שוק חופשי
מאת: ערן בר-טל | 8 במאי 2010, פורסם במדור הכלכלה של "מקור ראשון"
לא מגבלות התעסוקה שמטילה הממשלה על המעסיקים, לא מנגנון ציבורי מנופח ובירוקרטיה, לא מיסים כבדים, לא חוקי עבודה נוקשים, לא מגבלות על יזמים – עובדים זרים, זו הבעיה. דרך החשיבה הפרימיטיבית הזו, המזינה בורות וגזענות בארץ ובעולם
גרמניה: "לאפשר למדינות לפשוט-רגל"
צרות באות בצרורות, כך לפחות חשים באירופה. מה להם ולמפרץ מקסיקו? אבל מה לעשות שקידוח הנפט שם הוא של החברה הבריטית 'בריטיש פטרוליום' (בי.פי.), וגם אם הכתם השחור לא נראה בחופי אירופה, הרי שהאדום נראה מרצד בעקשנות על מסכי המסחר של הבורסות האירופיות.
אבל תאונות קורות, וגם אם הדגה והצמחייה תתאושש באטיות, התאונה הזו לא דומה ליתר הצרות ביבשת. תחילה יש שראו גם במשבר היווני תאונה – מין מקרה נקודתי שנבע מספקולציות, רישום כוזב ושאר תעלולים של כלכלנים ומתמטיקאים גאונים שמתקשים במעברים בין תיאוריה למציאות. רישום כוזב של חובות בהחלט יכול להציג פתרון לבעיה כלכלית, אבל הוא לא באמת כזה.
אירופה ממשיכה להתמקד בבעיה היוונית. אלא שהמשבר ביוון יכול היה להיות מתנת העשור שלה, למרות שכעת נראה שהיא מפספסת אותה בגדול. השבוע הודיע שר האוצר היווני, ג'ורג' פאפאקונסטנטינו, על שורה של צעדים שיוון תאמץ בהתאם להנחיות הבנק העולמי. הצעדים האלה מיועדים לכך שיוון תקבל חבילת סיוע מהבנק העולמי ומהאיחוד האירופי. אלא שעל החבילה הזו נוהל משא ומתן מתמשך בזמן יקר בו יוון מאבדת את הונה ושוקעת בביצה כלכלית עמוקה. המשא ומתן הזה כלל לחץ של ממשלת יוון שלא להעביר רפורמות ציבוריות ורפורמות מבניות. גם כך קיים ספק רב אם יוון תצליח לצמצם את הגירעון שלה במידה שהתחייבה. מכל מקום, אחרי הלחצים נותרו צעדים של קיצוצים בשוליים המתמקדים בעיקר בהעלאת מיסים – ישירים ועקיפים.
אילו היה ביוון מנהיג מוכשר וכריזמטי, כמו שאנגליה פגשה בתקופה של צ'רצ'יל, או רלבנטי יותר, מרגרט תאצ'ר, הוא היה מנצל את המשבר הזה כדי לעשות את מה שחייב לעשות ביוון – לפרק את המנגנון הציבורי המנופח שיונק את מרבית התוצר שלה. 1,100 רשויות מקומיות ו-50% מכוח העבודה המועסק במסדרונות המבנים הממשלתיים שם, הם אלה שצריכים להיות היעד של הממשלה שם, אלא שהם ממשיכים לפחד מהרפורמה שתביא להתנגשות חזיתית עם הוועדים האימתניים שלהם.
בגרמניה נבוכים. הקנצלרית, אנגלה מרקל מנסה להסביר את חשיבות התמיכה ביוון, אבל הגרמנים בכלל לא מבינים על מה היא מדברת. הפרלמנט הגרמני לא אוהב את רעיון הסיוע, ונראה שהגרמנים יעשו שירות נהדר ליתר מדינות האיחוד אם הם אלה שיובילו את ההתנגדות לסיוע ליוון.
במקביל, אומרים בממשלת גרמניה, שיש לקבוע קריטריונים בהם יתאפשר למדינה לפשוט רגל מבלי שהאיחוד יידרש להשיט להן סיוע. המשמעות של הדרישה הזו היא מוכנות באיחוד לפירוק, או פירוק חלקי.
