יוסי בלום הלוי מערכת בטחון חדשה וצבא אחר

מדוע דרושה רפורמה במערכת הביטחון

מיתוס הוא אגדה שמטרתה המעשית לשבש את הגיונם של בני האדם ולהשפיע על התנהגותם. ממסדים צבאיים, דתיים ופוליטיים השתמשו במהלך ההיסטוריה האנושית במיתולוגיה ובאתוסים לאומיים כדי לקדם ולקיים לאורך זמן את האינטרסים הפוליטיים שלהם בקרב בני עמם. הדר' עמנואל ולד טען בספרו, הקשר הגורדי [1] כי המיתוס של השמדת ישראל, ומקסמי השווא של "מכפילי כוח טכנולוגיים",הובילו ליצירתה של "דת הביטחון-הטוטאלי" ולדוגמטיזם השולט מאז ומעולם על החשיבה האסטרטגית של קברניטי המדינה. לדעת ולד המנוח, מסכל קיבעון זה את יכולתה של ישראל להתמודד עם הדילמות האמיתיות של הביטחון הלאומי: קהילייה רב עדתית ההולכת והופכת למדינה דו-לאומית הנתונה בתסבוכת בלתי פתורה של הכרעות אידיאולוגיות ותפיסות עולם המתנגשות זו בזו ומסכנות את קיומה כאומה, בתקופה שבה נדרשות, דווקא, אחדות ולכידות לאומית.

חולשתו של צה"ל לא נסתרה מעיניהם של מרבית קברניטי ישראל, ואלה ללא יוצא מן הכלל לא ניסו להתמודד עם הבעיה ולכפות על צה"ל רפורמה מעמיקה. אדרבא, אם השלום היה מטרתם האמיתי של הוגי דרך אוסלו ותוכנית ההתנתקות, צבא חזק ורב עוצמה חייב היה להיות תנאי הכרחי למימוש אידיאולוגיה זו. אבל המנהיגות הישראלית באופן פרדוקסאלי הלכה לוויתורים דווקא משום שלא היה ביכולתה לשפר את יכולת הצבא, וכך בחרה ישראל ב-14 שנות אוסלו בדרך המסוכנת של התעלמות מהסכנות הכרוכות בהשארת צה"ל במצבו העגום, בד בבד עם תהליך ששחק את כושר ההרתעה של ישראל והוביל לתבוסות מתמשכות נגד כוחות הגרילה הפלשתינאיות והחיזבאללה בכל התמודדות מולם[2]. כך הובילו הוגיה של תוכנית אוסלו ויוזמת ג'נבה את ישראל לתקופות השפל העגומות ביותר בתולדותיה: הכנסת צבא השחרור הפלשתינאי של אש"ף לתוך גבולות ארץ ישראל ב- 1994 ולתחילתו של טרור רצחני בלתי פוסק, כאשר עשור לאחר מכן, הניעה יוזמת ג'נבה של ביילין את תוכנית התנתקות החד צדדית של אולמרט, בהבדל אחד: אם הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון בישרה את האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, הנסיגה מעזה ב- 2005   הייתה הזרז לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ב- 2006.
 
רבין ושרון שנואשו בתקופות שלטונם מיכולתם לשנות את הצבא, סברו כי ניתן להתיר את  הקשר  הגורדי של הסכסוך  הישראלי ערבי  באבחת חרב פזיזה שבעקבותיה יוותרו הערבים על ההזדמנות לנצל את חולשת צה"ל ולהשיג את מטרותיהם ארוכות הטווח. רבין ושרון סברו שיצירת אשליה של פיתרון ונחישות בביצועה למרות התנגדות חריפה של חלק גדול מהציבור היהודי, תוביל למציאות חדשה. אבל שלום כמו מלחמה לא ניתן לפתור באזורנו  בשיטת "זבנג וגמרנו". דרך זו דחקה את ישראל לדילמות [3]  מתמשכות בהן הבחירה בין הרע מאוד לפחות רע הובילה את ישראל לשחיקה גדלה והולכת בביטחונה הלאומי ולסכנה של מלחמה אזורית כוללת לאחר הפיאסקו של העימות בקיץ 2006.
 
סיומה של מלחמת ששת הימים, הייתה נקודת הזמן האידיאלית לעריכת רפורמה במערכת ובתורת הביטחון הלאומית של ישראל לאחר הניצחון הטאקטי המזהיר ב- 1967.  אולם ראשי מערכת  הביטחון העדיפו לשמר את המצב הקיים וסרבו בכל תוקף להפיק לקחים או  לערוך שינוי כלשהיא במבנה הצבא או בדוקטרינה הצבאית. כך נדחתה רפורמה חיונית ממלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים, ומהר הטראומה הקשה של מלחמה זו נולד עכבר של שיפורים מדומים שהובילו את צה"ל לכישלונותיו הקשים במלחמת לבנון הראשונה. ושוב, הסתבר כי מחקרים שהובילו אינטלקטואלים והיסטוריונים כואן קרפלד, מילשטיין ולד ואחרים בנושא יכולתו הצבאית של צה"ל לא חלחלו לדעת הקהל הישראלית.
 
