסורת הקומוניסטית, בהיפוכן של מילים: מכוונים אקדח לראשך עד שתסכים להתנדב לעבודה במכרה האורניום בהרי אוראל.

הדגל האדום, שחוזר לשדרה ולכיכרות, מסמל סכנה מוחשית וכך גם מה שעומד מאחורי הקריאה ל"סולידאריות".

הוספת תגובה