הציוויליזציה של המתאבדים-המתפוצצים
הציר האירני מונע על ידי "אינטרסים" של תרבות רצח-התאבדות
מאת: רוברט טרז'ינסקי פורסם לראשונה ב25 ביולי 2006
העיתונות מנהלת דיון ער בימים אלו, ובמיוחד ספקולציות ותקוות בינות תומכי-המלחמה בימין, כי אירן "הרחיקה לכת" ו"טעתה בחישוביה" בהוראותיה למשרתיה בחיזבאללה לפתוח במלחמה עם ישראל.
יש סיבה טובה למחשבה כי הם "טעו בחישוביהם" בהתבסס על מדדים היסטוריים, כיום מושמעת מעט מאד ביקורת כלפי ישראל ומעט דרישות ממנה להפסיק את מכותיה. ישראל אפילו נהנית מתמיכה עממית באירופה. וכפי שהזכרתי אתמול, העולם הערבי כשל במודגש מלהתאגד מאחורי חזבאללה.
התקווה היחידה לניצחון במאבק זה על ידי הציר האירני היא האפשרות כי אמריקה וישראל יחתרו תחת מאמצי המלחמה מיוזמה עצמית לחלוטין.
עד כה היה רק סימן אחד, קטן יחסית, של החלשות כזאת: התכנית של הנשיא בוש לשלוח "סיוע הומניטרי" לדרום לבנון, בחתירה נגד המצור הישראלי על מאחז טרוריסטים זה. אולם ללא לחץ אמריקאי על ישראל להפסקת אש נגד החזבאללה, הסכנה הפחותה יותר היא כי מאמצי המלחמה של ישראל יעורערו מבחוץ, אלא כי הם יצתמקו מפנים. עד לפני כמה שבועות , ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט דגל ב"התנתקות", המדיניות של נטישת הטריטוריה הלבנונית והפלשתינאית לשליטת טרוריסטים ונסיגה אל מאחורי גבול של חומת מגן. אסטרטגיה זאת עורערה לחלוטין על ידי האירועים האחרונים – אך האם אולמרט יכיר בכך?
כבר מסתמנים סימנים מדאיגים כי אולמרט לא יהיה מוכן להקצות כוחות קרקע מספיקים על מנת להרוס את החיזבאללה, המציינים כי הוא לא יהיה מוכן לממש את המלחמה עד לסיומה המוצלח. וכמובן, ישראל נמנעת מלהביא את המלחמה אל ביתה של התומכת המיידית שלה, סוריה.
אולם דבר זה מלמד רבות על מצב הציר של אירן-סוריה-חיזבאללה-חמאס ועל ה"תבונה" באסטרטגיה האזורית שלהם. האסטרטגיה שלהם אינה מבוססת על הביטחון כי הם יכולים להשיג מטרה אזורית משמעותית. האסטרטגיה שלהם מבוססת על התקווה כי תחינה אלטרואיסטית לרחמים תרסן באופן מספיק את שימושינו בכוח על מנת למנוע מאתנו מלחסלם. הימנעות מהתחסלות – תוך הריגת כמה ישראלים בתהליך – הוא הרעיון שלהם לגבי "ניצחון". בשבוע שעבר שלח אלי הקורא של TIA Daily תום מינשין קישור למאמר כמעט-מעניין שהכיל אבחנה אחת טובה באמת. בתארו את ההשקפה של קבוצות טרוריסטים פלשתינאים שסבלו הפסד אחרי הפסד במשך ארבע דורות כעת, לאחר שלא השיגו מעולם כל מטרה חיובית; הכותב מסיק, "קבוצות טרור לעולם אינם מודות בתבוסה. ניצחון עבור הג'יהדיסטים משמעותו הישארותו של ניצול אחד שיתאר זאת ככזה".
זהו דבר שחשוב לזכור בכל פעם שאנו מעריכים את המצב במזרח התיכון. בבחינתנו את האיסטרטגיה של האוייב, עלינו לזכור תמיד את ההקשר של מטרתו שאינה ניצחון, לא בשום מובן רציונלי של המילה. מטרתו היא מות קדושים.
עבור מוסלמים שיעיים, למטרה זאת יש סמליות מיוחדת הנובעת ממקורות הפלג הדתי שלהם. בדור שלאחר מות מוחמד, המועמד השיעי לרשת את מוחמד כמנהיג של האימפריה האיסלמית הצעירה נפל למערב וראשו נערף. חסידי המחנה המנצח הפכו למוסלמים הסוניים, בעוד חסידי האימם שנרצח הפכו לשיעיים. בדבקותם בדוגמה של המנהיג שנרצח, לומדו השיעיים את היפוכו של מות הקדושים, ובכל שנה ניתן לראות תמונות מפסטיבל האשורה, חג דתי שיעי שבו מדגימים גברים שיעים צעירים את קנאותם על ידי חתוך עצמי של קרקפותיהם בדימוי סימלי של עריפת האימם. הם עושים זאת על מנת להראות כמה כאב ופגיעה הם מוכנים לסבול למען אמונתם.
