ושוב יוון… דברי ימי יוון בעת החדשה
מאת מוטי היינריך | 28 במאי 2011 פורסם במקור באתר קו ישר.
המשבר ביוון חוזר לכותרות כי ליוונים שוב נגמר הכסף. "הלכו" 145 מיליארד דולר שהם קיבלו במסגרת "חבילת החילוץ" מהאיחוד האירופאי לפני כשנה בלבד.
כדי להמשיך ולדחות את הקריסה הם זקוקים לעוד כסף, כסף גדול. יוון הבטיחה חגיגית, לפני כשנה, שתנהיג רפורמות כלכליות יסודיות. אז הם הבטיחו. עכשיו הגרמנים דורשים מאתונה "פריסה מחדש" של החוב לשנים ארוכות יותר, הצרפתים ומחזיקי אגרות החוב היווניות מתנגדים ומקווים שהגרמנים שוב "יתרמו" את חלקם וימנעו מהם הפסדים כבדים. בין לבין משחררת יוון רמזים עבים על אפשרות היפרדות מהאיחוד האירופאי ושמיטת חובות.
אי אפשר לטאטא חובות מתחת לשטיח בתקווה שייעלמו. אי אפשר "לפרוע בהדרגה" חובות בשיעור של 160 אחוזי תוצר לאומי כי המשמעות היא שכמעט שליש מהכנסות המדינה ממיסים יוקדש רק לתשלומי ריבית (ואיפה פירעון הקרן?). מישהו יצטרך לספוג הפסדים כואבים: קרנות פנסיה שהשקיעו באג"ח ממשלתי יווני "בטוח", בנקים גדולים גם מחוץ ליוון יתמוטטו. לחילופין, תיפגע רמת החיים של כלל האזרחים במדינות שממשלותיהם ייחלצו בנקים באמצעות כספי משלם המיסים.
השמיטו את המילה "יוון" וכתבו במקומה "ישראל"
הפוליטיקאים היוונים, כעמיתיהם במערב, מוכשרים בחקיקה חברתית. אין להם בעיה לחלק כסף תוך התעלמות מתוצאות החלטותיהם. החוב הממשלתי המוצהר עומד על כ- 400 מיליארד דולר, אך מסתבר שהחוב בגין תוכניות פנסיה מטעם המדינה ("פנסיה תקציבית" שאיש לא הפריש עבורה כספים) עומד על כ- 800 מיליארד דולר. כלומר סך החוב הממשלתי היווני הוא כ- 1.2 טריליון דולר. ובמדינה זעירה עם 11 מיליון תושבים, רובץ חוב של כרבע מיליון דולר לכל עובד ביוון!
ממשלת יוון לוותה כספים כדי לממן את שכר עובדי הסקטור הציבורי על שלל "הזכויות החברתיות" שלו. רק בעשור האחרון הוכפלו הוצאות השכר של עובדי הציבור ביוון (לא כולל הכנסותיהם מתשלומי שוחד…). השכר הממוצע בסקטור הציבורי הוא בערך פי שלושה גבוה מאשר בסקטור הפרטי. הכנסות רשות הרכבות היוונית עומדת על כ- 100 מיליון אירו בשנה אבל שכר העבודה של עובדי הרכבת מגיע ל- 400 מיליון אירו בשנה (לרכבת יש כמובן הוצאות נוספות שמסתכמות ל- 300 מיליוני אירו). עובד רכבת ממוצע מרוויח 65,000 אירו בשנה (27,000 ¤ לחודש). איש עסקים יווני ציין שזול יותר לשנע כל נוסע רכבת במונית ספיישל עד ליעדו. אין ביוון אפילו חברה פרטית אחת בה עלות השכר כה גבוהה.
מערכת החינוך (הציבורית כמובן) מצטיינת באי יעילותה. היא מעסיקה פי ארבעה יותר מורים לכל תלמיד מאשר היחס בפינלנד. למרות זאת, כל הורה יודע שהוא יזדקק למורים פרטיים אם ירצה שילדיו ילמדו משהו…
ביוון יש שלוש חברות ממשלתיות גדולות שמתמחות במוצרים צבאיים – חובם המשותף מגיע למיליארדי אירו.
גברים יכולים לצאת לפנסיה כבר בגיל 55 ונשים בגיל 50. ובגיל זה מתחילה הקופה הממשלתית לשלם את הפנסיות הנדיבות. האיגודים המקצועיים הגיעו להישגים חברתיים חסרי תקדים… השוואת תנאי הפנסיה בסקטור הפרטי ל"הישגים" בסקטור הציבור. מדובר בכ- 600 עיסוקים שונים שאימצו את שיטת הפנסיה הציבורית וביניהם: מספרות, עובדי רדיו, מלצרים, מוסיקאים ועוד ועוד.
