אין לו מושג על מה הוא מדבר

אירוניה גדולה קיימת ביחס למוניטין שיצאו לבוש ולאובמה באשר לנשיאת נאומים. בוש מתקבל כסכל גמגמן, אולם הוא שוכר כותבים מצוינים שלעיתים קרובות מפיקים נאומים טובים, בעלי תוכן ממשי ומחשבה, אשר אותם הוא משחית בהגשה שטוחה ולא נוחה. בניגוד לו, לאובמה מוניטין של צח לשון – משום שהוא מיומן בהגשה חלקה וכריזמטית התואמת את הרטוריקה של כרטיס ברכה מבית הולמרק.

עם כל הריקנות של נאומי אובמה הוא ביטא, למרות הכל, רעיון מרכזי אחד: הוא מתנגד לרעיונות.

"ביום הזה", הוא הצהיר, "הגענו להכריז על סוף ההתמרמרות הקטנונית והבטחות השווא, סוף להאשמות נגדיות ולדוגמות שחוקות, אשר חנקו את הפוליטיקה שלנו במשך זמן רב מידי". הוא המשיך הלאה להרחיב את כוונותיו לגבי "דוגמות שחוקות".

מה שהציניקנים כשלו מלהבין הוא שאובמה משך את הקרקע מתחת לרגליהם – על ידי הטיעון על הפוליטיקה העבשה שכילתה אותנו במשך זמן כה רב וכבר אינה תקפה. השאלה אותה אנו שואלים היום אינה אם ממשלתנו היא גדולה מידי או קטנה מידי, אלא האם היא עובדת – האם היא עוזרת למשפחות למצוא עבודה בשכר הוגן, מעון אותו יוכלו להרשות לעצמם, פרישה מכובדת…

השאלה שלפנינו גם אינה אם השוק מהווה כוח טוב או רע. כוחו לחולל עושר ולהרחיב את החירות אינה דומה לשום דבר אחר, אולם המשבר הזה הזכיר לנו כי ללא עין משגיחה, השוק עלול להסתחרר מחוץ לשליטה – וכי אומה אינה יכולה לשגשג לאורך זמן כאשר היא מעדיפה רק את המצליחים.

זאת היא הבחירה הבסיסית בין עקרונות מתנגדים שעליה אומר לנו אובמה כי היא "עבשה" ו"לא עוד תקפה". ואם חושבים אתם כי רעיונות ועקרונות עדיין נחשבים, הנכם ציניקנים!

כךפותח אובמה את ממשלו על ידי הכרזה כי הוא ינהל את הממשלה בעודו דוחה כל רעיון מסגרת ועקרונות ביחס לתפקיד הראוי וההיקף של פעולת הממשלה. הוא מתחיל באומרו לנו, בעצם, כי אין לא שום מושג לגבי מה שהוא עושה.

זאת היא הסיבה לכך שיתר הנאום דבק במוסכמות וקלישאות ומנסה לחמוק מהמחלוקות בכל נושא משמעותי. ממשלה גדולה למול ממשלה קטנה; שוק חופשי מול פיקוחים ממשלתיים; אחריות אישית למול מדינת רווחה; הגנה לאומית תקיפה למול התאמות דיפלומטיות. היכן עומד אובמה בנושאים אלו? בשום מקום. זה הוא הצליל שמשמיע הכלום.

מספר פרשנים מן הימין – מותנים על ידי שנים של התנגדות שמרנית ל"אידיאולוגיה" – הורגעו על ידי הנושא האנטי-אידיאולוגי של נאום אובמה. אולם אני איני רגוע, משום שמנהיגינו זקוקים לאידיאולוגיה. אם עליהם להגן על החירות, הם חייבים לאחוז ברעיון ברור לגבי מה היא החירות, מדוע אי אפשר בלעדיה, ואילו מגבלות היא מציבה בפני הממשלה.

וכמובן, לאובמה יש אידיאולוגיה. לכל אדם יש, משום שאין זה משנה עד כמה יאבקו להימנע מלנקוט עמדה, כל פעולה שינקטו הינה תשובה משתמעת לשאלות הגדולות של החיים. באשר לאובמה, אנו יודעים כי הוא בילה את כל חייו בחברת אידיאולוגים שמאלניים. היו אלה אידיאולוגים רציניים, הנעים בטווח שבין פרופסורים מרקסיסטים בקולג' למטיפי "תיאולוגיית השחרור השחור". כעת הוא מבקש לשכנע אותנו – ומי יודע, אולי את עצמו – כי אין לו מחוייבות אידיאולוגית מוצקה. אך מה יכולה להיות אינדיקציה ברורה יותר לאידיאולוגיה שלו משאיפתו לשחרר את הממשלה – לפחות בתחום הכלכלה – מן המגבלות של רעיונות ועקרונות?

לפני מספר עשורים, היה לנו נשיא אחר שנטל את השלטון בתקופת משבר כלכלי, וגם לו לא היה מושג מה הוא עושה והוא בחר לעסוק במקום זאת ב"ניסוי נועז ומתמשך" – כאשר המוחלט היחיד שלו היה שהוא לא יניח לשוק החופשי לפעול. היה זה פרנקלין דלאנו רוזוולט. התוצאה? המשבר הכלכלי התמשך במשך עשור נוסף ולמעשה העמיק תחת הנהגתו. אם נאום אובמה הוא האופן בו נשמע הצופן המאופס, השפל הגדול הוא סוג התוצאה שמיוצרת כאשר שאפתן חלול מנסה להציע מנהיגות תקיפה.

הבה נקווה כי יהיו מספיק אנשים שלהם יש רעיונות לגבי המגבלות הראויות על הממשלה, ושהם יוכלו לרסן כל ניסיון נועז ומתמשך שיגיע מהבית הלבן בראשות אובמה. לאחר שלמדנו שיעורים אידיאולוגים תקפים כה רבים מהאסונות של המאה ה-20, יהיה זה פשע לשוב וללמוד את השיעורים הללו מחדש.