3 הערות על הפגנת ה"שמאל"

מאת אורי הייטנר | 5 ביוני 2010 פורסם בחדשות בן עזר.

א. סלידה

אני סולד מההפגנה שנערכה הערב בת"א. אני סולד מהדרך הפוליטית שהוצעה בה. אני סולד מהעמדות שבוטאו בה ומהנאומים שהושמעו בה, כפי שצוטטו בתקשורת. זו הפגנה מקוממת.

אך יותר מכל, אני סולד מסוג הקואליציה שהייתה שם. עד לאחרונה ידענו להפריד בין "שמאל" יוני ציוני, ל"שמאל" רדיקאלי אנטי ציוני ואנטי ישראלי. נכון, אנשי שמאל רדיקאלי הגיעו גם להפגנות של "שלום עכשיו", הניפו את כרזותיהם. אך הם השתתפו שם כטרמפיסטים, כטפילים. בדיוק כמו הכהניסטים המתעלקים כטפילים על הפגנות הימין.

לאחרונה חל שיבוש מערכות. ה"שמאל" הציוני גולש במדרון החלקלק לעבר הפוסט ציונות; הן בעמדות שהוא משמיע והן בשותפים שהוא בוחר. כאשר "שלום עכשיו" ומרצ מארגנים הפגנה משותפת עם "גוש שלום" וחד"ש, זה סימן רע, רע מאוד. בתקופה קשה זו, של מערכת דה-לגיטימציה נגד ישראל, חבירתן של מרצ ו"שלום עכשיו" לארגונים השותפים למערכה הזו, מדאיגה, מדאיגה מאוד.

ב. מבחן הדמוקרטיה

המכתם "איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את הדברים", המיוחס לוולטיר, הוא כל התורה הדמוקרטית על רגל אחת. ואידך זיל גמור.

המבחן של הדמוקרטיה הוא בעיקר מול דעות מקוממות. הפגנת ה"שמאל" בת"א מקוממת מאוד. אך זכותם של משתתפיה להביע את דעתם ולהפגין למענה חייבת להיות מעל ומעבר לכל ויכוח.

גילויי האלימות כלפי ההפגנה מעוררים סלידה לא פחות מההפגנה עצמה. בניגוד להפגנה, שהינה מקוממת אך לגיטימית, גילויי האלימות אינם לגיטימיים.

בכלל, המנהג של הפגנות נגד בזמן הפגנות היריב פסול בעיניי. תן ליריביך להפגין. זו זכותם. אתה רוצה להפגין למען הדעה שלך? תארגן הפגנה בפני עצמה. הפגנת נגד מסוג זה היא פרובוקציה, והיא טומנת בחובה עימות שסיכוייו להתדרדר לאלימות גבוהים מאוד. יש לעודד דיאלוג בין יריבים. בין מפגינים אין דיאלוג, אלא עימות כוחני משולהב. כעסתי על הפגנות הנגד הפרובוקטיביות בהפגנות של ועד יישובי הגולן ובאותה מידה אני כועס גם על הפגנות דומות בהפגנות של יריביי הפוליטיים.

אם הפגנת נגד כזו מסתיימת בקריאות, ניחא. אבל הערב היו בה גילויי אלימות, רימון עשן נזרק לעבר המפגינים, אורי אבנרי הותקף.

ההתנהגות הזו מגונה ויש להוקיע אותה ואת האנשים שנקטו בה בכל לשון של הוקעה.

באותה מידה יש לגנות את מחללי האנדרטה לזכר החללים התורכיים במלה"ע הראשונה ואת יידוי האבנים על שגרירות תורכיה בת"א. אלה שביצעו את המעשים האלה כל כך דומים לאספסוף המוסת והאלים בהפגנות באיסטנבול ובאום אל פאחם.

ג. אורי אבנרי

אלה שתקפו את אורי אבנרי רואים עצמם, מן הסתם, אולטרה יהודים ואת מעשיהם – מעשים יהודיים.

האם שמעו אותם חוליגנים משפטים כמו "והדרת פני זקן"? "מפני שיבה תקום"? על הערכים היהודיים האלה לא ראוי להגן?

בשם איזה מוסר יהודי מרשים לעצמם פרחחים לתקוף אדם בן 87, בגיל של סבא או אפילו סבא רבא שלהם?

דעותיו של אורי אבנרי מעוררות פלצות, אך אין לקחת ממנו את תרומתו הגדולה לעיתונות הישראלית. מעטים יכולים להתברך בתרומה כזו, שמשמעותה גם תרומה לדמוקרטיה הישראלית.

כילד ונער, קראתי באדיקות את מאמריו של אבנרי ב"העולם הזה", עד סגירתו. מי שמכיר את השקפותיי לא יחשוד בי שהושפעתי מעמדותיו. אולי הוויכוח שניהלתי מידי שבוע עם הדברים שקראתי סייעו לעיצוב דעותיי וחידודן. אולם הערצתי את כתיבתו, ואני משוכנע שאין מי שהשפיע על סגנון כתיבתי, בראשיתה, יותר ממנו. בהיותי סטודנט לתואר ראשון, כתבתי מחקר מקיף על הביוגרפיה הפוליטית של אבנרי, במסגרתו ראיינתי אותו ארוכות בביתו (לא נראה לי שהוא היה שבע רצון מקריאת מסקנות עבודתי, אם לנקוט לשון המעטה). ובתואר השני כתבתי עבודה סמינריונית על מערכת היחסים הסבוכה בין אורי אבנרי ליונתן רטוש.

אולם מעבר לזיקה האישית, חרה לי מאוד לקרוא על ההתקפה, מעצם הפגנת האלימות כלפי יריב פוליטי, ובפרט מהמעשה הנואל של אלימות כלפי זקן.

הוספת תגובה