על הסרט "אדמה משוגעת" מאת בועז ארד

אדמה משוגעת

מאת בועז ארד| 12 באוגוסט 2007

סרטו של דרור שאול הוא ניצחון אישי קטן של האדם שנרמס על ידי התנועה הקולקטיביסטית – כעת מביטים "ניצולי הקיבוץ" במראת הזמן ותוהים כיצד הולכו שולל בשליחות מנהיגות שהובילה אותם לדרך ללא מוצא.

הסרט "אדמה משוגעת" מבוסס על סיפורו האוטוביוגרפי (ברוח ובעיקרון עם חופש אמנותי בעיצוב העובדות) של הבמאי והתסריטאי דרור שאול. הסרט שצולם בשנת 2005 בקיבוץ רוחמה ובקיבוץ ניר אליהו ויצא לאקרנים בסוף ספטמבר 2006 מהווה גם את תחילת חשבון הנפש עם התאונה ההיסטורית של הציונות – הקולקטיביזם הקומוניסטי.

מאז יצא לאקרנים, למעלה מ-180,000 צופים צפו בו בקולנוע. הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפרס האוסקר הישראלי ובפרס הדרמה הבינלאומית הטובה ביותר בפסטיבל סאנדנס (שהוקם על ידי רוברט רדפורד), שבו היה מועמד בעשר קטגוריות וזכה גם בפרס פס הקול, המלחין והעיצוב האומנותי. "אדמה משוגעת" השתתף בפסטיבלים נוספים ובהם פסטיבל הקולנוע ירושלים 2006, פסטיבל טורונטו 2007, פוסאן קוריאה, ברלין, מיאמי, איסטנבול, ועוד רבים. את פס הקול המרשים מעשיר שירו של נחום (נחצ'ה) הימן, "אני ממשיך לשיר" והשיר "שדות שבעמק", בביצוע המקהלה הקאמרית ת"א, בניצוח של מיכאל שני ובעיבודו של עודד זהבי.

 

הסרט מלווה את התבגרותו של דביר אבני, נער עדין נפש בן 12 (תפקיד המשוחק בכשרון נדיר על ידי תומר שטיינהוף) הגדל בקיבוץ בדרום ישראל בשנות השבעים. הגיבור נחשף לאי-הצדק, השגעונות, השחיתות, האכזריות והרוע המבעבעים מתחת לפני השטח בקיבוץ, שהולך וסוגר עליו ככלא מפחיד. ברקע רודף אותו סיפור מותו של אביו, שפרטיו מוסתרים ממנו בקשר חשאי של שתיקה, ועל כתפיו הצעירות מועמסת התערערותה הנפשית של אמו, שאינה מסוגלת לחלץ את עצמה ואותו מן הקיבוץ.

ברגע של אמת, בעיצומו של טקס בר המצווה הקיבוצי, מתפרצת האם (רונית יודקוביץ), ובדמדומי שפיותה קורעת את המסכות וזועקת לבנה: "ילד שלי, רציתי להיות אמא שלך, רציתי לגדל אותך ולהגן עליך… זה לא הצליח לי, מצטערת זאת לא אשמתי… תברח מן הקיבוץ הזה ואל תחזור… כי הקיבוץ הזה הוא מוות… האנשים פה שטנים… גם אבא שלך רצה ללכת אך הם חנקו אותו…"

ד"ר נעמה כרמי, כותבת על הסרט: "האגרוף בבטן שהסרט הזה נותן לצופיו ודאי חזק יותר למי שמכונים ניצולי קיבוץ. ייתכן שהעובדה הזאת גורעת מכוחו האוניברסלי. אין לי מושג שכן לא יכולתי לצפות בו אלא כניצולה כזאת…", כרמי ממשיכה: "… החדשות הטובות הן שלמעט ההגזמות הנקודתיות, הסרט מעביר באופן מדויק ומקפיא דם כיצד הקריבו בקיבוץ בני-אדם למען האידיאולוגיה, וכיצד תמיד היו אלה הרגישים והחיים בשולי החברה הזאת ששילמו את המחיר הגבוה ביותר עבורה. החריג, מלת הגנאי החריפה ביותר בחינוך הקיבוצי, היה תמיד זה שמנקרים בו עד זוב דם, כמו התרנגולות בלול המריחות את חברתן הפצועה, חסרת האונים להתגונן. כך שילמו ה"חריגים" פעמיים. פעם אחת בשל התחושה שהם שונים, פעם שנייה בשל המחיר החברתי המופקע על שונותם. לו רק יכולים היו לשלם על כך בכסף (שלא היה), ולא בחוסנם, רווחתם ובריאותם הנפשית."

