האתיקה של הקולקטיב
מאת איין ראנד
המאמר "Collectivized Ethics" פורסם בשנת 1963 בספר "מעלת האנוכיות". לרכישת הספר בקרו בחנות הספרים של מרכז איין ראנד. (הערה: הזכויות למאמר ולתרגום שמורות ואין להעתיקם ו/או להפיצם מלבד על ידי הפניה לאתר אנכי).
שאלות מסוימות, שאדם שומע לעיתים קרובות, אינן חקירות פילוסופיות, אלא וידויים פסיכולוגיים. זה נכון בייחוד בתחום האתיקה. בעיקר בדיוני אתיקה צריך אדם לבדוק (או לזכור) את הנחותיו, ויותר מזה: עליו לבדוק את ההנחות של החולקים עליו.
למשל, אוביקטיביסטים ישמעו לעיתים קרובות שאלה כגון: "מה יעשו לגבי העניים או הנכים בחברה חופשית?"
ההנחה האלטרואיסטית-קולקטיביסטית, הנרמזת משאלה זו, היא שאנשים הם "שומרי אחיהם" ושגורלם המר של אנשים מסוימים הוא שיעבוד של אחרים. השואל מתעלם או מתחמק מהנחות היסוד של האתיקה האובייקטיביסטית ומנסה להעביר את הדיון אל הבסיס הקולקטיביסטי שלו. שימו לב שהוא אינו שואל: "האם צריך לעשות משהו?" אלא "מה יעשו?" – כאילו ההנחה הקולקטיביסטית התקבלה ללא מילים ונותר רק לדון באמצעים ליישמה.
פעם, כשברברה ברנדן נשאלה על ידי סטודנט: "מה יקרה לעניים בחברה אובייקטיביסטית?" – ענתה: "אם אתה תרצה לעזור להם, לא יפריעו לך!" זו מהות העניין כולו ודוגמא מושלמת לדרך בה מסרבים לקבל את הנחותיו של היריב כבסיס לדיון.
רק לאנשים פרטיים יש את הזכות להחליט אם או מתי הם רוצים לעזור לאחרים; לחברה – כמערכת פוליטית מאורגנת – אין זכויות כלל בנושא.
לגבי השאלה מתי ובאילו תנאים יהיה זה נכון מבחינה מוסרית מצד פרט אחד לעזור לאחרים, ראו בנאום ג'ון גאלט ב"מרד הנפילים": ענינינו כאן הוא ההנחה הקולקטיביסטית של ראיית הנושא הפוליטי, כבעיה של "החברה ככלל".
כיוון שהטבע אינו מבטיח בטחון, הצלחה וקיום אוטומטיים לכל אדם, רק היומרנות הרודנית והקניבליזם המוסרי של המערכת האלטרואיסטית-קולקטיביסטית מאפשרת לאדם להניח (או לחלום בהקיץ בעצלתיים) שהוא יכול בדרך כלשהיא להבטיח בטחון כזה לחלק מן האנשים על חשבון אחרים.
אם אדם שוקל מה צריכה ה"חברה" לעשות בשביל העניים, הוא מקבל בכך את ההנחה הקולקטיביסטית שחייהם של אנשים שייכים לחברה ושהוא, כחבר בחברה, בעל זכות להשתמש בהם, לקבוע את מטרותיהם או לתכנן את "חלוקת" מאמציהם.
זהו הוידוי הפסיכולוגי הנרמז משאלות כאלו ובענינים רבים מאותו הסוג.
במקרה הטוב, הוא מגלה את הכאוס הפסיכו-אפיסטמולוגי של אדם; הוא מגלה כשל לוגי שאפשר לקרוא לו "הכשל של ההפשטה הקפואה" הנובע מהחלפה של דבר קונקרטי מסויים במקום הקבוצה המופשטת הרחבה יותר אליה הוא שייך – במקרה הזה, החלפת אתיקה מסויימת (האלטרואיזם) והצבתה במקום ההפשטה הרחבה יותר "אתיקה". כך, אדם יכול לדחות את תורת האלטרואיזם ולטעון שקיבל את הקוד הרציונלי – אך כיוון שלא איחד את רעיונותיו, הוא ממשיך, מבלי לתת על כך את דעתו, לגשת לשאלות אתיות במונחים שנקבעו על ידי האלטרואיזם.