החברה הישראלית דמתה לגבר המרומה שאשתו הצמיחה לו קרניים: כולם ידעו חוץ ממנו מה מעוללת אשתו. אבל חולשותיו של צה"ל לא נעלמו מעיניהם של המתכננים הצבאיים בעולם המערבי כמו במזרח התיכון, וחולשה זה גרמה פרדוקסאלית למנהיגות הפלשתינית, לסוריה, לבנון, איראן החיזבאללה לסרב לכל הסדר עם ישראל, שכן מדוע להגיע להסדר עמה אם הכל מתפורר בישות הציונית והפירות יפלו בשלב כלשהו בידיהם ללא מחיר? [4]
 
כך הלכה ישראל השאננה של ימי אוסלו העליזים לסיכונים אדירים בלא שנקטה בצעדים להחלשת הסיכונים הללו בחיזוקו של צה"ל. אדרבא, בדרך פרדוקסאלית, התבלטה תקופה זו  בפירוק מסגרות לוחמות רבות, לטובת הגברת המרכיב הביורוקראטי הבלתי לוחם של הצבא. הפיקוד הבכיר של צה"ל הפך לפירמידה הפוכה של ממלאי משרות בלתי לוחמות, ומאגר בלתי נדלה של אליטות אנשי עסקים, פוליטיקאים, שרי ממשלה וראשי מפלגות.
 
הרדיפה אחרי הקרייריזם, הדרגה הצבאית והיוקרה הנלווית אליהם, הפכו את צמרת צה"ל לחובבנית, שטחית וקרייריסטית. כך נוצרה פגיעה אנושה ביכולת  הכוח המבצעי הלוחם של צה"ל להתמודד עם הטרור ועם סיכוני המלחמה הכוללת כאחד.   אם בצבאות אחרים חייב מפקד דיביזיה לעבור מסלול הכשרה רב שלבים ועתיר שנים עד הגיעו לתפקיד רב אחריות זה, בצה"ל המסלול היחידי המוביל קצין לפיקוד על אוגדה הוא למעשה, קורס הקצינים הבסיסי. מהשלב בו סג"מ מקבל את דרגותיו ועד הפיכתו למפקד אוגדה אין מסלול הכשרה סדור, שיטתי, תקני ומקצועי שבו הופך המ"מ למ"פ, למג"ד, למח"ט ולאוגדונר. לצה"ל אין מסורת ואין פרקטיקה הכשרתית המופעלת על רמות הפיקוד הבכירות בדומה לצבאות אחרים.  ביה"ס לפיקוד ומטה, והמכללות האחרות  הן למעשה מסגרות תיאורטיות העוסקות בהדרכות בלתי רלבנטיות של נושאים צבאיים שאינם קשורים כלל להכשרות  וכשירויות שונות  הנדרשות ממפקד שדה: טקטיקה, טכנולוגיה, שליטה בקרה ומודיעין, לוגיסטיקה, תורת המערכה, תמרון, ניהול קרב הגנה וקרב התקפה והמעבר ביניהם, הפעלת אש, תנועה ופתיחת צירים.
 
לו היה צה"ל משקיע אחוז קטן ממה שמשקיעה מפא"ת בטכנולוגיה צבאית ובמערכות נשק, בבית ספר גבוה או באקדמיה מעשית ללמוד תורת המלחמה, (במשולב עם בתי הספר הטכנו-טקטיים הקיימים) הוא היה יוצא נשכר שבעת מונים מהתפוקה הקרבית האפקטיבית המתקבלת "ממכפילי הכוח" הטכנולוגיים שכשלו במלחמה האחרונה [5]. אבל בצה"ל נושאי תורת הקרב נלמדים במאולתר וללא בסיס מקצועי ואקדמי, באמצעות תרגילים טקטיים ללא גייסות, או בעזרת כוחות שלדיים קטנים "על יבש" או באמצעות בתרגילים טלפוניים ותקשורת.  צה"ל חדל לבצע תמרונים גדולים ברמת אוגדה וגייס, וכך מגיעים כוחות גדולים לשדה הקרב כשהם אינם מסוגלים לבצע משימות זירתיות ומערכתיות הנדרשות מהם. צה"ל סרב להאמין שבמלחמת ששת הימים  הושג הניצחון המכריע לא בזכות יכולתו הבסיסית  של הצבא, אלא בשל חולשות מקריות של הגורמים הערביים במשוואה. האופוריה שנלוותה למלחמה זו הובילה לזלזול בצבאות הערביים ובלוחם הערבי, ומכשלה זו חלחלה גם לדרגים הנמוכים בהיררכיה הצבאית כשהיא מהווה עד היום אחד מהגורמים שהובילו למשמעת מבצעית לקויה, ולזלזול בעקרונות יסוד של הקרב החיוניים להצלחת דרגי השדה במלחמה.
 
במשך שנים רבות הפכו מערכת הביטחון וצה"ל מאמצעי לקיום הביטחון הלאומי, למטרה המבטיחה ביטחון כלכלי ומעמד חברתי מיוחד לראשיה. הביטחון המיתולוגי המדומה איפשר לצמרת הביטחונית ליצור מבנה ארגוני ביורוקראטי ולהגדיר יעדים ארגוניים שהם ההפך הגמור מצרכיו של גוף צבאי  לוחם.  כך החל צה"ל להתדרדר לאחר מלחמת ששת הימים אל מלחמת ההתשה שבה האיוולת של "אף שעל" לאויב ברמה המבצעית הוביל לתפיסת ההגנה הכושלת של קו בר לב, לאבידות הכבדות בקווי לחימה בתעלה, ולכישלונות הכבדים של קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים. צה"ל של 1974 עשה פלסתר מדוח ועדת אגרנט וחיפה על כישלונותיו בשדות הקרב בכסת"ח של מיתוסים חדשים. פיקוד צה"ל קידם את אומרי ההן ומחפי הכישלונות ותיגמל אותם בקבע ומילואים בדרגות ובעיטורי גבורה, שלא תמיד עמדו במבחן האמת העובדתית.
 