על גישתה של ד"ר כרמי כי הסרט כולל "הגזמות נקודתיות" חולק נחשון גולץ, יוצא קיבוץ רוחמה, שאמר כי: "הסרט היה עדין מידי, הדברים היו הרבה יותר גרועים".

הבמאי דרור שאול מספר כי ערך את הסרט והוציא כמעט כל רמז לניצול המיני של הילדים המופקרים ללא הגנת הוריהם, רמזים לכך נותרו רק בסצינה בה אברם הרפתן (המגולם על ידי שי אביבי) מציע לגיבור הסרט הצעיר לצאת עימו לשמירה בשדות והוא "יאפשר לו לירות ברובה"… הגיבור שמכיר את סטיותיו של אברם מסרב בפחד. הפחד המשתק ניכר גם בעוזי, חברו של הגיבור ואחד מקורבנותיו של אברם, שמוצג כמי ש"אינו מדבר"… הבמאי דרור שאול ציין בראיונות, כי הופתע מכך שאנשים רבים הבינו כי פרשת פדופיליות התרחשה ברקע, למרות שהוציא את רוב הרמזים לכך בעריכה. הדים לניצול ולאלימות כלפי הילדים שאיש אינו מיישם אחריות הורית כלפיהם, עולים ומבקיעים גם מן הפורומים, שבהם מרשים לעצמם יוצאי קיבוצים להתבטא בעקבות הסרט.

הסרט רצוף בסצינות הקורעות את המסכה מעל הריקבון הפנימי. התמונות הראשונות מתארות את שומרת הלילה, שמאזינה לתינוקות בבתי הילדים באמצעות אינטרקום, והצופה נכנס לעולם מכני ומנוכר, שבו הופקרו התינוקות לקור וזרות, שנדמה כאילו לקוחים מחזון המדינה של אפלטון או בתי הילדים של הדיקטטורות הנוראיות ביותר.

על האפשרות של האם לארח את אהובה השוויצרי, הקשר שלה ושל דביר לחיים השפויים שבחוץ, דנים בשיחת הקיבוץ כאשר צרי העין מחשבים את הפסד ימי העבודה שייגרם אם האירוח יימשך יותר משבועיים…. בסופו של דבר סטפאן (המגולם על ידי הנרי גרסין) מגיע אך מגורש מן הקיבוץ לאחר שנחלץ להגן על דביר מפני אלימות של אברם, בעת שכל השאר עומדים ללא מעש.

בסצינה של שיעור חינוך מיני גרוטסקי מסבירה המורה שזה עתה קודמה מתפקיד מטפלת, כי מין עושים רק שיש אהבה ואחרי גיל 18 ורצה להקיא לאחר מכן… בסצינה קודמת נראית אותה מדריכה מנוצלת ומתנצלת מינית על מנת לזכות בקידום למעמדה החדש כמורה כשברקע מושמעים צלילי האינטרנציונל.

כחצי מאה לפני כן, בשנת 1905 נולדה בסט. פטרבורג ברוסיה איין ראנד, בת למשפחת רוזנבאום שנמנתה על המעמד הבינוני. ראנד היתה עדה ליריות הראשונות של מהפכת פברואר 1917 ברוסיה ולהרס של חיי ועסקי משפחתה עם השתלטות הקומוניזם. כפליטה נמלטה "מהניסוי החברתי הקומוניסטי" השוקע, והחלה להקים את חייה מחדש בארצות הברית. בשנת 1945 החלה לכתוב את הטיוטות ל"מרד הנפילים". הספר, שזעזע את יסודותיו הרעיוניים של דור שלם שראה בקומוניזם אידיאל נאצל, הושלם בשנת 1957 ופורסם ב-10 באוקטובר באותה שנה. ראנד ניתחה בחריפות שלא היה לה אח ורע את הניוול והניוון הקולקטיביסטי, שהחריב את עולמה ואיים על שלום העולם בכלל.