עם זאת, לעיתים קרובות יותר וידוי פסיכולוגי מגלה רוע עמוק יותר: הוא מגלה את גודל המידה בה האלטרואיזם שוחק את יכולתו של האדם לתפוש את המושג זכויות או את הערך של חיי האינדיוידואל; הוא מגלה מוח שמציאות קיומו של האדם כפרט נמחקה ממנו.
ענווה ויומרנות הם רק שני צדדים של אותה ההנחה, ותמיד הם מתחלקים בתפקיד של מילוי החלל אותו מפנה ההערכה העצמית במנטליות קולקטיביסטית. האדם המוכן לשמש אמצעי למטרותיהם של אחרים, בהכרח יראה את האחרים כאמצעים למטרותיו. ככל שהוא נוירוטי יותר או מסור יותר לאלטרואיזם (ושני צדדים אלו בפסיכולוגיה שלו יפעלו באופן הדדי לחזק זה את זה), הא יטה יותר לתכנן תוכניות "לטובת הציבור" או "האנושות" או "החברה" או "הדורות הבאים" – או כל דבר פרט לבני-אדם ממשיים.
מכאן הפזיזות המחרידה בה אנשים מציעים, דנים, ומקבלים תוכניות "הומניטריות" ומוכנים להטילן באמצעים פוליטיים, כלומר בכוח, על מספר בלתי-מוגבל של אנשים. אם, לפי הקריקטורה הקולקטיביסטית, העשירים תאבי-הבצע התמכרו למותרות חמריות והוללות, תחת ההנחה של "אי התחשבות במחיר" – אז הקדמה החברתית אותה מביאה המנטליות הקולקטיביסטית של היום היא התמכרות לתכנון פוליטי אלטרואיסטי, תחת ההנחה של "אי התחשבות בחיי-אדם".
סימן ההיכר למנטליות זאת הוא הטפה למטרה ציבורית בקנה מידה גדול כלשהו, בלי התיחסות להקשר, למחיר או לאמצעים. מחוץ להקשר, אפשר בדרך כלל להראות שמטרה כזו היא רצויה; היא צריכה להיות פומבית, כי הם אינם מתכוונים להרוויח ולשלם את המחיר; אלא להפקיע אותו; ועניין האמצעים צריך להיות מוסתר על ידי כתם סמיך של ערפל ארסי – כי האמצעים יהיו חיי-אדם.
"ביטוח בריאות לקשישים" הוא דוגמא לתכנית כזו. "האם זה רצוי שלקשישים יהיה טיפול רפואי כשהם חולים?" צווחים הדוגלים בו. אם נשקול זאת מחוץ להקשר, התשובה תהיה: כן זה רצוי. למי תהיה סיבה לומר לא? ובנקודה זאת נעצרים התהליכים השכליים של מוח קולקטיביסטי; השאר הוא ערפל. הוא רואה רק את הרצון – זה טוב, לא? זה לא עבור עצמי, זה עבור אחרים, עבור הציבור, עבור ציבור חולה וחסר-אונים… הערפל מסתיר עובדות כגון השיעבוד, ולכן ההרס, של מדע הרפואה, הפירוק והמישטור של כל העיסוק ברפואה, והקרבת האחדות המקצועית, החופש, הקריירה, השאיפות, ההישגים, האושר והחיים של אותם אנשים הצריכים לספק את אותה מטרה רצויה – הרופאים.
אחרי מאות שנים של תרבות, רוב האנשים – פרט לפושעים – למדו שהגישה השכלית הנ"ל אינה מעשית וגם אינה מוסרית בחייהם הפרטיים, ואי אפשר ליישמה לגבי השגת מטרותיהם הפרטיות. לא תהיה כל מחלוקת לגבי אופיו המוסרי של כל נבל שיכריז: "האם אין זה רצוי שתהיה לי יאכטה, אגור בפנטהאוז, אשתה שמפניה?" – ויסרב בעקשנות להתחשב בעובדה שהוא שדד בנק ורצח שני שומרים כדי להשיג מטרה "רצויה" זו.
אין כל הבדל מוסרי בין שתי הדוגמאות; מספרם של אלו שנגרמת להם תועלת אינו משנה את טבע הפעולה, אלא רק מגדיל את מסתר הקורבנות. למעשה, הנבל הצעיר הוא, מבחינה מוסרית, מעט טוב יותר: הוא אינו יכול להחריב אומה שלמה, ולקורבנות שלו מותר להתגונן מפניו.
