למה החלב בישראל כל כך יקר? מאת: אמיר וייטמן

למה החלב בישראל כל כך יקר?

מאת: אמיר וייטמן | פורסם ב-9 ביוני 2011 בבלוג אתר הכלכלה של ערוץ 7

בלוגר הבית של תכל'ס מסביר לכם, מי הוא הסובל העיקרי מעודף פיקוח ממשלתי ומיעוט התחרות הבא בעקבותיו.

בשבוע שעבר הסברתי באופן כללי למה פרוטקציוניזם הוא דבר רע, אליבא דכולי עלמא. נחזור על הטיעונים. הפרוטקציוניזם מערים קשיים על התנועה החופשית של מוצרים ושרותים, מה שמייקר את מחירי המוצרים שאנחנו קונים ועל כן פוגע בציבור, בעיקר בעניים שתלויים יותר בכולם. הנהנים מנגד הם מיעוט קטן של בעלי אינטרסים, בעלי עסקים, שמפחדים מתחרות ומעדיפים לחלוב את הציבור בשקט ובחסות החוק והמדינה. במקרים רבים, פרוטקציוניזם אף מחסל את התחרות לגמרי ויוצר קרטל או מונופול.

צריך להוסיף עוד נקודה חשובה: תמיד, אבל תמיד, יש להסתכל על הצד של הצרכן, שהוא המלך, ולא על הצד של היצרן, שהוא המשרת. כפי שאדם סמית' הסביר כבר במאה ה-18 בספרו "עושר העמים", המטרה של הכלכלה היא הצריכה. בפשטות, אין טעם ליצור מוצר או שרות כלשהו אם לא צורכים אותו. הוא פשוט יישאר במחסן של העסק. אם נחשוב על זה לרגע ונתבונן, נגלה שכל העבודה שלנו ביום-יום בעולם המקצועי, לפחות במגזר הפרטי, היא לשרת אחרים.

למשל, אני יועץ השקעות והתפקיד שלי הוא לתת ללקוחותיי שרות בנקאי טוב בענייני השקעות. אדם אחר עובד במסעדה ותפקידו להכין אוכל טעים כדי שנוכל להנות מארוחה טובה. השלישי עובד היי-טק ומתכנת מחשבים, למשל כדי שנוכל להנות משרותי טלפוניה, הרביעי מורה כדי שילדנו יוכלו לרכוש השכלה וחינוך וכו'. כל אחד עובד כדי לרצות את חברו ולקבל תמורה לפי ערך השרות, תמורה זאת היא השכר.

במובן הזה, אין הבדל מהותי בין ביל גייטס, מייסד מייקרוסופט והאיש העשיר בעולם (אולי היום כבר "רק" השני ההכי עשיר בעולם) ועובד קשה יום השוטף כלים במסעדה קטנה. כולם עובדים כדי לייצר משהו שאחרים יוכלו להשתמש בו. ההבדל כמובן נעוץ במספר האנשים שיכולים להשתמש במוצר או בשרות שהעובד יוצר וכן בערכו. כמעט כל העולם משתמש בתוכנת "וורד" ובשאר התוכנות של מייקרוסופט ומוכן לשלם יחסית הרבה כסף עבור שימוש זה, כי זו כנראה תוכנה חשובה. זה מה שהפך את גייטס לעשיר מופלג. לעומת זאת, שוטף הכלים במסעדה עושה עבודת כפיים שמעט אנשים יחסית נהנים ממנה ובעלת ערך קטן. זה כל ההבדל.

אכן, היצרנים נמצאים פה כדי לרצות את רצונותנו ומה שצריך לעמוד לפנינו הוא טובת הצרכן, קודם כל.

הנה מספר דוגמאות שממחישות את נזקי הפרוטקציוניזם.

היות שאני עובד בנק וכדי שלא נאמר שאני מעדיף את הענף שלי, אני אתחיל דווקא בו. הבנקאות הישראלית סובלת מרמה נמוכה יחסית של תחרות בשל חוקים ורגולציה דרקוניים שהופכים את הכניסה של שחקנים חדשים לענף הבנקאות הקמעונאית לכמעט בלתי אפשרית בשל העלויות הגדולות שנכפות על הבנקים על ידי המחוקק. כל זה כדי "להגן על הצרכן", כמובן. הבנק הקמעונאי הישראלי האחרון שנפתח הוא בנק ירושלים, וזה היה ב- 1963. כתוצאה מזה, התחרות קטנה מדי והשרות שמקבלים הלקוחות יקר מדי ובאיכות ירודה מכפי שהיה יכול להיות בשוק חופשי. נוח לפוליטיקאים להציג את עצמם כ"מגנים על צרכנים" עם כל מיני חוקים טפשיים שמקשים את העבודה שלנו, אבל אם הם היו רוצים באמת לעזור לציבור, הם היו יכולים לאפשר כניסה של יותר תחרות לשוק.