איש בישראל לא שם שבמלחמת לבנון השנייה, שוב קודמו כמעט אוטומטית, רוב קציני צה"ל שהשתתפו בה, אף שלא הייתה כל הצדקה לפעולה אנטי ציבורית שכזו. 9 שנים חלפו בין מליוה"כ ולמלחמת לבנון הראשונה ורפורמה שיכולה הייתה להיעשות מייד לאחריה, הוחמצה.  מלחמת לבנון הראשונה פרצה  שנה לאחר שצה"ל לא הצליח לבלום את מתקפת הטילים והארטילריה של אש"ף  על צפון הארץ, בדומה לכישלונו 25 שנים אחר כך. כך בישרה בריחתם של כמה אלפי ישראלים מישובי הצפון ב- 1981  את בריחתם העתידית  של מיליון אזרחי ישראל במלחמת לבנון השנייה ב- 2006.
 
לא זו בלבד שצה"ל לא התחזק לאחר 9 שנות "השיקום" המדומה של הצבא בראשותם של מוטה גור ורפול, אלא שהתגלתה שחיקה נוספת ביכולתו של צבא היבשה לנהל קרבות קרקעיים גדולים, ולו גם נגד כוחות נחותים ממנו כפי שהדבר נחשף בקרבות שניהלו האוגדה המערבית של יצחק מרדכי בצידון ובכפר סיל, אוגדת מנחם עינן בעין זחלתא שבגיזרה המרכזית, ובמיוחד בקרבות הגיס המזרחי בפיקודם של האלופים ינוש בן גל ואהוד ברק שכשלו בקרב שניהלו עם 3 אוגדות המשוריינות, נגד הסורים והמחבלים בגזרת סולטן יעקב ומבואות בקעת הלבנון.
 
כך המשיכה והתדרדרה רמת מפקדי השיריון בכל הרמות, ואי הפקת לקחי מלחמת יוה"כ המשיכה ונגררה עוד 24 שנים אחר כך בכישלונות הצורבים של צה"ל בראנדורייה, בינת ג'בייל ווואדי סלוקי במלחמת לבנון השנייה. שוב התברר כי  אין לצה"ל פיתרון טקטי למגננות טילי הנ"ט של החיזבאללה, ואלה שהמשיכו לגבות מהכוח המשוריין מחירים כבדים בחיי אדם ובכישלונות טקטיים ומערכתיים כאחד, בדיוק כפי שאלה התרחשו 33 שנים קודם לכן בסיני וברמת הגולן. בסיפא של הספר הקשר הגורדי [6]  בפרק ארגון-מחדש של צה"ל סוקר ולד את הדילמה שעמדה לפני הצבא בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת: האם לערוך שיפורים בסדר הכוחות הקיים או לערוך רפורמה מקפת שתקים את צה"ל מחדש. 
 
דילמה זו, עליה הצהירו כסיסמה ריקה רמטכ"לים רבים [7] מעולם לא נבחנה ברצינות, והקמת ועדת משנה של ועדת חו"ב בכנסת  לנושא "שדה הקרב העתידי" הייתה עוד כסת"ח חסר תועלת, שאפשר למערכת הביטחון להפוך למעין גוף יצרני של טכנולוגיות  צבאיות אותן הוא מייצא  לכל דורש [8]  תוך הזנחה מעמיקה והולכת של תורות הלחימה בקרב היבשתי המשולב.
 
בהמשך לניוון במחשבה הצבאית, והתרחבות מבנה הביורוקראטי שלו על חשבון העוצמה הצבאית, אימץ צה"ל תפיסות מבצעיות בלתי רלבנטיות לתוצאות החמורות של הסכמי אוסלו, במה שקרוי "מלחמה בעצימות נמוכה",  בעודו מזניח במקביל, את מרכיבי העוצמה של המלחמה בעצימות הגבוהה הדרושים דווקא למימושו של הביטחון הטוטאלי השליט במחשבה הצבאית הישראלית [9].
 
כך נקלעה ישראל למלחמה שלא הייתה מוכנה אליה בקיץ 2006.   מצעד האיוולת של המנהיגות הישראלית בעשורים האחרונים הוביל לסגירת מעגל איומים איראני ושיעי המתחיל בצפון ישראל ורמת הגולן, וסוגר עליה מפתחת רפיח וציר פילדלפי בדרום.  בציר אסטרטגי זה, (מעבר להפיכת חייהם של ישובי הצפון וישובי עוטף עזה לגיהינום) הולכים ומתגבשים איומים וסיכונים חמורים לכל מרכז הארץ ולדרומה, כולל איום ישיר בטילים על המתקנים האסטרטגיים החשובים ביותר למדינית ישראל, מאגרי הנפט, מתקני הפקת החשמל, התפלת מים, שדות התעופה, מתקנים צבאיים והכור הגרעיני בדימונה. כך הפכה רצועת עזה חרף אשליותיה של ממשלת שרון אולמרט, לבסיס איראני וטרוריסטי גדול המאיים על מדינת ישראל.
 