קשה להעלות על הדעת דרישה שכזו בשנות האופוריה הראשונות של גוש האירו. אף אחד לא רצה לדון באפשרות של פירוק, או במנגנון של הוצאת מדינה מהאיחוד. הרי התמיכה ההדדית בעת משבר היא מהותו של האיחוד. אך כעת כבר ברור שאין למדינות החזקות כוונה לסכן את עצמן בשביל מדינות חלשות.
בספרד ובפורטוגל עוקבים בימים אלה בדאגה רבה ובעניין רב אחרי התנהלות הבנק העולמי ומדינות האיחוד מול יוון, כי ברור שהן הבאות בתור. ולא רק הן.
הצעדים שנוקטת כעת יוון טובים בכדי לדחות את הקץ, אך אין בהן כדי לפתוח אופק חדש. זוהי נקודת מבחן לא רק ליוון, אלא לאיחוד כולו. אם וכאשר האיחוד יאפשר לאחת החברות בו לפשוט רגל זו עלולה להיות סופו, או לפחות נקודת תפנית דרמטית במהותו.
השמלה של אימא אירופה
בספרד נרשם השבוע שיא חדש בשיעור האבטלה שנסק מעל ה-20%. נראה שבאירופה, כמו בישראל, יש בלבול עצום בכל הקשור לשוק העבודה. לא רק שיעור האבטלה מזכיר שם את ערב מלחמת העולם השנייה, גם התפיסה לפיה שוק העבודה הוא שוק של מספר נתון של משרות, מתאימה לאותה תקופה. הקמפיין של רשויות ההגירה בארץ מבטא היטב את התפיסה הנפסדת הזו, לפיה עובדים זרים הם אלה שיוצרים מחסור במקומות עבודה וגורמים לאבטלה. לא מגבלות התעסוקה שמטילה הממשלה על המעסיקים, לא מנגנון ציבורי מנופח ובירוקרטיה, לא מיסים כבדים, לא חוקי עבודה נוקשים, לא מגבלות על יזמים – עובדים זרים, זו הבעיה. דרך החשיבה הפרימיטיבית הזו, המזינה בורות וגזענות בארץ ובעולם, היא זו המביאה לאבטלה נוראית. האבטלה מביאה לייאוש וכמובן שהיא עוצרת צמיחה ומעצימה את המשבר.
התפיסה המעוותת הזו לא יכולה להוביל לפתרון, נוסח זה שנוסה בהצלחה אדירה באירלנד, וקודם לכן באנגליה. הפתרון חייב להיות כזה שיעודד יזמות ותעסוקה – הפוך מפתרונות נוסח יוון 2010. פתרון שכזה חייב להתבסס על צמצום מנגנון ממשלתי והגדלת הסקטור היצרני (שוב יש צורך לנער את משל השמן והרזה…), על הורדת מס הכנסה ומס חברות, על עידוד השקעות זרות והתרת חוקי עבודה דרקונים המטיבים עם עובדים ותיקים ומרחיקים עובדים חדשים מהאפשרות לעבוד.
אלא שכנראה שלפתרונות האלה ניתן להגיע רק אחרי שמנסים את כל האפשרויות האחרות. ארגוני עובדים, מטבעם, מעדיפים למצות את כל האפשרויות שמקנה להם הכוח ורק כשהם פוגשים קופות ריקות ופשיטת רגל הם מוכנים לדבר על כיוון חדש. יוון, ספרד ופורטוגל מתקרבות לשם בצעדי ענק. כשקופות הפנסיה לא יוכלו לעמוד בתשלומי קצבאות, רגע האמת יגיע. למדינות גוש האירו את הלוקסוס של מדינות אחרות להדפיס לעצמן את הכסף. הן לא יכולות ליצור אינפלציה נקודתית ולכן ארגוני העובדים שלהן לא חשים את מלוא הבעיה בינתיים, הם מתחבאים מתחת לשמלה הגדולה של אימא אירופה. אבל השמלה הזו הולכת ומתקצרת, וכשהם ייחשפו הם ייאלצו לצאת לדרך חדשה. לא בטוח שהדרך החדשה תוביל לאיחוד מחדש של גוש האירו.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.