עופרת יצוקה – ב' מאת: אביתר בן-צדף

עופרת יצוקה – ב'

מאת: אביתר בן-צדף | 29 בדצמבר 2008

על היבטים שונים של ההסברה במלחמה * מה עושה בינתיים חמא"ס? * מאמר שני בסדרה *

במאמרי הוקדם לא הבהרתי, כי לדעתי, היה מקום להכות בחמא"ס מכה אנושה וכואבת – עד כדי השמדת הארגון, תשתיתו וכוחותיו. זאת היו צריכים לעשות כבר כשהחלו חמא"ס ואחרים לירות על יישובים ישראליים (גם לפני הזיית ההינתקות!), או, כמובטח, מיד אחרי הפוגרום ביהודי קטיף.

בחיים – כמו ברפואה – חשוב הגילוי המוקדם של איום (סכנה) והטיפול הנמרץ בו. הזנחה, או שיהוי, גורמות נזק רב (ראו הערה 1.1 למאמרי הקודם), שעלול להיות בלתי הפיך. הגישה המתמהמהת (פאביאניזם) הייתה טובה נגד חניבעל ונגד הקרתגנים שלו (למרות שלא התקבלה בציבור הרומאי), אך את פירות באושיה נאכל תקופה ארוכה.

עת לטפלל

כשיורים התותחים שותקות המוזות, והתועמלנים יצאים מחוריהם, ומתחילים לעבוד בהילוך גבוה. כך היה תמיד, כיוון שמלחמה אינה יעד בפני עצמו, אלא אמצעי לכוף את רצוננו על האויב. כלומר, עדיף לשבור את רוחו מבלי שתירה כלל.

תיארתי כבר במקום אחר את הרמאויות, שליוו הרבה מלחמות. הן נובעות כיוון שהציבור (בעיקר, מנהיגיו) אינו מבין בצבא ובמלחמה, ומתרשם מ"ספירת גופות". לכן, הצליח הצבא הצרפתי להשמיד את אוכלוסיית אלז'יריה כחמש פעמים במהלך המרד שם בשנות החמישים (נבל מסוים מהאקדמיה אסף את כל הודעות הדוברים הצרפתיים, וסיכמן. פשוט, חוסר אחריות משווע …); ואילו המורדים (FLN) כתשו עד דק את אוכלוסיית צרפת, והרגו אותה גם כן שלוש-ארבע פעמים (שוב, אותו הנבל סיכם את כל הודעותיהם).

אלה יכולות להיות אנקדוטות יפות, אלמלא הזיכרון, שהמבצע הכושל "ענבי זעם" הופסק בעקבות הפגזת כפר קנא; ואותו הדבר ניסה חזבאללה לארגן לנו במלחמת לבנון 2 באותו המקום. וכמובן, זכור לטוב ה"טבח" בג'נין, שארגנה לנו הרשות הפלשתינאית עם סייעניה בראשות טריה לארסן, בזמן "חומת מגן".

ותמיד יהיו בקרבנו מי, שיעצימו את הודעות האויב, ויטפללו אותן לממדים של היסטריה לאומית. עיינו בערכים סברה ושתילא ומוחמד בכרי. ועיני בטוח, שזה נעשה מעודף טוב-לב, או תמימות.

מאז המלחמה בוויטנאם, יש אגדה, שהציבור מפחד מקרבנות. אלא שככל מיתוס, צריך לבדוק את הרתיעה מקרבנות. בדיקה מפורטת (תיאורטית) של צוותי חוקרים מאוניברסיטת דיוק בצפון קרולינה מצאה, כי אין ממש ברתיעה זו. הציבור אינו שש לקרבנות, ואינו מוכן לקרבנות-שווא, אך מוכן לשלם את המחיר עבור השגת מטרות צודקות. במלחמות של ארצות-הברית במאה ה-21 – ובעיקר, בעיראק ובאפגניסטן – וגם במלחמתה בעיראק ("סופת מדבר") בשנת 1991 אוששו טענות החוקרים. כנראה, המנהיגים מפחדים יותר מהקהל פן יהיו אבדות, שיעלו להם בכיסאתיהם.