הדילמה העומדת עתה בפני מדינת ישראל איננה רק האם להקים צבא חדש או לשפר את ביצועיו של הצבא הקיים, אלא, האם מי מהחלופות הללו ניתנת ליישום במגבלות שעון החול של העימות הקרב והולך במזרח התיכון, בעוד ארה"ב נאבקת נגד איראן וסוריה לשימור הסטאטוס קוו במפרץ הפרסי. זאת ועוד:  ישראל תהיה חייבת לפתח עוצמה צבאית חזקה כדי למנוע את האפשרות שהאיסלאם השיעי ישתלט על המרחב כולו, ימוטט את המשטר  הירדני וימקם ארגוני טרור צבאיים למחצה על יתר גבולותיה של מדינת ישראל.
 
הזמן שחלף מאז הסתיימה מלחמת לבנון השנייה בוזבז לריק על ידי ההנהגה המדינית והצבאית של מדינת ישראל שעסקה בהישרדות עצמית, במקום בביסוס יכולתה הצבאית והתכוננות לסיבוב הבא – זה ההולך ומתרחש באזורנו בלא שלישראל תהיה יכולת או השפעה  כלשהי בקביעת מועדו או היקפו.
 
הקמה מחדש של מעה"ב וצה"ל תחייב מאבק איתנים חסר תקדים שיידרש על מנת להתגבר על התנגדותו הצפויה של הלובים רבי העוצמה של צה"ל, מערכת הביטחון, התעשייה הביטחונית ושאר האינטרסנטים בציבור הישראלי. התנגדות זו מייצגת את הדיסוננס הקוגניטיבי אותו מובילים באיוולתם ראשי המשטר הנוכחי במדינת ישראל, המעדיפים את האינטרס הצר של המשך שלטונם, תוך התנגדות לרפורמה  שתמשיך להחליש את מדינת ישראל ותסכן את קיומה.
 
מאמר  זה מתווה אסטרטגיה מעשית שבה חייבים להתחיל מיידית ביישום של רפורמה מינימאלית והתחלתית   שתחל בהשלמות חיוניות בסדרי הכוחות של זרוע היבשה, מתוך ראייה כוללת של תוכנית לרפורמה מקיפה שתיעשה בשלב הבא. יהיה צורך לקחת בחשבון שרפורמה זו עלולה להתבצע במהלכו של עימות צבאי, אבל דחייה אפשרית תיעשה תוך חתירה בלתי נלאית להשלמה של התוכנית במלואה.
 
הגדרה, תכנון ויישום של הרפורמה בצה"ל תהיה המשימה הלאומית הגדולה והמקיפה בתולדות מדינת ישראל. רפורמה זו תשמש בין היתר, כמנוף לקידומם של שכבות מקופחות בחברה הישראלית, הן בצורך לשלבם בצבא הקבע, שיגדל בצורה משמעותית, והן במישור הכלכלי, בהפניית השקעות הדרושות לתפנית החדשה ובשינוי סדרי העדיפויות של  מערכת הביטחון  בכלל וזרוע היבשה בפרט. ניתן לצפות שרפורמה זו תהיה בעלת ההשפעה מכרעת על ביטחונה וביסוס מעמדה הבינלאומי של ישראל כגורם ממתן ומייצב במזרח התיכון לדורות הבאים, והיא תגבש את החברה הישראלית סביב הסכמה לאומית חדשה.
 
עקרונות הרפורמה בצה"ל  ובמערכת הביטחון 
 
הרפורמה בצה"ל תחייב חקיקה ותיקון תקנות שיהיו דרושות לממש את החלטת ממשלת ישראל בדבר הקמה מחדש של צה"ל ומערכת הביטחון על כלל זרועותיה.
 
יוגדר תיקון לחוק יסוד הממשלה שיחליף סעיף קיים לפיו כפוף צה"ל לממשלה כולה וזה יקבע כי ראש הממשלה הוא המפקד העליון של צה"ל, והינו בעל הסמכות והאחריות למימוש  חוק הרפורמה  של צבא ההגנה לישראל ומערכת הביטחון  התשס"ז –2007.
 
שר הביטחון כשר הממונה מטעם הממשלה על משרד הביטחון יפעל בהתאם להחלטות הממשלה ויבצע  את השינויים המבניים, התקציבים והארגוניים הדרושים לחוק הרפורמה בהתאם  ליעדים שייקבעו למעה"ב ולצה"ל  בזרועות היבשה, האוויר והים ובזרועות המודיעין השונות.
 
תפיסת המימוש של הרפורמה  במערכת הביטחון
 
מערכת הביטחון הכללית תורכב ממערכת ההגנה הלאומית החיצונית וממערכת ההגנה הפנימית. מערכת ההגנה החיצונית תיערך להגנת גבולותיה של מדינת ישראל בחזיתות צפון מרכז ודרום, ובחזיתות הימיות ממערב מדרום וממזרח. זרוע האוויר והחלל תהיה אחראית  להגנת שמי המדינה והיא תשמש כזרוע אסטרטגית נגד איומים קונבנציונאליים ואחרים נגד המדינה.
 
מערכת ההגנה הפנימית (בטחון הפנים)  תכלול שתי מפקדות עיקריות:
 
הזרוע הלאומית  ללחימה בטרור:  זרוע זו תקלוט לשורותיה את יחידות משמר הגבול ויחידות צה"ליות ייעודיות שהתמחו בלחימה בטרור (כגון דובדבן, וחטיבת כפיר).
 
זרוע זו תגן על העורף מפני איומי טרור פנימיים וחיצוניים  והיא תורכב מכוחות ייעודיים שיתמחו בלחימה בטרור בגבולות המדינה ובתוכה.
 