במערכת הבריאות (הציבורית כמובן) מקובל מאד שרופאים ואחיות הולכים הביתה מידי יום כאשר ידיהם עמוסות בציוד רפואי – כל מה שניתן – אפילו מגבות נייר וחיתולים. הרפואה חינם אבל כל מי שזקוק לרופא יודע שהוא צריך לשלם במזומן ובשחור.
מסתבר באופן "מפתיע" שעובדי ציבור בכירים ושרי ממשלה בדימוס, אלה שהיו כל חייהם הרוויחו משכורת ממשלתית יכולים להרשות לעצמם לגור בבתים בשווי של מיליוני דולרים ואפילו מספר בתי קיט בהרים ובחופים.
באופן יוצא דופן הבנקאות הפרטית ביוון שמרנית למדי. הבנקאים היוונים לא השקיעו במכשירים פיננסים בסיכון גבוה, לא נתנו משכנתאות סאב פריים ולא מינפו עצמם לדעת. ואפילו לא שילמו לעצמם משכורות עתק. חטאם – השקעה "סולידית ובטוחה" – הם הילוו כסף לממשלת יוון. עכשיו הם מחזיקים באג"ח מדינה "חסרות סיכון". הבנקים הילוו לממשלתם כ- 30 מיליארד אירו. הפוליטיקאים מצדם, כבר דאגו לנתב את הכסף למטרות בעלות "חשיבות לאומית", קברו את הכסף או פשוט גנבו אותו. הבנקים היוונים לא הכניסו את המדינה לבוץ – המדינה היא שהטביעה את הבנקים בביצה.
זרועות הממשלה מרבות בנפוטיזם ובחלוקת ג'ובים. שר האוצר היווני נתן כדוגמה את משרד החקלאות שהקים יחידה בת 270 עובדים לתיעוד דיגיטאלי של צילומי קרקעות ציבוריות. הבעיה היחידה הייתה שלאף אחד מבין 270 העובדים לא היה מושג בצילום.
משלמי המיסים היחידים ביוון הם שכירים, עובדי החברות הגדולות, שלא יכולים לחמוק מתשלום מיסים. רוב כלכלת יוון מבוססת על עצמאיים. קשה למצוא יווני שאינו מרמה את רשות המיסים. מרופאים ועד לבעלי קיוסקים. אין ענישה מעשית על עבירות מס. שני שלישים מהרופאים ביוון מדווחים על הכנסה שנתית של 12,000 אירו, באופן לא מפתיע זה הוא סף מדרגת המס – עד להכנסה זאת יש פטור ממס. אילו חוקי המס היו נאכפים, כל רופאי יוון היו יושבים בכלא. גם אילו מישהו היה נתבע, אז משך ההתדיינות בבית משפט לענייני מס מגיע ל- 15 שנים. ובמקרה הנדיר שמישהו נתפס בהעלמות מס – תמיד אפשר לשחד את המפקח. הממשלה מנסה לגבות מיסים עקיפים שלכאורה קלים יותר לגביה כגון מס על מכירת נדל"ן. כאן מסתמכים על נוסחה שקובעת את "הערך האובייקטיבי של הנכס". שוויים הרשמי של נכסים ביוון זול באופן לא מפתיע כי כמעט כל עסקאות הנדל"ן נסמכות על תשלום חלקי שחור עבור הנכס. כל יווני יודע ש-300 חברי הפרלמנט ש"חושפים" לציבור את הונם מדווחים עליו בערכים "אובייקטיבים רשמיים". לא פלא איפה שקבלה ביוון היא מוצר נדיר, אפילו כאשר לוגמים קפה בבית מלון.
"התרגיל היווני"
בשנות השמונים והתשעים לא היה ביוון אשראי צרכנים, לא היו כרטיסי אשראי וכמעט לא ניתנו משכנתאות. בסוף שנות התשעים התאמצו היוונים להצטרף לאיחוד האירופאי ונדרשו להתאים את כלכלתם לסטנדרדים האירופאים. בין היתר נדרשו לגירעון תקציבי שוטף נמוך מ- 3% תוצר ואינפלציה נמוכה. היוונים נדרשו – ולקראת שנת 2000 הם עמדו בדרישות…
כלומר, המספרים הרשמיים עמדו בדרישות לא הכלכלה היוונית האמיתית… כדי ליפות את הגירעון בתקציב המדינה הוצאו מספרי התקציב סעיפי הוצאה שונים כגון התחייבויות פנסיוניות, וחלק מהוצאות הביטחון (שביצועם הוצא אל חברות ממשלתיות). כדי להקטין את האינפלציה הוקפאו מחירי החשמל, המים ומוצרים אחרים שבאספקה ממשלתית. הוקטנו מיסים על דלק, משקאות חריפים וסיגריות ועוד טריקים כגון עיקור מחירי העגבניות ממדד המחירים לצרכן אם אלו עלו באופן "חריג", או איחוד "סטטיסטי" של מחיר מוצר שהתייקר חריגות עם מוצר שהוזל – לימונים התחפשו לתפוזים (מה הבעיה? שניהם פרי הדר…). וכדי שלא לפגוע ברווחת האזרחים ולכסות את החור בתקציב האמיתי – לוותה הממשלה כספים.