חמא"ס יודע זאת היטב, והוא מנסה – גם באמצעות ד?בריו בחברה הישראלית – לנגן על עניין הקרבנות על מנת לרפות כל מאמץ להילחם בו. עם פרוץ "עופרת יצוקה", דיווח חמא"ס על עשרות נפגעים בקרב "אזרחים" ברצועת עזה. אחר כך התברר, שחלקם לבשו מדים של ארגוני הביטחון של חמא"ס כשנפגעו.

כלי אחר במלחמה הפסיכולוגית של חמא"ס נגד ישראל הוא גלעד שליט. אתר Ynet דיווח, כי במערכת הביטחון מתייחסים לדיווחים, כי גלעד שליט נפצע בהפצצה האווירית על עזה, כאל עוד מניפולציה של חמא"ס. "למשפחת שליט נמסר בנפרד, כי לפי ההערכות, ינסה חמא"ס 'לנגן' על עצביה בעניין זה, כדי להפעיל לחץ עקיף להפסקת המבצע".

מה קרה לחמא"ס?

מאז השתלט חמא"ס על רצועת עזה, הוא מתנהג כמו שלטון; ובכך איבד הרבה מיכולתו לפעול בחתימה נמוכה ולחמוק בזריזות. לפי תורת מאו, הגרילה צריכה להיטמע בשטח, כדג במים, ולהיעלם כשהצבא מחפשה. מי ששולט בשטח, ומתיימר לשלוט בכל הרשות הפלשתינאית – אינו יכול להיעלם.

לעובדה זו יש השפעה רבה על היכולת המבצעית של חמא"ס. כדי לשלוט בעזה, ויתר הארגון על כמה מבכורותיו לטובת ארגונים קטנים וקיצוניים ממנו – או שמא זו טקטיקה, שנעדה לבלבל את האויב, שמבין בקושי ערבית, ואינו מבין בערביות כלל.

לעומת זאת, כיוון שלחמא"ס אין צבא, אין לו יכולת להתעמת עם חיל האוויר ועם הארטילריה הישראליים. מאז 1967, בחרו הערבים לא להתעמת עם השריון ועם חיל האוויר הישראליים; וזה היה מקור ניצחונם במלחמת יום הכיפורים.

גם כעת עלולה להיות לחמא"ס יכולת תגובה:

1.לירות מנשק אישי, או טילים, על מטוסים ועל מסוקים. כלי-הטיס מוגנים ב"חליפות" אדירות נגד טילים "חכמים", אך פגיעים לנשק אישי "טיפש".

2.זינוב ביחידות וביישובים על מנת לשבות חייל, או לחטוף אזרח. הצלחת המחבלים לעורר ויכוח ציבורי בישראל סביב גלעד שליט והצלחת חזבאללה לקבל תמורה אדירה עבור סוחר הסמים טננבאום ועבור גוויות חיילינו מעודדות פעולה באפיק הזה – מה גם שחוסר המשמעת, הטבוע בצבאנו, זועק לשמים, ומזמין צרות.

3.פגיעה קשה בנשק רקטי/תלול-מסלול ביישוב ישראלי על מנת לשבור את רצון ההנהגה הישראלית להמשיך בתקיפה רבת-קרבנות ערב בחירות.

4. המתנה לטעות ישראלית – כמו כפר קנא, או סברה ושתילא – שתסיים את המבצע בא?בו. כפי שכותב אל"ם (מיל') שאול אריאלי: "… יש לנהל את המלחמה על פי 'מחיר הטעות' ולא במטרה להגיע למקסימום פגיעה בחמאס: פעילות צה"ל תתועל רק למשימות שבהן הסבירות לכישלון וטעות נמוכה במיוחד. עליה להימנע מפעולות הפוכות גם אם הן מבטיחות פגיעה נוספת בחמאס".

גישת אריאלי זונחת, כמובן, את מטרות המלחמה (קיום ישראלי), ועוברת לגישה של ניהול המלחמה – כאילו אנחנו ביחסים בין סוחרים, או בין קבוצות כדורסל. מבצבץ מתוכה הרצון להגיע שוב לפשרה המיוחלת עם חמא"ס – בנוסח רגיעה משופרת.

כאמור, מטרת המלחמה – להנחית על חמא"ס מכה אנושה (לטווח קצר), או מכת מוות (לטווח ארוך) – תוכל אולי לשפר את משוואת ההרתעה הישראלית, שממשלות ישראל חיבלו בה ביד זדונית בעשר השנים האחרונות.

(מאמר שני בסדרה)