מדיניות החוץ של האיסלם הקיצוני הינה בבסיסה פסטיבל אשורה ענק – בדוגמה אחת אחרי השנייה מוסלמים שופכים את דמם ומשקיעים עצמם בעוני ובכאב בהראותם עד כמה הם מוכנים להקריב את האינטרסים שלהם למען דתם. כך שלא ניתן להביט, נאמר, במדיניות החוץ האיראנית, ולשאול כיצד הם פועלים להשגת מטרותיהם, מבלי להכיר תחילה כי הם למעשה מונעים על ידי דרישה דתית להקרבת האינטרסים שלהם.
הזכרתי אתמול כי למערב יש את מה שאני קורא וועידת התאבדות, מיעוט שמאלני ששונא את התרבות המערבית ומשתוקק לראותה מושפלת ומובסת. אולם העולם המוסלמי נמצא במצב גרוע בהרבה: האנשים הרוצים שכולם יתאבדו נמצאים בשלטון.
כמובן שהקנאים המוסלמים אינם רק מטיפים להתאבדות. הם מטיפים למדיניות של רצח-התאבדותי. כל האידיאל הדתי-תרבותי-פוליטי שלהם הוא "לעלות השמיימה בלהבה של תהילה", תוך כדי הרג מספר גדול ככל האפשר של כופרים שהם מסוגלים לפני שהם נהרגים בעצמם. זה מזכיר לי ביטוי שנמצא בשימוש המשטרה על מנת לתאר סוג מסוים של פושעים מסוכנים: מישהו המבקש להרוג את עצמו אך אינו בעל האומץ להצמיד אקדח לראשו. כך שבמקום זאת, הוא יוזם משבר- למשל, על ידי פתיחה באש אקראית כלפי הלקוחות במסעדה מקומית – ואז תוקף במצח נחושה כוח חזק יותר של משטרה. אדם כזה, הם אומרים, מבצע "התאבדות על ידי שוטר".
זהו התיאור הטוב ביותר של המדיניות של הקנאים המוסלמים במזרח התיכון. הם מבצעים "התאבדות על ידי חיילי מארינס" או "התאבדות על ידי צה"ל".
זה נכון שקנאים אלו מעודדים על ידי כל כניעה וריצוי מערבי. בכל פעם שאנו נסוגים, אנו מספקים להם את האשלייה כי הם אינם מבצעים התאבדות חסרת תוחלת, כי הם מתים על מנת לקדם איזו שהיא מטרה עצומה ומצליחה. אולם איני מאמין כי דבר זה כשלעצמו מספיק להסביר מה מניע את הקנאים – משום שהם מעולם לא חוו הצלחה מספקת בכדי להצדיק את המחיר הנורא בדם והרס עולמיים.
זאת הסיבה שהדוגמא הפלשתינאית הינה חשובה. במשך ארבעים שנה, הפלשתינאים דנו את עצמם לשפיכות דמים והרס אינסופי ומתמשך, שנה אחר שנה. ומלבד עשור קצר של הצלחה לכאורה של "תהליך השלום" של אוסלו בשנות ה-1990, הפלשתינאים למעשה, במשך זמן מתמשך, חוו סיכוים הולכים ומתדרדרים לניצחון על ישראל. בשנת 1965, כאשר הוא ביצע את התקפת הטרור הראשונה שלו, יאסר עראפת יכול היה לקוות באופן ריאליסטי להצית מלחמה שבה הכוח המשולב של כל אומות ערב ימחה את ישראל מהמפה. בשנת 2006, אף לא מדינה ערבית אחת מוכנה או מסוגלת לנסות להרוס את ישראל, בעוד רוב השטחים הפלשתינאים חרבים.
הדבר היחיד שיכול להניע באמת את המסע בן ארבעים השנה של שפיכות הדמים התמידית והכישלון הוא האמונה כי הכישלון עצמו הוא נעלה ומטרה ראוייה – כי הרס עצמך היא מעלה מוסרית, להקריב את בניך ובנותיך ואת כל החברה, רק בכדי לרצוח מספר כופרים.