בשנת 2001 צורפה יוון לאיחוד האירופאי לאחר שעמדה בכל הקריטריונים… כלומר, הצליחו "לבשל" את הסטטיסטיקה הרשמית באופן שתתאים למצופה מיוון. מעתה הם יכלו ללוות בשווקים הבינלאומיים סכומי עתק בריבית גרמנית של 5% ולא בריבית דרכמה יוונית של 18%. הבנקים ורוכשי אגרות החוב של ממשלת יוון ידעו שמאחורי ההלוואות ליוון ניצבת איתן אירופה כולה… כלומר גרמניה.
מייד לאחר שיוון הפכה ל"אירופה" נורתה יריית ניסוי לגיוס הלוואה בשוק ההלוואות הבינלאומי. לעזרת יוון התגייס בנק ההשקעות האמריקאי גולדמן זקס שהסתמך על ספרי הנהלת החשבונות של ממשלת יוון ועזר ליוונים לגייס הלוואה של 1 מיליארד דולר בשווקים הבינלאומיים. תמורת שירותיו הטובים זכה הבנק לעמלה נדיבה של 300 מיליון דולר! עסקה מעולה לבנק – 30% עמלה מהיקף הגיוס. כשר אבל מסריח מאד – אחוזי "שותפות" שמקובלים בין מאפיונרים. הבנק האמריקאי כמובן לא הפר שום חוק, הוא עמד בכבוד בתנאי הרגולציה של הרשויות באמריקה שכן הוא הסתמך על הנהלת החשבונות של ממשלת יוון, ממשלה ריבונית מכובדת שזכתה לאישורם ולאמונם של מיטב הרגולטורים באירופה… וכי מה יש לבנק השקעות ענק לפחד? הוא גדול מכדי ליפול והממשל האמריקאי יעמוד איתן מאחוריו במקרה חרום… הנחה שתתברר כנכונה בעתיד הלא רחוק.
שנים חלפו והמכונה היוונית המשיכה לעבוד, הממשלה גייסה הלוואות ושמרה באמצעותם על זכויות העובדים, על ההישגי ועדי העובדים ועל הזכויות הסוציאליות – לתפארת הסוציאל דמוקרטיה במרומי האולימפוס. בהמשך למדו היוונים את סודות האיגוח של תזרימי מזומנים צפויים (תמורת תשלום נאות למורים האמריקאים). כל תזרים מזומנים ממשלתי הפך לבטוחה להנפקת אגרות חוב: תקבולי מפעל הפיס הממשלתי, הכנסות מכבישי אגרה, אגרות נחיתת מטוסים בשדות תעופה ואפילו זרם מענקים צפוי מהאיחוד האירופאי. השיטה עבדה כי מחזיקי אגרות החוב קיבלו עירבון: ההכנסות השוטפות מהנכס עליו מתבססת אגרת החוב. הממשלה גייסה את הכסף והזרימה אותו למשק דרך תקציב המדינה כי מיסים קשה להוציא מהאזרח היווני. אפשר היה להמשיך ולגלגל את החובות כל עוד רוכשי אגרות החוב הניחו שהלוואה לממשלת יוון אמינה כמו הלוואה לממשלת גרמניה.
באוקטובר האחרון עלתה לשלטון המפלגה הסוציאליסטית במקום השמרנים (איזה שמות…) ומצאה להפתעתה קופה ממשלתית ריקה, יחסית לסכום שהאמינו שיש שם… לא היה קשר בין הרשום בספרי התקציב הרשמיים לבין היתרה בקופה… ראש הממשלה נאלץ להודיע שהגירעונות "קצת" גדולים מכפי שחשבו… בשבועות שלאחר מכן התגלו חורים אפלים נוספים מידי יום. הפאניקה המוצדקת אחזה בכל הבנקים באירופה שהחזיקו אגרות חוב של ממשלת יוון, קרנות פנסיה וקרנות השקעה רעדו. כולם לא הבינו איך אפשר היה לדווח כל השנים על גירעון של 3 אחוזי תוצר כאשר בפועל היה מדובר על לפחות 15 אחוזים. עד לאחרונה רבים האמינו שהעניין נגמר ב- 400 מיליארדי הדולרים שהיוונים לקחו וברחו איתם – כאמור, מסתבר שגם נתון זה זמני.