בפרק הראשון של "מרד הנפילים" מתארת איין ראנד את הלך רוחו של אחד מגיבוריה המטייל במרכז ניו-יורק הדועכת כאשר אחת מכל ארבע חנויות סגורה מרוקנת ומוחשכת… הוא נזכר בתמונת ילדותו, תמונתו של עץ אלון איתן שבו אהב להתבונן:

"העץ עמד שם מאות בשנים, והוא האמין כי יוסיף לעמוד כך לנצח. שורשיו לפתו את הגבעה כאגרוף שאצבעותיו נעוצות בקרקע, ואדי חשב שאם ענק יתפסהו בצמרתו, הוא לא יוכל לעקרו, אלא יניף את הגבעה ואת האדמה כולה, ככדור קשור בקצה מיתר. הוא חש עצמו בטוח בנוכחות עץ האלון; העץ היה מן דבר שאין כוח אשר יכול לשנותו או לאיים עליו; הוא היה בעיניו סמל העוצמה והכוח.

באחד הלילות פגע ברק בעץ האלון. אדי ראה אותו למחרת בבוקר. העץ היה מוטל שבור לשניים, ואדי התבונן לתוך הגזע כלתוך פתחה של מנהרה שחורה. הגזע הענק לא היה אלא קליפה ריקה; ליבו נרקב זמן רב קודם לכן; לא היה דבר בפנים – פרט לשכבה דקה של אבק אפור, שהועף עם משב הרוח הקל ביותר. כוח החיים נמוג, והקליפה שנשארה לא יכלה להתקיים בלעדיו".

(מרד הנפילים, הוצאת ש. פרידמן בתרגום יצחק אבהרמי ע. 9).

"אדמה משוגעת" מציג לנו את הרקב החלול כבדרך אגב, בניגוד מתריס ליפי הטבע ברקע הסרט, בפנים פורצים ההזנחה והרקב מכל פינה (צילומי הפנים היו בקיבוץ ניר אליהו), תוך שהוא עושה שימוש בתמונות אותן ניתן לראות כמעט בכל קיבוץ כיום; הבתים המתפוררים, מבני הציבור הריקים ובתי התינוקות הנטושים… כך נראית פשיטת הרגל.

בסוף שנת 2000 הוגשה תביעה משפטית נגד התנועה הקיבוצית בשל "הניסוי הפסיכולוגי של הלינה המשותפת". התביעה הוגשה על-ידי נחשון גולץ, שגדל בקיבוץ רוחמה. "בפנים אני נכה", אמר גולץ, "אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים. ומדובר כידוע, באלפים." בתביעה שהגיש נגד התנועה הקיבוצית ומדינת ישראל ניסח כך: "תביעת נזיקין: פיצוי על ניסוי בבני אדם. הניסוי: ניסוי פסיכולוגי בבני הקיבוצים שגדלו בלינה משותפת. מטרת הניסוי: יצירת אדם חדש, תוך כדי יציקת תכנים דמיוניים למושגי יסוד כמו הורים; בית; כסף; עבודה; אדמה". ("הארץ" 28 בדצמבר 2000).

בספר "מרד הנפילים" בסצינה שבה מבקשת לברר גיבורת הספר מה עלה בגולם של יזמים וממציאים גיבורים שנעלמו לשכחה, היא מרחיקה אל חורבות בית החרושת המאה ה-20, אתר ניסוי לקולקטיביזם שעמד בחורבנו. הגיבורה מראיינת את היורשת המושחתת של מפעל שנחרב בניסיון להתחקות אחר עקבותיו של מהנדס, ממציא גאון, שבכוחו היה להציל את העולם:

"המהנדסים? מדוע עלי לזכור משהו עליהם? אבי היה מתעניין בדברים כאלה, לא אני. אבי היה אדם רע, שלא התעניין בשום דבר, אלא בעסקים. אחי ואני חיינו במישור אחר. מטרתנו לא היתה לייצר מכשירים, אלא לעשות טוב. הנהגנו תוכנית גדולה וחדשה בבית-החרושת. זה היה לפני אחת-עשרה שנה. הוכשלנו על ידי אהבת הבצע, האנוכיות וטבעו השפל והחייתי של האדם. זה היה המאבק הנצחי שבין הרוח לחומר, בין הנשמה לבין הגוף. הם לא היו מוכנים לוותר על צרכי הגוף, וזה היה כל מה שביקשנו מהם. אינני זוכרת ולו אחד מאותם אנשים. אינני מעוניינת לזכור… המהנדסים? אני סבורה כי הם היו אלה שפתחו בהמופיליה… כן, זהו מה שאמרתי: המופיליה – הנזילה האיטית של הדם – איבוד הדם שאי-אפשר לעצור את זרימתו. הם ברחו ראשונים. הם ערקו מאיתנו, בזה אחר זה… התכנית שלנו? הפעלנו למעשה את אותה הלכה היסטורית נאצלה: מכל אחד לפי יכלתו, לכל אחד לפי צרכיו. כל אחד ואחד בבית-החרושת, החל במנקות וכלה בנשיא החברה, קיבלו משכורת שווה – את המינימום ההכרחי. פעמיים בשנה התכנסנו כולנו לאסיפה כללית, שבה הציג כל אחד את תביעתו – מה שנראה לו כצורך. הצבענו על כל תביעה, ורצון הרוב קבע מה הם צרכיו של כל אחד ומהי יכלתו של כל אחד. ההכנסה של בית-החרושת חולקה בהתאם לכך. התגמולים היו מבוססים על הצרכים, והעונשים על היכולת. אלה שלפי ההצבעה נקבע, שצרכיהם גדולים ביותר, קיבלו יותר מכולם. אלה שלא ייצרו כפי שהוחלט בהצבעה נקנסו, ואת הקנס היו צריכים לשלם בשעות נוספות ללא תשלום. זו היתה התכנית שלנו. היא היתה מיוסדת על העיקרון של אי-אנוכיות. היא תבעה, שהמניע של האנשים לא יהיה רווח אישי, אלא אהבה לאחיהם".

דאגני שמעה קול קר הממאן לסלוח, שאמר אי-שם בקרבה: זכרי זאת – זכרי זאת היטב – לא תכופות יכול אדם לראות את הרוע במערומיו – התבונני בו – זכרי – וביום מהימים תמצאי את המילים שבאמצעותם תגדירי את מהותו…"

("מרד הנפילים", פרק 10, "אבוקת וואייט")

המהפכה הקומוניסטית שהחריבה את עולמה של ראנד השתלטה גם על התנועה הציונית ועל מוסדות המדינה שבדרך. המחיר היה מסלול חרוך של הרס כלכלי נפשי וחברתי, אשר מנע מהפוטנציאל הישראלי מלהתממש על פי חזונו של הרצל.

אם יש סיבה מרכזית לכך שהתנועה הציונית, למרות הישגיה הפנטסטיים (שהושגו למרות הקומוניזם), לא הפכה לאור לגויים או ליהודים ולא הצליחה לבנות מדינה וחברת מופת שתציע את איכות החיים הטובה בעולם הרי היא ההשתלטות של הקולקטיביזם.

היום מפלסים ניצולי הקיבוץ את דרכם ומחפשים את המילים והתמונות להגדרת מהות הרוע שחוו – אלו שהביטו לתוך התהום החשוכה של הריק האידיאולוגי מוצאים נחמה בניצחונות הקטנים.

גם דרור שאול חש כי בעקבות הצלחת "אדמה משוגעת" הצליח להרים את ראשו וקולו: "הסרט שצמח מקיבוץ נידח בדרום, משמיע את קולי הרמוס ואת קולה הרמוס של אימי… את קולה הרמוס שלא נשמע".

מקורות וקריאה נוספת:

לקריאת המאמר והוספת תגובות באתר "הקפיטליסט היומי"

ראיון ב"הארץ" – "הלך עליו בשדות" כתבה על הסרט ב"הארץ"

על הסרט בבלוג של שלומית ליר

על הסרט בבלוג של ד"ר נעמה כרמי

דף הסרט באתר קרן הקולנוע הישראלי

על התביעה נגד תנועת הקיבוצים ופורום דיונים באתר BSH

נחשון גולץ נגד התנועה הקיבוצית מאמר מעיתון "הארץ" 28 בדצמבר 2000