הפלשתינאים אינם אלא דוגמה קיצונית לראייה זאת, אולם הם מייצגים מגמה רחבה יותר: ההערצה המוסלמית למדיניות רצח-התאבדות. אם הפלשתינאים הם חברת "הפצצה –המתאבדת", אזי העולם המוסלמי הרחב יותר הינו "הציויליזציה של המתאבדים-המתפוצצים".
הדילמה מולה ניצבים הלבנונים, למול פעולה צבאית ישראלית, אינה ברירה של נאמנות פוליטית בלבד בין החזבאללה לבין ממשלה לבנונית חילונית, או בחירה בברית עם אמריקה או עם איראן. זאת היא ברירה תרבותית. עליהם לבחור אם הם רוצים להשתייך לציויליזצית המתאבדים-המפוצצים המוסלמי, או לתרבות המערבית של ביקוש האושר. ברירה זאת מתוארת במאמר טוב בניו יורק טיימס היום, זהו סוג הכיסוי הבינלאומי שעדיין מצדיק את המשך קיומו של העיתון.
הטיימס מתאר את ההבדל בין החיים בערי ושכונות לבנון הלא-שיעיים והחיים בלב ארץ החיזבאללה.
מסעדת פול עדיין סעודות אלגנטיות של פרושיטו ו- chèvr. בפרינטיה, מלון אלגנטי על גבעה ממזרח לבירה, אורחים מסוגננים שותים קפה ערבי ליד תצוגת תיבת זכוכית עם צפיחיות ומוס שוקולד צונן.
מספר מיילים משם, ברבעים הדרומיים, ההרס מהתקפות האוויר הישראליות נראה יותר כמו רעידת אדמה מאשר איזור מלחמה. רחובות נעלמו לחלוטין. הריסות הבתים המופצצים נערמים במספר מקומות לגובה של כמה קומות. גושים עירוניים, או מה שנותר מהם, עומדים כרפאים.
בימים שבטרם החלו מטוסים ישראליים להפציץ את לבנון, עיר הבירה הזאת שלצד הים הייתה כמעט מפוצלת לשניים באופן פיסי, עם האגף השיעי הגדול בו מוטל מום על ידי ההתקפה האווירית הישראלית ורוב שאר העיר שנותר ללא פגע באופן יחסי, גם אם שקט וריק מכרגיל.
הניגוד הפיסי הקשה מייצג מחלוקת עמוקה ומתרחבת בחברה בלבנון בין הפחות אמידים, בדרום השיעי היותר דתי והמרכז היותר עירוני, בעיקרו מוסלמים סוניים, דרוזים ונוצרים, שבנו ונהנו מהתפתחות כלכלית לה ציפו זמן רב.
"המדינה נעה לשני כיוונים מנוגדים לחלוטין", אמר גאסאן שעלאב, יוצר סרטים לבנוני ושיעי מהמעמד הבינוני החילוני. "אחד הוא 'יש לנו אוייב ועלינו להילחם בו', " הוא אמר, בכוונו לתומכי חיזבאללה. "השני הוא, 'אנו רוצים לחיות ולבנות ולהתקדם עם העולם לכל שניתן להגיע'."
הלבנונים ללא ספק בוחנים את המתחולל סביבם בשאר העולם ורואים את סוג ההתקדמות לקראת חירות ושגשוג שנעשתה במקומות כמו מזרח אירופה, אירלנד, צ'ילה והודו – אומות מרוששות המשגשגות בהצטרפותן לכלכלה העולמית. מכאן, שאיפתם לבנות ו"להתקדם עם העולם" – מדיניות המבוססת על הרצון להשיג הצלחה ואושר בחיים אלו. אולם התומכים השיעיים של החזבאללה אינם בעלי כל תשוקה לבנייה. הם אינם מבקשים אושר בחיים האלו; הם רוצים למות בג'יהד מפואר נגד ישראל.
התאווה למות הקדושים מייצרת בעקביות, בכל עימות אותו היא מייצרת, אסטרטגיה התאבדותית שאינה יכולה להוביל ל"ניצחון" עבור אויבינו, לא בשום מובן רציונלי של המונח. הם אינם יכולים לנצח ולא ינצחו. הדבר היחיד שהם יכולים להשיג הוא לגרום לנו לחוש משהו מהכאב, מוות והרס שהם מבקשים עבור עצמם. וזה מה שמוטל על הכף במדיניות שלנו: עד איזו מידה טעויותינו וכניעתנו האלטרואיסטית יסבכו אותנו ללא צורך בפרפורי הגסיסה של אויבינו.
Copyright © 2006 by Tracinski Publishing Company
PO Box 8086, Charlottesville, VA 22906
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.