האתיקה הקולקטיבית של האלטרואיזם היא שהגנה, על פי ראייתם של אנשים אלו, על קיומם הציבורי או הפוליטי מפני מצעד התקדמות התרבות ושמרה עליהם בשמורת-טבע, שמורת חיי-בר, הנשלטת על ידי מנהגי הפראות הפרה-היסטורית. אם אנשים הבינו ניצוץ כלשהו של כבוד לזכויות הפרט בעסקיהם הפרטיים זה עם זה, ניצוץ זה נעלם כשהם פונים לענינים ציבוריים – ולתוך הזירה הציבורית מזנק איש-מערות שאינו יכול להעלות בדעתו סיבה כלשהיא בשלה אסור לשבט לרסק את גולגלתו של כל פרט אם השבט רוצה בכך.
התכונה המייחדת של מנטליות שבטית זאת היא: ראייה אקסיומטית, כמעט "אינסטינקטיבית" של חיי-אדם כמספוא, דלק או אמצעי לכל תכנית ציבורית.
הדוגמאות לתכניות כאלו הן רבות לאין ספור: "האם אין זה רצוי לנקות את שכונות העוני?" (תוך השמטת ההקשר של מה שיקרה לאלו שבקבוצת ההכנסה הבאה), "האם אין זה רצוי שערים יהיו מתוכננות ויפות בסגנון אחיד?" (תוך השמטת ההקשר של בחירת הסגנון של מי תיכפה על בוני הבתים), "האם אין זה רצוי שהציבור יהיה מחונך?" (תוך השמטת ההקשר של מי יחנך, מה ילמדו, ומה יקרה למתנגדים), "האם אין זה רצוי לשחרר את האמנים, הסופרים והמלחינים מעול הבעיות הכספיות ולהותירם חופשיים ליצירה?" (תוך השמטת ההקשר של שאלות כמו: אלו אמנים, סופרים ומלחינים? מי יבחר בהם? על חשבון מי? – על חשבון אותם אמנים, סופרים ומלחינים שאין להם קשרים פוליטים ושמתוך הכנסותיהם הבלתי-יציבות ילקחו המסים בכדי "לשחרר" את העילית בעלת הזכויות?), "האם המדע אינו רצוי? האם אין זה רצוי שהאדם יכבוש את החלל?"
כאן אנו מגיעים למהות הניתוק מהמציאות – ההתנתקות הפראית, העיוורת, הנוראה ושותתת-הדם – המניעה את הנפש הקולקטיביסטית.
השאלה שלא נענתה, ולא יכולה לקבל מענה, בכל המטרות ה"רצויות" שלהם היא: למי? רצונות ומטרות מניחות מראש אנשים להם נובעת התועלת. האם המדע הוא רצוי? למי? לא לצמיתים הסוביטים המתים ממגפות, זוהמה, רעב, טרור וכיתות יורים – בזמן שכמה צעירים מנפנפים להם מרכבי חלל הסובבים מעל דיירי דיר-החזירים האנושי שלהם. לא לאב האמריקאי שמת מהתקף לב שנגרם כתוצאה מעבודת-יתר, תוך מאבק לשלוח את בנו לאוניברסיטה, או לבחור שלא יכול היה להרשות לעצמו לימוד באוניברסיטה, או לזוג שנהרג מהתרסקות מכונית כי לא יכלו להרשות לעצמם מכונית חדשה, או לאם שאיבדה את בנה כי לא יכלה להרשות לעצמה לשלוח אותו לבית החולים הטוב ביותר, או לאף אחד מאנשים אלו, שהמיסים שלהם מממנים את המדע המסובסד ואת מפעלי המחקר הציבוריים שלנו.
המדע הוא ערך רק אם הוא מרחיב, מעשיר ומגן על חיי-האדם. הוא אינו ערך מחוץ להקשר זה. אין שום ערך מחוץ להקשר זה. ו"חיי-האדם" פירושם חיים בודדים, מסויימים ובלתי ניתנים להעברה של אנשים פרטיים.
גילוי ידע חדש הוא ערך לאנשים רק אם וכאשר הם חופשיים להשתמש ולהנות מהתועלת של הידע הקיים. תגליות חדשות הן ערך פוטנציאלי לכל האנשים, אבל לא במחיר של הקרבת כל ערכיהם הממשיים. "קידמה הנמשכת לאין-סוף, מבלי להביא תועלת לאף-אחד, היא דבר מגוחך באופן מפלצתי. וכזה הוא גם "כיבוש החלל" על ידי אנשים מסוימים, אם וכאשר הוא מושג על ידי הפקעת עבודתם של אנשים אחרים הנותרים ללא אמצעים לרכוש זוג נעלים.
