יצוג ללא הרשאה מאת איין ראנד

המאמר " Representation Without Authorization" פורסם ב"Ayn Rand Letter" ביולי 1972,  והודפס בעברית בחוברת אנכי מס' 11 שהוצאה לאור בשנת 1996. המאמר פורסם בספר:The Voice of  . Reason: Essays in Objectivist Thought
הזכויות למאמר ולתרגום שמורות ואין להעתיקם ו/או להפיצם מלבד על ידי הפניה לאתר אנכי. 

פוליטית, התיאוריה של ממשלה יצוגית מנוגדת עמוקות לתפיסות אסכולה שלטת בפילוסופיה המודרנית, המכחישה את עצם קיומם ופעולתם של שכל ובחירה. דיקטטורה ודטרמיזים תואמים זה לזה ומחזקים זה את זה הדדית: אם שואף מישהו לשעבד אדם, עליו להרוס את הישענותו על תקפות שיפוטיו ועל בחירותיו – אם היחיד מאמין ששכל ובחירה משוללי כוח, מה שנותר עבורו הוא רק ציות לשלטון הכוח.

מאז קאנט, נלחמות השיטות השליטות של הפילוסופים המודרניים בסוגיות כלשהן לא באמצעות תצוגה אינטלקטואלית ברורה, אלא באמצעות השחתה – השחתה באמצעות הפוך-משמעות של כל מושג שאינן מעזות להתנגד לו במפורש. בדיוק כפי שהשחית קאנט את המושג "שכל" עד שהובן כיכולת שכלית מיסטית המתייחסת למימד אחר, כך הולכים ולומדים תלמידיו בתאוריה ובמעשה להפעיל את הטכניקה שלו על טווח הולך ומתרחב של נושאים ההולכים ומצטמקים בהתמדה.

לפי זה, "חופש" בעגה של היום, משמעותו ציות לשליט העריץ – "ביטחון" הוא תלות בגחמותיה של הממשלה "אינדיבידואליות" היא הסכמה עם סגנון החיים של העדר – "פוטש" לתפישת כוח דיקטטורי הוא "מלחמת שחרור" – "הזכות לחיים" היא זכותו של זה שלא נולד עדיין להקריב את זה שחי – ו"אהבת האדמה הזאת" מבוססת על הפיכת החיים עליה לבלתי אפשריים.

זה קל באופן פשוט, יחסית, להשחית את המושג של ממשלה יצוגית בארץ שלא היה בה שום ניסיון של ממשלה כזו: לאנשים בה מוצע הצירוף המחמיא של קופסאות ובחירה, אך רק מפלגה אחת להצביע עבורה. זה יותר קשה לעשות זאת בארץ שההיסטוריה שלה מתחילה בבחירות חופשיות. במשך מחצית המאה (או יותר) השחיתו האינטלקטואלים הקולקטיביסטיים את שתי המפלגות הגדולות שלנו עד-כדי-כך שתתמזגנה לאחת, על-ידי כך שהפכון לבלתי ניתנות להבדלה – וזאת בזמן שהפרשנים התעלמו מהתמרמרות של הארץ כולה והעמידו פנים שלא קיימת שום התנגדות לשלטון. אך זה לא עבד: במקום מיזוג, התפצלו שתי המפלגות לשני זרמים בלתי ניתנים לגישור. לאחרונה, יצאו הקולקטיביסטים בנסיון השחתה חדש, גרוטסקי יותר מכל שאר השקפותיהם, והפעם של רעיון היצוג הפוליטי.

נסיון זה מבוטא בדרישה להקצאת נציגים על בסיס סטטיסטי, במטרה "ליצג" סוגים שונים של בני אדם. מעולם לא הוברר מה משמעות המונח "מיצג" בהקשר זה. מיצג – היכן ועל ידי מי? בתחילה – הדרישה נעשתה ביחס לפעילויות פרטיות או דמוי-פרטיות, אך בשדות פעולה רגישים ללחצים פוליטיים – למשל, הדרישה להקצאת מכסות יצוגיות גזעית בהרשמת תלמידים למחלקות בתי-ספר, או למקומות תעסוקה של תעשיות הנשלטות על-ידי הממשל, כמו רשתות שידור. אחר כך הפכו הדרישות יותר קולניות וגם יותר פוליטיות במפגיע, כשהן תרות אחר "יצוג" בבית הנבחרים ואפילו בבית המשפט העליון. ההלכים הנוכחיים לבחירת נציגיה של המפלגה הדמוקרטית מעמיקים דרישות אלה ומביאים אותן היישר לשדה הבחירות הפוליטיות.