מערכת ההגנה הפנימית תכלול  בגרעין המרכזי שלה את המשטרה הכחולה שמשימתה העיקרית תהיה לחימה בפשע המאורגן, בתאונות הדרכים ובמתן הגנה על אזרחי  המדינה מפני אלימות, פשיעה כלכלית וגנבות.
 
זרועות המודיעין וההערכה, כולל המועצה לביטחון לאומי, יאוחדו לזרוע הביטחון והמודיעין הלאומית של ישראל. בראש הזרוע הזו יעמוד שר במשרד ראש הממשלה.
 
זרוע זו תאחד את  אמ"ן מחקר ואמ"ן איסוף (המקביל הישראלי של ה- NSA) לזרוע אחת, וזו תהיה אחראית יחד עם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, שרות הביטחון הכללי  ויחידת החקר של משרד החוץ להערכה הכוללת של הביטחון הלאומי  של מדינת ישראל. 
 
אגף המודיעין של צה"ל יעסוק ויתמחה במודיעין השטח-צבאי והקרבי ביבשה באוויר ובים.  אמ"ן הקרבי יהיה מנוי, כשאר גופי המודיעין, על המידע והנתונים שיאספו בזרוע המודיעין הלאומית אך, הוא יתמקד באמצעים ובמידע הדרוש לזרועות צה"ל  השונות לצורך היערכותם להגנה  והתקפה  בגבולות ישראל.
 
שרות הביטחון הכללי יפעל בשיתוף פעולה מלא עם הזרועות  המודיעין האחרות ויחידת ההערכה של משרד החוץ תהיה חברה במועצה  החדשה לביטחון לאומי (מל"ל) שתפעל בכפוף  לשר השר הממונה על זרועות הביטחון במשרד רוה"מ. המל"ל תכלול גוף מטה מקצועי שיעסוק בהיבטי החברה,  המשפט, הכלכלה, החינוך, הביטחון וזכויות הפרט בראייה הכוללת של הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. הערכת הביטחון הלאומית של מדינת ישראל תוגש לממשלה על ידי השר הממונה על זרועות הביטחון.
 
הרפורמה במטכ"ל ובזרוע היבשה של צה"ל
 
הרפורמה בזרוע היבשה של צה"ל תכלול הגדרה תפקודית, והטלת הסמכות והאחריות של  כל תפקידי הזרוע בידיו של מפקד זרוע היבשה: מבצעים, הדרכה, הצטיידות, לוגיסטיקה.
 
בראש זרוע היבשה יעמוד אלוף בכיר, כמוגדר להלן:
 
צה"ל ייבצע סיווג  מחדש של דרגות אלוף בהתאם לניסיון לכישורים ולוותק בתפקיד:
 
אלוף בכיר יהיה מפקד זרוע – יבשה, אוויר וים. (לדרגה הכתף יצורף כוכב אחד)
מסלול הכשרה ושהייה בתפקיד של מפקד זרוע יכלול 7 שנים לפחות פיקוד על גיס, 7 שנים פיקוד על אוגדה, תפקידי מטה כלליים 5 שנים, מסלול הכשרה בזרוע ההדרכה הקדמית הצבאית החדשה שתוקם עבור תפקידי מפקד גיס, אוגדה, מטה, לוגיסטיקה ומשאבי אנוש.
 
אלוף יהיה מפקד גיס – תקן הדרגה יהיה בזרוע היבשה, ובאגפי המטכ"ל הבאים בלבד: מבצעים, כוח אדם  ותכנון אסטרטגי. לאגף המטה הכללי יועבר גוף אזרחי של משרד הביטחון לנושאי התקציב וההרכשה הכלליים של מערכת הביטחון על כל שלוחותיה. מסלולי הכשרה של מינוי לתפקיד אלוף: מסלול הכשרה בזרוע היבשה למפקדי שדה בדרגות פלוגה, גדוד, חטיבה חילית (שריון, חי"ר הנדסה, תותחנים, לוגיסטיקה ורפואה) אוגדה.
 
צה"ל יתבסס על הגדוד כיחידה אורגנית של צבא היבשה בתוך האוגדה כמסגרת קבועה המתאמנת  ופועלת מבצעית כל ימות השנה ברגיעה ובמלחמה. ככלל, לא תפעל חטיבה כמסגרת אורגנית בלחימה יבשתית המושתתת על האוגדה. מפקדות חילות השדה יהפכו לחלק ממערך ההדרכה וההכשרה של זרוע היבשה והן לא יתפקדו יותר ככוח מבצעי.
 
במקרים מיוחדים בלבד יופעלו חטיבות משולבות מיוחדות כחטיבות עצמאיות בלחימה היבשתית.
 
הדגש בצה"ל יהיה כוח יבשתי משולב ואחיד שחייליו נושאים תג אוגדתי שיחליף את תג החטיבות החיליות הנוהג היום. סיכות חולצה של כשירויות חיליות: שיריון, צנחנים, תותחנים, סיירות וכיוב' ימשיך להיענד על המדים, אבל כל אלה יהיו חיילים של זרוע אחת הלוחמת ופועלת במשולב להכרעת האויב והשמדתו. גדודי צבא היבשה יופעלו במסגרות משולבות שגודלן והרכבן ייקבע בהתאם למסגרת הפעולה הנדרשת של זרוע היבשה.
 
