16 ביולי, 1969: על הסמל לגדולת האדם
בשנת 1969 הוזמנה איין ראנד כאורחת של סוכנות החלל האמריקאית (NASA ) לצפייה בשיגור של אפולו 11. בעקבות השיגור היא כתבה במגזין שלה "האובייקטיביסט" על התרשמויותיה מאותו אירוע. הנה קטעים מתוך המאמר:
"לא חשוב איזו אי-נוחות הייתם צריכים לעבור על מנת להגיע לכאן", אמר המדריך של נאס"א לקבוצת מבקרים, בסיומו של סיור במרכז החלל בקייפ קנדי, ב-15 ביולי, 1969, "מחר תהיו עדים לשבע דקות שיגרמו לכם לחוש כי זה היה שווה את המאמץ".
וזה היה.
[השילוח] החל עם כתם להבה גדול ובוהק בצבע צהוב-תפוז שנורה לצדדים מתחת לבסיס הרקטה, הוא נראה כמו להבה רגילה ואני חשתי הלם מיידי של חשש, כאילו היה זה בניין העולה באש. ברגע הבא הלהבה והרקטה הוסתרו על ידי להבה אדומה כהה והחשש נעלם: זה לא היה חלק משום חוויה רגילה ולא ניתן היה לשייך זאת לשום דבר. האש האדומה כהה התפצלה לשתי כנפיים ענקיות, כאילו המפלטים ירו זרמים של אש כלפי מעלה והחוצה, לכיוון הזנית – ובין שתי הכנפיים, לנגד שמיים מושחרים, הרקטה התרוממה באיטיות, כה לאט עד כי נדמה היה שהיא תלוייה באוויר ללא תנועה, טבעת חיוורת עם אור מסמא בתעגל בתחתיתה, כנר הפוך שלהבתו פונה כלפי האדמה. אז קלטתי כי כל זה מתרחש בדממה מלאה, משום ששמעתי את משק כנפי הציפרים הנמלטות בבהלה מכיוון הלהבה. הרקטה התרוממה מהר יותר, נוטה מעט, הלהבה הלבנה המתארכת מותירה שובל כחול סלילי של עשן מאחוריה. היא התרוממה אל השמים הכחולים והפתוחים, והאש האדומה הכהה הפכה לערמות ענקיות של עשן חום, כאשר הצליל הגיע אלינו: היה זה כחריקה ארוכה ואלימה, לא רעש מתגלגל, אלא חריקה באופן מסויים מאד, קול גירוד, כאילו החלל נשבר לחלקים, אך זה נדמה כלא חשוב או רלוונטי, משום שזה היה צליל מהעבר והרקטה כבר היתה הרחק בתאוצתה אל מחוץ לטווח הגעתו – למרות שהיה זה מוזר להבין כי רק שניות ספורות חלפו. מצאתי את עצמי מנופפת לרקטה באופן בלתי רצוני, שמעתי אנשים מריעים והצטרפתי אליהם, מעכלת את המניע המשותף; היה זה בלתי אפשרי לצפות באופן פאסיבי, היה עליך לבטא, בפעולה פיסית כלשהי, תחושה שהיתה לא רק ניצחון, אלא יותר: התחושה שתנועתו הבלתי מופרעת של העצם הלבן היתה הדבר היחיד שחשוב ביקום.
מה שראינו, במהותו העירומה – במציאות, לא ביצירת אמנות – היה ההמחשה של העיקרון המופשט של גדולת האדם.
המשמעות היסודית של ניצחון אפולו 11 אינה פוליטית; היא פילוסופית; ובמיוחד אפיסטמולוגית-מוסרית.
המשמעות של המראה נמצאת בעובדה שכאשר הכנפיים האדומות כהות הללו של האש פרצו, ניתן היה לדעת כי לא מדובר בתופעה רגילה, אלא בעוצמות, שכאשר הן משוחררות על ידי הטבע, יכולות היו למחות את קיום האדם – וניתן גם לדעת כי עוצמות אלו היו מתוכננות, נשלטות ומכוונות על ידי אדם, כי כוח שקשה לדמיינו נשלט על ידי האדם, ומשרת את מטרתו בצייתנות, מפלס את דרכו של רכב מתרומם. הרואה יודע כי חיזיון זה אינו תוצר של טבע דומם, כמו תצורות אור של הזוהר הצפוני, או של מקרה או מזל, כי זה היה אנושי באופן שלא ניתן לטעות בו – כאשר המונח "אנושי", בפעם הזאת להבדיל, מתאר גדולה – כי מאמץ מכוון, ממושמע ומתמשך נועד להשיג את רצף הרגעים הזה, וכי האדם נוחל הצלחה, הצלחה, הצלחה! הנה, לפחות כעת, אפילו למשך שבע דקות, הגרוע ביותר מאלו שחזו במראה נאלצו לחוות – לא את התחושה של "עד כמה מתגמד האדם לצד הקניון הגדול!" – אלא "כמה גדול הוא האדם ועד כמה בטוח הטבע אשר נכבש על ידיו!"
איש לא יטיל ספק בכך שהיינו עדים לתצוגה של האדם במיטבו – זאת היתה הסיבה לכוח המשיכה של האירוע ושל העוצמה של השפעתו. ואיש לא יוכל להטיל ספק כי ראינו הישג אנושי בכוח יכולתו הרציונלית – הישג של שכל, של לוגיקה, של מתמטיקה, של מחוייבות טוטאלית למוחלטות המציאות.
תיסכול הינו המוטיב המרכזי בחייהם של רוב האנשים, במיוחד כיום – התסכול של רצונות בלתי מבוטאים, ללא ידע לגבי האמצעים להשגתם. למול המבטים והקשב של עולם קורס, אפולו 11 החייתה את הסיפור של מטרה נועזת, של מימושה, של ניצחון, ושל האמצעים להשגתה – הסיפור וההדגמה של הפוטנציאל הנעלה של האדם.
המאמר:
“Apollo 11,” The Objectivist, September, 1969
התמונה:
"Heroes" by Bryan Larsen, 2 sizes available
http://www.cordair.com/larsen/heroes.php
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.