זיכרון סלקטיבי מאת ארז תדמור

למחרת הקרב הודיעה תחנת הרדיו של האצ"ל כי במקום נהרגו 240 ערבים, במטרה ליצור הרתעה לקראת המשך הקרבות לכיבוש הכפרים בעלייה לירושלים. הוועד הערבי העליון הודיע כי בכפר נטבחו 254 איש בכוונה להגביר את המוטיבציה של הלוחמים הערבים. בפועל יצרה ההודעה אפקט הפוך ולאחר כיבוש דיר יאסין נכבשו כפרים רבים ללא קרב בשל מנוסת התושבים. מסיבה זו נמנעו האצ"ל והלח"י מלהכחיש את קיום הטבח ורק לאחר המלחמה התפתחה המחלוקת בנושא.

כיום מוסכם כי הטענות על מקרי אונס וביתור גופות שהפיצו הערבים במהלך השנים היו שקריות. ההערכות ביחס למספר ההרוגים נעות על בין 94 ל-120 הרוגים, כולל מחקר של אוניברסיטת ביר זית שהגיע לנתונים דומים. בתכנית טלוויזיה שערך הבי-בי-סי הודו פליטים מהכפר כי מרבית ההאשמות על טבח היו שקריות, ופליט מהכפר הודה בראיון לספר "מלחמה ללא סוף" כי רוב ההרוגים בכפר היו לוחמים או נשים וילדים שעזרו ללוחמים וכי מקרה הטבח היחיד היה של ששה לוחמים שבויים במחצבה שבכפר.

מאז הפך דיר יאסין לאחד הסמלים המכוננים של הלאומיות הפלשתינית ולסמל הגדול של הנכבה.

סוגיית הטבח שהיה או לא היה בדיר יאסין היא שאלה מרתקת בפני עצמה, אולם העובדה ש-60 שנים אחרי זוכרים כולם את דיר יאסין ואיש אינו זוכר את שיירת הדסה בעלת משמעות רבה יותר.

בין אם התקיים טבח בדיר יאסין ובין אם לאו, קיומם של מקרי טבח אחרים שעשו יהודים במלחמת השחרור אינו מוטל בספק. ההיסטוריון בני מוריס מציין את מקרי הטבח שאירעו בלוד, סליחה, דוויימה, יפו ועוד. ועדיין, מדובר ביוצא מהכלל שמעיד על הכלל. לאורך המפעל הציוני כולו התרחשו מעשי טבח בודדים שביצעו יהודים לעומת מאות מעשי טבח שהצליחו הערבים לבצע ביהודים ואלפי ניסיונות שנכשלו.

סימביוזה גרוטסקית

העובדה שאחרי 60 שנים עוסק העולם כולו ובתוכו ישראל במיתוס הנכבה, בו תופס דיר יאסין מקום מרכזי, בעוד מאות מעשי טבח שביצעו הערבים ביהודים נשכחו לחלוטין, מעידה קודם כל על ניצחון התעמולה הערבית על ההיסטוריה ועל ניצחון השקר והצביעות את העובדות.

בין אם היה הטבח בדיר יאסין אמיתי כמו טבח גולדשטיין או שקרי כמו הטבח בג'נין, אירוע בו טבחו יהודים בערבים הינו בבחינת אדם נשך כלב, בעוד טבח של ערבים ביהודים נתפס כדבר שגרתי.

אולם למרות שהעובדות הן חד משמעיות עוסקים היהודים כל העת בהלקאה עצמית ובחיטוט במעשי הטבח הבודדים שביצעו. העובדה שהצלחנו לסכל את התכניות להשמידנו הפכה במרוצת השנים לבקשת סליחה על שסירבנו להכניס את הראש ללולאה שביקש העולם הערבי לכרוך סביב צווארנו.

העיסוק האובססיבי של יהודים בהלקאה עצמית ובהאשמתם על שהעזו לנצח נענה מהצד השני בהתגברות מתמידה של ההסתה לרצח יהודים, בהתפארות במעשי הטבח שמצליחים ובהיעדר מוחלט של ביקורת עצמית מצד הערבים על הסיבות שהובילו לאסונם.

במאבק שבין שתי התנועות הלאומיות, היהודית והפלשתינית, מתקיימת מעין סימביוזה גרוטסקית של שני צדדים שמשלימים האחד את השני. מן הצד האחד הערבים שמנסים לטבוח יהודים באופן יומיומי בעודם עוסקים כל העת בהתבכיינות ובהפצת שקרים על מעשי טבח שמבוצעים בהם, ומן הצד השני היהודים שביצעו מעשי טבח בודדים אך עוסקים כל העת בהלקאה עצמית ובהתנצלות על עצם קיומם.

60 שנים אחרי הגיעה העת לומר את האמת: מלחמת השחרור היתה המלחמה הצודקת ביותר שלחם עם מאז ומעולם. תוצאות המלחמה ובעיית הפליטים הפלשתינים בתוכה, הם תוצאה ישירה של התוקפנות הערבית ושל שאיפתם להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. אין אנו צריכים להתנצל על שניצחנו, ואת חשבון הנפש – צריך לעשות הצד הערבי.

מקורות נוספים:

פרעות 1929 באתר דעת
סרט על הטבח בחברון – ביוטיוב

תיאור הטבח בחברון מעיתוני התקופה PDF