זהו, על כן, הזמן לבחון את משמעות דוקטרינת המכסות.

התפיסה של הקצאות על בסיס גזעי הנה ביטוי כה ברור מאליו של גזענות, שאינה צורכת שום דיון ארוך. אם מאדם צעיר נמנעה כניסה לבית ספר או קבלת משרה מכיוון שהמכסה לגזעו המסויים נתמלאה, הוא נדחה בשל גזעו. לומר לו, שאלה שהתקבלו הם "נציגיו," הוא להוסיף עלבון על הפגיעה. לדרוש מכסות כאלה בשמה של מלחמה כנגד אפלייה גזעית, הוא לעג גס. אך שימו לב כי הדרישה ל"ייצוג" באמצעות מכסות איננה מוגבלת למיעוטים ואינה נעשית באופן בלעדי על רקע גזעי, אותה דרישה מוצגת גם בשם הרוב- הנשים – גם על יסוד גיל: הצעירים – וגם על יסוד כלכלי: העניים.

שימו לב למכנה המשותף של קבוצות אלה. היסוד להתקבצותן ולמכסות שהן תובעות לזכות עליהן אינו אינטלקטואלי אלא פיסיולוגי. (גם במקרה של עוני, מדובר בעניין פיסי – המחסור באמצעים חומריים).

זהו סוג הדוקטרינה שבה האנטלקטואלים של היום, ובמיוחד המון האקדמאים, יחושו מאד "בבית" – רבם רגשית ובתת-מודע, וכמה מהם במודעות מלאה של כל השלכות הדבר.

דוקטרינה זו – תוצר של דטרמיניזם – מניחה שהפיסיולוגיה היא הגורם הקובע בחיי האדם ושעניניהם של כל חבריה של קבוצה פיסיולוגית נתונה זהים. ואף-על-פי-כן, ברור שלאשת קריירה אינטלגנטית ויעילה יש יותר מכנה משותף עם גברים מאשר עם עקרת בית מרושלת המצטרפת לתנועה לשחרור האשה ומסרבת לבשל ארוחת ערב לבעלה. לאיש עסקים שחור מצליח שבנה את עצמו במו ידיו יש יותר מכנה משותף עם איש עסקים לבן מאשר עם עבריין שחור. לתלמיד צעיר ושכלתן המחפש ידע, יש יותר מכנה משותף עם מורים זקנים מאשר עם צעירים מסוממים ועוברי-בטל.

דוקטרינת המכסות מניחה שכל חבריה של קבוצה פסיולוגית נתונה הם שווים וניתנים להחלפה – לא רק בעיניהם של אנשים אחרים, אלא גם בעיניהם ובדעתם שלהם. מתוך הנחה של היטמעות מוחלטת של עצמיות האדם עם הקבוצה, מניחה הדוקטרינה שאין זה משנה לאדם אם הוא או "מיצגו" מתקבל לבית הספר, מקבל משרה, או מחליט החלטה. תפישה מסויימת זאת זוכה לתמיכה בקרב הסטודנטים הפעילים, הטוענים בקולניות למען דרישותיהם להשתתפות בניהול אוניברסיטאות ומוסדות אחרים, כשהם מצהירים: "אנו רוצים שיהיה לנו מה לומר לגבי הדברים שמשפיעים על חיינו" – ה"מה לומר" מבוסס על העלאה בגורל של קול אחד מתוך אלפים, אשר ניתן לפוליטיקאי אוניברסיטאי קטן, במחיר ויתור על ה"מה לומר" היחידי שיש לאנשים באמת את הזכות לדרשו: האמירה לגבי חייהם שלהם.

ברור מדוע דוקטורינת המכסות מוצאת חן בעיני אינטלקטואלים מודרניים: היא מחסלת את אחריות המחשבה, השיפוט והבחירה. "רק עקוב אחרי מנהיגי קבוצתך" – היא מייעצת – "הגורל ייעד אותם מבחינה פיסיולוגית להגן עליך ולדאוג לך." לרובם, זה מבטיח את נוחיות ההמצאות בתרדמת ולכמה מהם – את הדרך המובילה לכוח השלטון.

אם ועד כמה שדוקטרינת המכסות נלקחת ברצינות, היא יכולה להוביל לכלייה של הבחירות הפוליטיות האמיתיות, העלולות להיות מוחלפות בשיטה המבטיחה שכל סוגי הקבוצות, מחוץ לאחת, תהינה "מיוצגות" בממשלה. יש כבר הצעות ל"יצוגים" של העובדים ודרישות מיוחדות שנעשות על ידי קבוצות המכשירות את הקרקע ליצוגם של "נתמכי סעד," "הומוסכסואלים," "עוברים" וכו'. הסוג היחיד של קבוצה שתהיה יוצאת מן הכלל בענין זה ולא תיכלל היא הקבוצה שתאוחד על ידי רעיונות. הבחנה או יצוגיות רעיונית לא תורשינה.