המחאות נגד תוכנית הקיצוצים של ממשלת פפנדראו שיתקו את המדינה: פקחי הטיסה השובתים שיתקו את נמלי האוויר, עובדי הנמל בפיראוס מנעו מאוניות הקרוזים ירידת תיירים לחוף ושיתקו את תעשיית תיירות הנמלים. עובדים במגזר הפרטי שניסו להמשיך לעבוד ממש הסתכנו פיזית מאימת ההמון המפגין כך שאפילו מסעדות וחנויות באתונה נאלצו להגיף את התריסים.
הפרקטיקה הסוציאליסטית המשחיתה
המדיה הכלכלית בעולם עמוסה בויכוחים על תרופות אליל לכלכלה היוונית, תרופות מבוססות רישומים חשבונאיים. האמת הפשוטה היא שהיוונים פשוט צריכים להתחיל לעבוד ולשלם מיסים. ואם הם מסרבים לשלם מיסים (שזה כלל אינו רעיון גרוע) אז שיוותרו על השירותים הממשלתיים, העסקים הכלכליים של הממשלה ואפילו על הצבא היווני ובעיקר – על "החקיקה החברתית". הכסף השחור שמוסתר בבלטות באתונה יכול לשקם את יוון שלאחר ההתמוטטות ובתנאי שיוון תבחר בדרך של חופש כלכלי מלא עם סקטור ציבורי מינימאלי. אבל הרוח הפופוליסטית שנושבת משלטי המפגינים בכיכרות אתונה ומדריד מעידה שהכיוון האידיאולוגי אותו דורשים המפגינים הפוך – ומבשר המשך שקיעה בבוץ הטובעני – הם דורשים שהממשלה תספק עבודה, תדאג שהמחירים לא ישתוללו, ותקבע תקרה לשכר בסקטור הפרטי.
המדינה מתנהלת רשמית על בסיס של "סולידריות חברתית". החקיקה מגוננת ותומכת בזכויות עובדים, בעזרה לנזקקים ובחתירה לשוויון. אך באופן לא אינטואיטיבי נוצרה מציאות הפוכה: היווני הפך לאינדיבידואליסט מסוגר, חשדן וחסר אמון בזולת – כל אחד לעצמו.
היוונים כבני אדם הם חמימים, חכמים ואנשי שיח נעימים. אבל קשה להתעלם מתופעה בולטת: קשה למצוא יווני שישבח יווני אחר שלא בפניו. שיפרגן לזולת שלא בנוכחותו. כל אזרח יודע שבן שיחו לוקח שוחד או משחד מישהו או משקר באשר להכנסותיו. חוסר האמון ההדדי מעצים את עצמו והופך לנורמה התנהגותית ולאובדן אמון מוחלט בזולת. האריג החברתי של אמון הדדי נפרם. תופעה שהייתה מוכרת גם במדינות "גן העדן הסוציאליסטי" ברוסיה ובמזרח אירופה. אין יווני שיעריך הצלחה של מישהו כי הנחת היסוד היא שהמצליח בטח ידע את מי לשחד כדי להגיע להישגו. נורמת השקר כה מושרשת כך שאינה פוסחת גם על התא המשפחתי. אם אתה כל היום משקר אז בלתי נמנע שתשקר גם לאשתך ולילדך.
לכלכלה שכך בנויה הזרימו הלוואות של עשרות מיליארדים. הלוואות שמלכתחילה לא היה כל סיכוי לראות חזרה.
משק כנפי ההיסטוריה הכלכלית
אנחנו מתקשים לחוש את משק כנפי ההיסטוריה כי הכנפיים ענקיות ואנחנו קרובים מידי. אנו חיים כיום בעיצומה של הבועה הכלכלית הגדולה בהיסטוריה – משבר החוב המדינתי – בועת החוב הממשלתי. החוב של יפן בלתי אפשרי, אמריקה לא תשלם חובות ואין סיכוי שמדינות אירופה יכבדו את חובותיהן. קשה לנחש היכן ומתי יוצת הפתיל שיפוצץ את חבית אבק השריפה. מה יהיה לאחר הפיצוץ וההתאמה מחדש של רמת החיים? קשה לדעת. ייתכן שישתנו סדרי בראשית במערכת הפיננסית העולמית כגון חזרה לבסיס הזהב וסיום עידן הבנקים המרכזיים. אבל גם ייתכן שדבר לא ישתנה, רמת החיים תחזור ותשתקם באיטיות מהבור אליו תשקע – עד למשבר הבא.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.