דוגמה אחרת: שוק החלב היום הוא שוק כמעט סגור לייבוא. על פי חוק, רק 20% ממוצרי החלב רשאים להיות מיובאים מחו"ל. ועדת הכלכלה (או אולי ראוי יותר לקרוא לה ועדת הקלקלה) העבירה לפני חודש הצעת חוק שאמורה להפוך לחוק במושב הקיץ הקרוב. החוק מטיל עוד הגבלות נוספות על האפשרות לייבא לארץ מוצרי חלב. מחירי החלב, שגם ככה הינם מהיקרים בעולם, יהפכו לעוד יותר יקרים והמבחר שאנחנו נהנים ממנו ייקטן, כמו איכות המוצרים. למשל, על מנת להמחיש את הנזק שנגרם לנו, קניתי לפני כשבועיים גבינה מיובאת מצרפת. המחיר מצרפת עדיין הופיע מתחת למחיר בשקלים, שהיה 27.50 ש"ח. המחיר בצרפת היה 2.75 אירו, כלומר כ-13 ש"ח. פחות מחצי. גם בהתחבש בזה שישנו גורם מתווך נוסף, היבואן הישראלי, ושצריך להעמיס את סחורה על אונייה, המחיר עדיים לא היה צריך להיות יותר מ-15 או 17 ש"ח. ההפרש מהווה את נזק הפרוטקציוניזם.

משק החלב בארץ מגלגל כל שנה כ-8 מיליארד ש"ח. בהנחה שיש בארץ כ-1.5 מיליון משפחות, אנחנו מסיקים שמשפחה ממוצעת צורכת בשנה בכ-5,000 ש"ח במוצרי חלב, כלומר כמאה ש"ח בשבוע. מובן שמשפחות גדולות צורכות יותר. אם לוקחים בחשבון שבהשוואה בינלאומית, מחירי החלב בארץ מופקעים בלפחות %50 עד 60%, וזו הערכה שמרנית מאוד, אנחנו רואים שההפסד למשפחה ישראלית ממוצעת רק על סעיפי מוצרי החלב מסתכם בכ- 2,000 ש"ח בשנה לכל הפחות, בהערכה גסה מאוד, והפסד שנתי למשק הישראלי של כ-3 מיליארד ש"ח. וברור שהאיכות שאנחנו מקבלים ירודה, עד כדי כך שאין כמעט ייצוא ישראלי לחו"ל מרוב, יוקר ואיכות ירודה.

שוק החלב אינו לבד, כמובן. שוק החקלאות מוגן באופן ברברי במיוחד, מה שמסב לנו הפסד ניכר כל פעם שאנחנו רוכשים פרות, ירקות, בשר, דגים, וכדומה. שוב הפסד של אפלי שקלים בשנה לכל משפחה.

ואחר כך אנחנו מתלוננים על עוני? אחרי שכופים על כל משפחה, כולל העניות ביותר, לבזבז אלפי שקלים על מוצרים ירודים ויקרים ללא שום צורך? איפה החסד והצדקה? איפה היושר והצדק? וכל זה כדי לרצות את קואליציית השמאל "החברתי" ובעלי העסקים הגדולים? (ח"כ עמיר פרץ, בין השאר, תומך נלהב של חוק החלב. הוא קינה אותו "חוק ציוני" שעולה כסף. היה עדיף שישמור את הציונות שלו למפוני גוש קטיף)

אילו היו נותנים לשוק לעשות את שלו ולהוריד מחירים, היינו כולנו הרבה יותר עשירים. היינו יכולים לקנות יותר מוצרים, לחסוך כסף או פשוט לא להחנק כל פעם שרוצים משהו. זה היה באמת חברתי וזה היה באמת תורם לצמצום האי-שוויון בארץ וגם בעולם.

אבל ראו זה פלא: התקשורת לא מתעניינת בזה והפוליטיקאים המושחתים-למחצה שלנו לא מבינים או לא רוצים להבין. שתיקת הכבשים. יותר נוח להם לדבר על הערבים, על הגז ואני לא יודע עוד על איזה נושא בלתי פטיר או לא רלוונטי אחר שיוצר כותרות. יותר נוח להיות בחברתם של בעלי הון חזקים במקום להיות בצד של הצרכנים ומשלמי המיסים המסקנים, כלומר אנחנו, הציבור, שלא יכול לשכור את השרותים של לוביסטים ושכירי עת אחרים.

רק מספר מצומצם של בלוגרים אמיצים, כמו אורי רדלר ורותם סלע ב-NRG, מעיזים אפילו לדבר על זה. רוב התקשורת מתעלמת מזה. אבל לציבור יש כח ויש השפעה. אם אנחנו נתעורר ונגיד די לניצול שלנו על ידי בעלי העסקים והשמאל הכלכלי, אפשר לשנות. בסופו של דבר, הפוליטיקאים רוצים להבחר שוב. אם יובהר להם בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים שהציבור יעניש את אלו שפוגעים בו, הם ייתישרו, מהר וכמו ילדים טובים.

עלנו לדבר ולנסות להשפיע, בכל דרך אפשרית.

נספח:

השוואת מחירי החלב, מחיר לליטר
ישראל: 5.95 ש"ח לליטר
ניו-זילנד (שסובלת בעצמה מפרוטקציוניזם קשה): כ- 5.00 ש"ח לליטר
קנדה: 4.1 ש"ח לליטר
בריטניה: 3.6 ש"ח לליטר
ארה"ב: 2.95 ש"ח לליטר

הנתונים באדיבות הבלוג: הקפיטליסט היומי