(תקדים לסוג זה של מדיניות בחירה הוצע כבר על ידי רוסיה הסובייטית. שוני עממי או פסיולוגי מקובל ומטופח ברוסיה (אלא אם כן קבוצה כלשהי אינה מוצאת חן בעיני השלטונות). ברה"מ מחולקת למס]ר רב של מדינות השונות זו מזו בגזעיהן, כשלכל אחת מהן השפה המיוחדת לה, שירי העם האופיניים לה, בולי הדואר משלה, טכסים משלה ואף ייצוג מיוחד באו"ם. דבר זה מחמיא לנשלטים ואינו מסוכן לשליטים אך שוני רעיוני הס מלהזכיר ואסור אפילו לחלום עליו כי סכנת עונש מוות מאיימת על החוטא בעוון זה).

כדוגמא נוספת של הקשר בין שכל לחופש, שימו לב כי דוקטרינת המכסותמורידה את בני האדם למצבם של ילדים או של אלה החסרים את היכולת השכלית, כשבמקום נציגים אמיתיים ממונים עליהם משגיחים.

שום בחירה אינדיבידואלית, שום הסמכה אישית ליצוגו, איננה נדרשת מצד האזרח – הפסיולוגיה שלו מספקת את ההרשאה.

היתרונות שיש למנהיגים מהתהוללות קבוצות הלחץ מובנת מאילה. אך באשר לאלה שהולכים אחריהם, לא יהיה להם מנוס מלהגיע ללמצב האכזרי וחסר התקוה שבו אנשים מקבלים כמחמאה וכאישור את הרעיון שהפירמידות של פרעה, ארמונות ורסי, ברכטסגארדן או הקרמלין מתנשאים על עומדים כדי "ליצג" את תפארתם האישית של הנתינים.

אינני מאמינה שהקולקטיביסטים יכולים להצליח עם זה באמריקה. אך כל הצעה שהיא של דוקטרינת המכסות גם היא כבר יותר מידי עבור הארץ הזאת – והיום אנו שומעים ורואים יותר מאשר הצעה בלבד. הכנסת שיטה זאת להליכי בחירת מועמדי המפלגה הדמוקרטית איננה רק ענין פוטנציאלי לעתיד אלא כבר הפרה מעשית וממשית של זכויות הפרט של האזרח.

הפרה זו נעוצה בגוף השיטה הסטטיסטית של הקצאת המכסות. הן מוקצבות לא על יסוד חברותו של היחיד בארגון נתון, אלא על יסוד כמות האנשים השייכים לסוג פסיולוגי מסויים אשר חיים באיזור נתון או בארץ כולה. לפי שיטה זו, 50% "מיצגים" את הנשים (ואת כל הנשים), 10% "מיצגים" את השחורים (את כל השחורים) וכו'. דבר זה משמעו שאשה יחידה או שחור יחיד – אשר מעולם לא שמעו על נציגים אלה, ואשר יתכן שלא יסכימו עם דעותיהם, ויתכן שבכלל לא יהיו דמוקרטים – יחשבו כנמנים על תומכיהם של הנציגים ללא בחירתם, הסכמתם או הרשאה כלשהיא מצידם.

זכותו של היחיד לבחור את נציגו או הסוגן שלו מוכרת בעולם החמרי אך, כפי הנראה, לא בעולם הרעיוני. אם זר כלשהו מכר לך את גשר ברוקלין או את בנין ה"אמפייר סטייט," הוא ייאסר על רמאות, מכיוון שאין לו הסמכה לפעול כבעליהם של הגשר או של הבנין. ואע"פי כן מתייחסים אליך התומכים במכסות כאל נתח בשר וממנים את עצמם כ"מיצגך" בשדה כה רחב, כה מורכב וכה שנוי במחלוקת כבחירות פוליטיות.

לשום ארגון אין זכות לדבר או לפעול בשמו של איש זולת אלה שחברים בו. שום אירגון אינו יכול להיתפש כסוכנו או נציגו של היחיד ללא ידיעתו האישית וללא הסכמתו לכך.

אם "מיסוי ללא יצוג הוא שיעבוד," אז יצוג ללא הרשאה הוא שיעבוד המוסווה באמצעות רמאות.