עבודה שחורה, כלכלה שחורה מאת רותם סלע

עבודה שחורה, כלכלה שחורה

מאת: רותם סלע | פורסם לראשונה בקפיטליסט היומי 17 בינואר 2008

להסתכל בעיניים למציאות האמיתית מאחורי להטוטי דו"ח העוני

מידי שנה מתפרסם דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי ומספק לנו תמונה מבהילה על מצב העוני. בדו"ח האחרון שנגע למצב העוני ב2006, צוין באנחת רווחה כי מספר העניים ירד מ24.7% מהאוכלוסייה ל24.5%. באותו זמן עלה אחוז הילדים החיים בעוני ל35.8%, מעל לשליש מילדי ישראל.

הכנת הדו"ח מבוססת על סקר ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שנערך משנת 1964. במהלך סקר זה מרואיינים כ-8,000 מאזרחי ישראל, מכל שכבות האוכלוסייה על הכנסותיהם הסדירות משכר, מקצבאות וממקורות נוספים. הכנסה זו מנותחת ונערכת בכדי להציג את תמונת המצב של החברה הישראלית, תמונת מצב שמציב כביכול מול פרצופנו דו"ח העוני.

במקביל לסקר ההכנסות נערך כל שנה סקר נוסף בשם "סקר הוצאות משק הבית" בו נבדקות הוצאותיהם של אזרחי ישראל. שוב מכתתים סוקרי הלשכה את רגליהם ממרכז הארץ המשגשג לפינות הנדחות של ישראל השנייה בכדי לקבל תמונת מצב מדויקת ככל האפשר על הוצאותיו של עם ישראל. סקר ההוצאות לא נכלל בדו"ח העוני, ולכן בניגוד לסקר ההכנסות הוא נפקד מדעת הקהל הציבורית. זוהי טרגדיה מכיוון שיותר מכל סקר אחר הוא מספק לנו תמונה אמיתית של מצב העוני האמיתי, ומעלה שאלות קשות בנוגע לתוקפו של דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי.

אתם יושבים. מקלדת. משרד ממוזג. קוראים על דו"ח העוני באתר החדשות התורן. לגימה מהאספרסו. אתם לא שם אבל אכפת לכם, אחרי הכל אתם בני אדם."קיבינימאט, איזו מדינה.."

כשמשווים את הוצאות משקי הבית המדווחות עם הכנסותיהם המדווחות מתוך סקרי הלשכה מקבלים תמונה מוזרה. מאוד. מסתבר שבעשירון התחתון, העני ביותר, ההוצאה החודשית עומדת על כ-5,000 ¤, בעוד ההכנסה ממקורות שונים עומדת על כ2,500 ¤. נכון, חלק מההוצאות הן הוצאות זקופות כגון שכר דירה גם ביחס לנכס הנמצא בבעלותו אך הפער גדול מידי, לא הגיוני שעשירון שלם מתקיים כשהוא צורך רמת חיים שהיא כ200% מהכנסותיו. מה לעזאזל קורה פה ?

קחו עוד לגימה מהאספרסו. עצמו עיניים. תזכרו בעבודות הסטודנטיאליות שלכם. זוכרים את המכנה המשותף לרובן, הכסף עובר במעטפות, בלחיצת יד מיוזעת של שטרות, בטיפים מלקוחות במסעדה. הכנסות לא מדווחות, שחורות.

אותם אנשים שנמצאים אי שם בעשירונים התחתונים לא הלכו לאוניברסיטה. לרבים מהם משלח יד הדומה לעבודות הסטודנטיאליות שלכם, אלו שנמצאות מתחת לרדאר של המדינה. יום אחד דפיקה בדלת "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על פי פקודת הסטטיסטיקה 1972, הינך מחויב לענות לכל שאלותינו", האזרח המפוחד פותח את הדלת, חמוש במשקפי קרן ועט עומד הסוקר. "קפה שחור, לא תודה!", "כמה שאלות בנוגע להכנסות שלך". לעזאזל, אסור לו לדעת, הקצבה שלי, ההנחה בארנונה, הפטור מביטוח לאומי תלויים באי עבודתי. "אני חי על קצבת הבטחת הכנסה", "לא, אני לא עובד". "תודה רבה לך". נתראה בדו"ח העוני.

לעובד בשחור, לבעל הדירה המושכרת, לעוסק הזעיר חסר הקבלות אין כל עניין לחשוף את ההכנסות שלו בפני פקיד מדינה. הוא לא רוצה לאבד את הזכויות שלו, הוא לא רוצה את היד שלה בכיס שלו. יש לו פחות בעיה לספר לו כמה הוא מוציא על עגבניות וקישואים, כמה עלה המקרר ולהשוויץ קצת בכורסת איקאה החדשה שלו. פשוט אין לו מה להפסיד מזה. כאלו הם אנשים.

Common sense is not so common"" הכריז וולטר. פקידי משקפי הקרן שבמשרדים הממוזגים של המוסד לביטוח לאומי מלהטטים, עורכים ומותחים מספרים מוטים שאין להם דבר עם העוני האמיתי בישראל. אם ברצונו של המוסד לביטוח לאומי להתחיל למדוד עוני אמיתי, עליו לעבור למדידת עוני מתוך ההוצאות המדווחות המספקות תמונה אמיתית יותר של מה אנשים, אשכרה, יכולים להרשות לעצמם. אחרי הכל, בשביל לתקן את המציאות, צריכים קודם כל להכיר אותה.