אוגדה תורכב לפיכך מגדודים ואגדים של כוחות חיליים שונים כאשר האוגדה פרוסה במרחב נתון של חזית הגיס במרחב שטחה של מדינת ישראל. לפריסה קבועה שכזו יהיו משמעויות חיוביות במונחים של משך הזמן לתגובה נגד כוח תוקף, גיוס מינימליסטי של כוחות מילואים, הגנה טובה יותר של המערך הלוגיסטי והימ"חים נגד התקפות אוויריות וכוחות פשיטה, היכרות קרובה של הכוחות השונים ויצירת מחויבות הדדית של כוחות אלה בשדה הקרב, חסכון בעלויות החזקת הכוחות, מקצועיות רבה של הכוחות, ביצוע בלתי פוסק של אימונים בכל דרג דרוש מרמת גיס ועד גדוד.
 
תת אלוף תהיה דרגתם של מפקדי אוגדה, וראשי מטות ים, שייטות, ולהקים של חיל האוויר.
 
יבוטלו שלושת הפיקודים המרחביים וסמכויותיהם תועברנה בנושא בטחון הפנים, לזרוע ביטחון הפנימי, ובנושא הגנת מדינת ישראל – לידי הגיסות של מפקדת זרוע היבשה בכל הקשור להיערכות הקרבית הקבועה בחזיתות השונות.
 
ייעודו של צבא היבשה החדש של צה"ל יהיה לפיכך, להיערך  אסטרטגית בסבירות הגבוהה לאיומי מלחמה לא-קוטביים, דהיינו מלחמה בה כל צד נוקט באסטרטגיה מוגבלת שאיננה מתבססת על משחק "סכום אפס" – אסטרטגיה המאפיינת עימות  קוטבי, דוגמת ניצחון מוחלט של המנצח  במאבק (כגון הישגי ישראל במלחמת השחרור שהייתה מלחמה קוטבית, בניגוד למליוה"כ שהייתה מלחמה למטרות מוגבלות של האויב).
 
יחד עם זאת יהיה על ישראל לבחון האם מטרות המלחמה של איראן אינן מחייבות הגדרה של איום זה כמלחמה קוטבית, שבה היעדים הינם מוחלטים מבחינת הישרדותה של מדינת ישראל.
 
יתרונה של הרפורמה בזרוע היבשה שגיוס המילואים שוב איננו הופך נקודת תורפה בתורת הביטחון של מדינת ישראל. כוח הקבע בהיקף של 12 אוגדות בשלושה גייסות מרחביים עשוי להבטיח את מדינת ישראל מהתקפת פתע ערבית אסלאמית בנקודות של גבולותיה:
 
בחזית הצפון סיכול אפשרות של התקפת פתע מבקעת הלבנון לכיוון אצבע הגליל ופתחת מלכיה, במשולב עם  התקפה בו זמנית של הסורים מכיוון החרמו,ן מפיתחת קונייטרה בצפון הרמה ובמרכזה, ומפיתחת ראפיד – תל פארס בדרום רמת הגולן. התקפת מלקחיים זו עלולה להביא לכיבוש אצבע הגליל וליצור איום על עורפו של צה"ל מכיוון רמת הגולן.
 
בחזית המזרח קיימים סיכונים של  מאמץ התקפי ערבי ואיראני משטחה של ירדן לכיוון השומרון, העמקים והערבה. הסיכונים של מתקפות פתע לאורך הגבול המזרחי לכל אורכו הן יצירת טריז מאיים בשומרון על מישור החוף של ישראל,  ובדרום ניתוק הנגב או חלקים ממנו לאורך כביש הערבה תוך חבירה עם כוחות מצריים שינועו דרך מעברי תעלת סואץ ממערב למזרח, ישתלטו על מרחבי סיני (מעברי המיתלה והגידי וכביש קנטרה רפיח) ויאיימו לחבור עם הכוחות הערביים והאיראניים שינועו מירדן מערבה.
 
אף אם בשלב ההקמה הראשוני של זרוע היבשה יכלול סדר הכוחות 60  – 70 אחוזים מהמצבה המלאה של 12 האוגדות הפרוסות,  צפוי שעד לשלב ההשלמה המקפת של הסד"כ תשופר לאין ערוך כשירות הציוד והכוחות לעומת הנסיבות האומללות שבהן פרצה מלחמת לבנון השנייה.
 
כאשר העלה הדר' ולד לראשונה את הרעיון לרפורמה הזו בזרוע היבשה של צה"ל (בדו"ח שהגיש לרמטכ"ל משה לוי ב- 1983) סברו רבים שמדובר בטירוף מערכות המנוגד בתכלית לרעיון הבסיסי של צבא העם המגויס רק בעת חירום, ולא יושב דרך קבע בגבולות המדינה.
 
אלא שתורת הביטחון של 1950, כשמדינת ישראל מנתה כמיליון וחצי תושבים, כבר איננה רלבנטית למאה העשרים ואחת, כשבמדינת ישראל חיים קרוב לשישה מליון יהודים ברי גיוס.
 