קידמה יכולה לבוא רק מתוך העודפים שיוצרים האנשים, כלומר: מתוך עבודתם של אותם אנשים שיכולתם מייצרת יותר משצריכתם האישית דורשת, אלו המסוגלים אינטלקטואלית וכספית להעיז לפעול להשגת החדש. הקפיטליזם הוא המערכת היחידה בה אנשים כאלו חופשיים לתפקד ובה הקידמה איננה מלווה בעוני כפוי, אלא בעלייה מתמדת ברמת השגשוג, הצריכה והנאת החיים הכללית.
רק הקפאון של נתק-המציאות השוכן במוחו של הקולקטיביסט רואה את חיי האדם כניתנים להחלפה – ורק מוח כזהיכול לראות כ"מוסרית" או "רצויה" הקרבת דורות של אנשים חיים בעבור התועלת לכאורה שהמדע הציבורי או התעשיה הציבורית או תאגידים ציבוריים יביאו לאלו שעדיין לא נולדו.
רוסיה הסובייטית היא הדוגמא הברורה ביותר, אך לא היחידה, להשגי המנטליות הקולקטיביסטית. שני דורות של רוסים חיו, עבדו ומתו באומללות, כשהם מחכים לשפע ששליטיהם הבטיחו להם כאשר דרשו סבלנות וציוו צנע, תוך בניית "תיעוש" ציבורי וחיסול תקוות הציבור במקטעים של חמש שנים. תחילה, אנשים רעבו תוך צפיה לגנרטורים חשמליים וטרקטורים; הם עדיין מתים ברעב, כשהם מחכים לאנרגיה אטומית ולמסע בין-כוכבים.
אין סוף לתקופת הציפיה – המרוויחים שעדיין לא נולדו מאותו טבח הקרבתי כולל לעולם לא יוולדו – חיות הקורבן רק ילדו עדרים חדשים של חיות להקרבה – כפי שהראתה ההיסטוריה של כל העריצויות – בעת שהעינים הבלתי-ממוקדות של מוח קולקטיביסטי ימשיכו להביט, מבלי להרתע, ולדבר על חזון של שרות לאנושות, הם יערמו יחדיו את הגופות של ההווה עם הרוחות של העתיד, אך לא יראו כל אדם.
זה הוא מעמדה של המציאות בנפשו של כל צדקן המביט בקנאה על הישגיהם של התעשיינים וחולם על הגנים הציבוריים הנהדרים שהוא היה יכול ליצור אילו רק היו מעבירים לרשותו את חייהם, מאמציהם ומשאביהם של כולם.
כל התוכניות הציבוריות הן מוזולאומים, לא תמיד בצורה, אך תמיד במחיר.
בפעם הבאה כשתפגוש אחד מאותם חולמים "בעלי רוח ציבורית" המספר לך בשנאה ש"יש מטרות מאוד רצויות שאי-אפשר להשיג מבלי שכולם ישתתפו", אמור לו שאם אינו יכול להשיג את השתתפותם הרצונית של כולם, רצוי מאד שמטרותיו לא יושגו – ושחייהם של בני אדם אינם שייכים לו ואינם לשימושו.
ואם תרצה, תן לו את הדוגמא הבאה לאידיאלים להם הוא מטיף. אפשרי מבחינה רפואית לקחת את הקרנית מעיניו של אדם מיד אחרי מותו, ולהשתיל אותה בעיניו של אדם עיוור, ובכך לאפשר לו לראות שוב (במצבים מסוימים של עיוורון). כעת, לפי האתיקה של הכלל, זה יוצר בעיה חברתית. האם עלינו לחכות למותו של אדם כדי להוציא את עיניו, כשאחרים זקוקים להן? האם עלינו לראות את העיניים של כולם כרכוש ציבורי ולתכנן "שיטת חלוקה הוגנת?" האם תדגול בהוצאת עינו של אדם חי והשתלתה לאדם עיוור, כדי ליצור "שיוויון"? לא? אם-כך, אל תאבק יותר בשאלות של "תוכניות ציבוריות" בחברה חופשית. העיקרון הוא זהה.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.