האמנם התקדמות החופש?

האמנם התקדמות החופש?

החוקה העיראקית המוצעת לא תביא לעיראק או לאמריקה חירות או ביטחון.
מאת: אונקר גתה  פורסם לראשונה: 12 באוקטובר ‏2005

בעוד העולם מתבונן בעניין במשאל החוקה העיראקית, ממשל בוש ותומכיו האינטלקטואלים מכריזים על האירוע כעל צעד היסטורי לקראת חירות במזרח התיכון ולמען הביטחון באמריקה. תפיסה זאת מגלה בורות מפחידה לגבי טבעה של החירות ולדרישות האינטרסים הלאומיים של אמריקה.

כפי שהבינו, פוליטית, האבות המייסדים של אמריקה, להיות חופשי משמעו כי על האדם להיות מסוגל לממש את הזכות לחיים, לחירות, לרכוש, ולרדיפה אחר האושר. להיות חופשי משמעו כי אף אדם אחר, יהיו מספרם או עמדותיהם כאשר יהיו, אינו יכול למנוע בכפייה מהאדם לנקוט בצעדים הדרושים באופן רציונלי לצורך תמיכה בחייו. משמעות הדבר היא כי איש אינו יכול להכריחו לקבל אמונות או מערכת עקרונות, לשלוט על מה שיוכל או לא יוכל לומר, להחרים את העושר החומרי אותו ייצר והרוויח, או להכתיב את המטרות לשמן עליו לחיות.

חוקה הינה בעלת ערך אך ורק אם היא קובעת גבולות קפדניים לכוחה של הממשלה על מנת להגן על זכויות הפרט של כל אדם. ההיסטוריה מגלה לנו כי ממשלות, בפוטנציאל, עלולות להיות הגרועות ביותר בהיקף הפרת זכויות האדם. חוקה ראויה מכריזה כמחוץ-לתחום התערבות ממשלתית שתדרוס את זכויות הפרט, ללא חשיבות אם פעולה זאת הוצעה על ידי המלך, "טובת העם", אלוהים או המוסר הציבורי. טיוטת החוקה העיראקית, בכל אופן, מעניקה כוח בלתי מוגבל למדינה.

כפי שחוגים ליברלים דרשו באמריקה במשך יותר ממאה, בעלות על רכוש פרטי תעוקר מתוכן. למרות שהחוקה המוצעת מגינה על זכויות הפרט באופן מסוים, היא במפורש מאפשרת החרמת רכוש פרטי על ידי הממשלה "למען האינטרס הציבורי", ובניגוד לכך, רכוש ציבורי "הינו מקודש, וההגנה עליו היא חובתו של כל אזרח". (למעשה, משמעות הדבר כי אם הממשלה תיקח את כספו של האזרח, את עסקיו או רכושו, עליו לעמוד מנגד – – ואז להגן בחייו על הרכוש שהממשלה גזלה ממנו). הממשלה תקבע אם אזרח יהיה רשאי למכור אדמה לאזרח זר. הממשלה תנהל את הנפט. היא תספק לאזרחיה חסרי הישע חינוך ושירותי בריאות ב"חינם", "אווירה סביבתית נכונה" ועבודה "המבטיחה להם חיים טובים".

כפי שהשמרנים באמריקה חלמו שנים רבות, הממשלה גם, תאכוף את המוסר הדתי. "האיסלם", מציין סעיף 2, "הוא הדת הרשמית של המדינה והבסיס לחקיקה: שום חוק לא יחוקק אם הוא סותר את חוקי האיסלם המוסכמים." מומחים בחוק האיסלאמי ישבו בבית המשפט העליון. המדינה תעניק הגנה לאימהות "ולערכי המשפחה הדתיים". לאזרחים יהיה חופש דיבור, עיתונות, התכנסות – – כל עוד איש אינו אומר או עושה דבר מה הפוגע "במוסר הציבורי", כלומר, בדוגמות של האיסלאם.

ובכדי למנוע כל ספק בדבר יכולתה של המדינה להפעיל שליטה בלתי-מוגבלת על חיי הפרט, סעיף 45 מוסיף כי הממשלה יכולה להגביל או לאסור "כל אחת מן החירויות והזכויות המוצהרות בחוקה… כל עוד האיסור או מגבלה אינו חותר תחת המהות של החירות או הזכות". כמובן, חלק מן המהות של זכות או חירות היא שאין לפגוע בה.

לנו באמריקה אין שום סיבה לקוות כי נזכה לחירות ממנסחי החוקה העיראקית. כמו רבים מן האינטלקטואלים שלנו בימין ובשמאל (שחלקם שימשו כיועצים בעירק), האינטלקטואלים העיראקיים נגועים בשבטיות או דתיות קולקטיביסטית (או שניהם). יהיה המקרה אשר יהיה, הם מכחישים את קיומו של הפרט וזכויותיו. השבטיים שבהם מתנגדים לעצמאות חומרית של הפרט ושואפים לשלוט על כל צעדיו הכלכליים. הדתיים, בעלי כוח ומשקל רב יותר במספרם, מתנגדים לעצמאות רוחנית לפרט ושואפים להכתיב את אמונותיו ומטרותיו בחיים. אין זה מקרה שהחוקה המוצעת הינה בו זמנית "שואפת לקדם את השבטים והחמולות העיראקיים" ולהוטה לקדם את האיסלאם. התנאים המוקדמים לחירות אינם מתקיימים בעיראק.

בטווח הארוך, בין אם ישתלטו הקולקטיביסטים הדתיים על מנגנוני המדינה במלחמת אזרחים עקובה מדם ומתמשכת ובין אם ישתלטו דרך פתקי הצבעה, לא יהיה בכך שום הבדל עבור הביטחון האמריקאי.

אין לנו שום סיבה לחשוב כי ההגנה העצמית שלנו דורשת "כפיית חירות" על עיראק והמזרח התיכון, במחיר חיי חיילינו. נכון הוא כי אומות חופשיות אינן מאיימות עלינו, אבל גם אומות ברבריות-למחצה כאשר הן במורל ירוד – באשר יודעות הן כי הרמת נשק כנגדנו מבטיח את חורבנן.

זה הלקח שהיה על הצבא האמריקאי ללמד את הטוטאליטרים האסלאמיים ולגיונות התומכים הקולקטיביסטיים ואוהדיהם במזרח התיכון לאחר ה-9 בנובמבר – – למעשה, אחרי ההשתלטות על השגרירות באיראן בשנת 1979. אולם לא זה השיעור שהועבר על ידי המבצע בעיראק, המכונה על ידי תומכי בוש "הקריאה של הזמן": להביא באופן חסר אינטרס עצמי חירות לאלו העוינים לרעיון.

חירות היא הישג אינטלטואלי, הדורש התנערות מהקולקטיביזם וקבלת האינדבידואליזם. מצער הוא, שללא חשיבות מה תהה תוצאת המשאל, זה אינו התהליך לו אנו עדים בעירק.

אונקר גתה הינו חבר ותיק במכון איין ראנד בארווין, קליפורניה. המכון עוסק בקידום רעיונותיה של איין ראנד. לקריאה נוספת:   www.aynrand.org הקריקטורה באדיבות www.CoxandForkum.com

Copyright © 1995-2005 Ayn Rand® Institute (ARI). All rights reserved. Reproduction in whole or in part is prohibited.