מדינת ישראל של 2007 יכולה גם יכולה להעמיד 120 אלף לוחמים ב- 12 אוגדות קבע  בחזיתות הלחימה, והשאלה היחידה היא שאלה כלכלית ורצון תושביה להמשיך ולהתקיים מול האיומים המחריפים נגדה. סד"כ זה הוא כורח קיומי למדינת ישראל, ואשר על כן יש לשלם משכורות בהן יהיה כדאי לאזרחים בגילאי 18 עד 45 להתגייס לאוגדות הסער הללו ולשרת בהן כלוחמים עד גיל הפרישה משרות קרבי (45) עם פנסיה מלאה. עלות של שכר ממוצע במשק היא 7000 ¤ לחודש ואם תוצע משכורת ממוצעת של 10,000 ¤ סביר להניח שהשורות יתמלאו במהרה בדומה לגיוס ההתנדבותי בארה"ב, כשהעלות לעם ישראל תסתכם שנתית  ב- 1.2 מיליארד ש"ח (כולל תנאים נלווים). הוצאה זו מתוך תקציב ביטחון שנתי של כ- 34 מיליארד ¤ היא בהחלט כדאית במונחים של הביטחון הלאומי והיא מהווה כ- 3.5 אחוזים בלבד מכלל תקציב הביטחון.
 
מהתוספת הזו לכוח הצבאי של זרוע היבשה יש לקזז את ההוצאה על אותם משרתים אשר יחליטו שאינם מעוניינים להסב מקצוע מנהלתי בקריה או בבסיסים עורפיים לטובת הרפורמה, וכן מכורח בל יגונה של התייעלות ארגונית והסרת שומנים עודפים ביחידות מטכ"ליות או מפקדות עורפיות שייסגרו במהלך הרפורמה.  ככלל קובע, הרפורמה איננה מחייבת פיטורים שרירותיים של קצינים, נגדים ואזרחים, הואיל והמשימות החדשות מחייבות כוח אדם רב,  והסבה של כוח האדם הקיים במערכות הללו חיונית להצלחת הרפורמה.
 
יעד לאומי נוסף שיושג בהקמת זרוע היבשה הלוחמת הזו, היא שיפור במעמדם של שכבות כלכליות חלשות בחברה הישראלית: עולים, ישובי פריפריה ושכונות מצוקה. עצם הגיוס ליחידות העלית החדשות ייצוק גאווה לאומית חדשה, ותעלה את קרנן של השכבות הללו בחברה הישראלית, זו השקועה היום בניכור, נהנתנות, אגואיזם חברתי "וקפיטליזם חזירי" כדברי פוליטיקאים אחדים. יש שיאמרו שהדבר יהפוך את צה"ל לצבא בעל ניגודים חברתיים, בהם העשירים ובני המעמדות המבוססים לא ילכו לצבא בעוד בני העניים ישפכו דמם למען  כולם. דילמה זו תהיה הכרעה של החברה הישראלית האם יהיו בני הארץ הזו תלויים זה בזה או תלויים זה בצד זה.
 
ייעודה האחד והיחיד זרוע היבשה יוגדר כהשמדה של כוחות אויב התוקפים את מדינת ישראל. 
הפיכת זרוע היבשה, בדומה לזרועות  הים והאוויר, לזרוע  המבוססת על כוחות קבע תהפוך אך חילות השדה לכוח מקצועי הערוך ומוכן לכל אפשרות של מתקפת פתע על מדינת ישראל.
לשם הסרת ספק, כוחות הגיס של זרוע היבשה לא יעסקו בביטחון שוטף, לא במשימות הגנת העורף, לא בחינוך הנוער, לא בפרויקטים של הצטיידות וייצור בטחוני, לא במסגרת תגבור ישובים או הסדרים עם  סקטורים שונים (נח"ל וישיבות הסדר). צה"ל  החדש לא יעסוק בשום משימות ציבוריות ואחרות כגון רדיו, תקשורת כתובה וטלביזיה, חדשות ופרשנות פוליטית – צה"ל של זרוע היבשה יעסוק בהתכוננות למלחמה ובהגנה על מדינת ישראל.
 
ארגון צה"ל – סדיר וקבע מול מילואים.
 
צה"ל יאורגן כצבא מקצועי סדיר אשר מרבית קציניו וחייליו ישרתו במסגרת קבע ויראו בשירותם הצבאי מקצוע וקריירה צבאית ארוכת שנים. יונהג שרות חובה סלקטיבי של מתגייסים, גברים ונשים שיצהירו על נכונותם להמשיך את השירות הצבאי בקבע מובהק לאורך שנים. יונהג סולם הטבות לחותמי קבע או לאנשי מילואים שיצטרפו לצבא הקבע. שירות החובה לבנות יוסדר במסגרת ההצטרפות לצבא הקבע ותבוטל חובת השירות על בנות המובילה במצב הקיים לאבטלה סמויה, בזבוז משאבים ולביורוקרטיה מנופחת בלשכות ובמשרדים. צה"ל האחר יעבור למבנה כלכלי והעסקת כ"א פקידותי או מסייע יעשה בהתאם לשיקולים כלכליים אשר יסייעו בטווח הקצר להפניית כוח אדם עודף למשק האזרחי  ולשיפור כלכלת המדינה.
 
סמכויות ראש המטה הכללי:
ראש המטה הכללי (הרמטכ"ל)  כפוף לראש הממשלה שהוא המפקד העליון של צבא ההגנה לישראל.
הרמטכ"ל עומד בראש המטות המשולבים של זרועות היבשה האוויר והים, הוא מפקד ישיר של שלוש זרועות צה"ל: זרוע היבשה, זרוע האוויר וזרוע הים.
המטה הכללי של צה"ל יכלול את האגפים הבאים ברמה האסטרטגית: אגף התכנון ואגף המבצעים הזרועיים המשולבים; אגף כוח האדם הבין זרועי והיחידה לרכש ותקציבים. המטכ"ל יעסוק בתיאום ההיבטים האסטרטגים של בטחון ישראל, בהגדרה ובזיהוי של איומים צבאיים ושל זירות לחימה. מטכ"ל צה"ל יפעל כגוף מטה, וככזה, בעבודת מטה רב זרועית ורב משימתית המועברת לביצוע משולב בזרועות היבשה האוויר והים.
 
המטכ"ל לא יתפקד ולא יפעל, ברגיעה ובחירום כאחת, כמפקדה מבצעית, והאחריות לביצוע משימות מלחמתיות ע"פ החלטות הממשלה, תועבר באמצעות המטה הכללי  למפקדות זרועות היבשה האוויר והים כפי שיידרש. לפיכך ייערך המטכ"ל להעברת כל סמכויות אגף המבצעים לזרוע היבשה, במקביל לביצוע הרפורמה באגף המודיעין, שיהפוך לזרוע בלעדית של המודיעין הקרבי ת"פ זרוע היבשה. (ראה העברת אמ"ן מחקר ואמ"ן איסוף לזרוע הביטחון והמודיעין הלאומית של ישראל.)
 
סמכויות ראש הזרוע לביטחון הפנימי:
 
בראש הזרוע לביטחון הפנימי יעמוד קצין בדרגת רב ניצב. ראש הזרוע יפעיל שלושה כוחות משימה עיקריים:
 
מפקדת הגיס של הכוחות ללחימה בטרור. כוח זה יורכב מ- 2 עד 3 אוגדות שיוקמו מתמהיל של יחידות משמר הגבול ויחידות צה"ל שיועברו אליו במסגרת הרפורמה.  בראש הגיס יעמוד מפקד בדרגת ניצב בכיר (בעל כוכב אחד במקביל לאלוף בכיר). יחידות אלו יעברו שילוב והאחדה בהתאם למשימות הייעודיות של הלחימה נגד הטרור בתוך גבולות ישראל ומחוצה להם. לרשות הגיס יועמדו אמצעים ותקציבים שיאפשרו לחימה, יבשתית, אווירית, ימית, וחשאית המשולבת בתרחישי לחימה מוגדרים. להוציא מקרים חריגים, גייס זה יפעל במסגרת בטחון פנים בלבד, והפעלתו במקרים של מלחמה כוללת תחת פיקוד זרוע היבשה, תיעשה בהנחיה מיוחדת של ראש הממשלה כמפקד העליון של הצבא.
 
המשטרה הכחולה: בראש יעמוד מפקד בדרגת ניצב בכיר ומשימותיו הבלעדיות הן לחימה בפשע המאורגן, בתאונות הדרכים ובמתן שרות לאזרח נגד פשיעה אלימה, עבירות רכוש ופשיעה כלכלית לסוגיה.
מפקדת העורף: בראש מפקדת העורף יעמוד מפקד בדרגת ניצב בכיר אליו יוכפפו סמכויות מורחבות של  פיקוד העורף  הקיים. המערך האזרחי והצבאי הקיים של כוחות ההצלה והציוד הכבד לפינוי הריסות יועבר לפיקוד מפקדה זו שתהיה במעמד גייס של הזרוע לביטחון פנים.
 
לגיס העורף יוכפפו בחירום הגופים האזרחיים הבאים: רשויות כיבוי האש, שרותי הצלה רפואיים (מד"א) ובתי חולים, בחקיקה ובתקנות חירום יוכפפו הגופים המוניציפאליים של מל"ח ופס"ח לגיס העורף. חקיקת הכנסת תסדיר ריתוק של כל הגורמים החיוניים לעמידת העורף האזרחי במצוקות המלחמה ותמנע הסתלקות של גורמים אלה ממקומות הריתוק שלהם.  חקיקה מיוחדת תגדיר ותסדיר סופית את אחזקת המיקלטים בכל רחבי מדינת ישראל ותקציב מיוחד יוקצה למטרה זו.
 
 
סיכום
 
אם תרצו אין זו אגדה אמר הרצל בשלהי המאה התשעה עשר, חמישים שנים בטרם הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. רבים ראו אז בספרו אלטנוילנד אוטופיה שאיננה ניתנת להגשמה. אבל שנים ספורות אחר כך קם העם היהודי והקים מוסדות לאומיים ואף בנה עיר חדשה – תל אביב שמה, בסמוך ליפו אחת הערים העתיקות בעולם. בספר חזונו תאר הרצל את מבנה הבית, הרחוב והשכונה אותה יקימו היהודים בארצם הנושנה תוך שמירה על עקרונות של איכות חיים וקהילה. מי שיטייל בשכונת נווה צדק, רחוב הרצל, שדרות רוטשילד, שכונת שבזי ורחוב הראשונים שבסמוך לקולנוע עדן, יוכל לראות את בתיה הנושנים של האוטופיה הזו, שנבנו במדויק לפי חזונו האדריכלי של הרצל. והנה, בתים ישנים ומתפוררים אלה החלו  קמים לתחייה לנגד עינינו, בשיקום הנערך ביוזמת אנשים פרטיים ואף מוסדות וארגונים  ציבוריים כעיריית תל אביב.
 
הבה נשאל עצמנו: האם אנו, אזרחים ולוחמים של מדינת ישראל בכל שנותיה, המשקמים את זיכרון הנוסטלגיה הציונית במיטבה, לא נהיה מסוגלים לשמר את ביתנו אנו, ולהקים מחדש את הצבא שהיה, הווה ועתיד להיות יסוד  קיומנו, אתמול היום ומחר?