היהודי שעצר את מסע ההשמדה באושוויץ
בצלאל מורדוביץ' הצליח במאי 1944 להימלט מהמחנה הידוע לשימצה ולגלות, לראשונה, לעולם את הזוועות שנעשו מאחורי הגדרות והמגדלים. התערבות הנשיא רוזוולט והאפיפיור פיוס ה-12, בעקבות גילוייו, הביאה להפסקת גירושם של יהודי הונגריה למחנה ההשמדה.
מאת: ראובן לייב | פורסם לראשונה ב15 באפריל 2007
בשלהי שנת 1943, עם השלמת בנייתם של ארבעה כבשנים חדשים באושוויץ, גבר קצב ההשמדה במחנה הידוע לשימצה והגיע לממדי-שיא. עובדה זאת השפיעה קשות על אסיר מספר 84216, בצלאל (אז פטר) מורדוביץ', והוא החל מפעיל את דמיונו, כיצד ניתן לברוח מתוך התופת. אירגונו של המחנה, שעל תיכנונו שקדו מומחים גרמניים רבים, היה כה מדוקדק, עד כי לא נותרה בו כל פירצה.
"בכל זאת חשתי כי עלי לצאת משם ולהודיע לעולם על כל המתרחש במחנה ההשמדה הגדול והנורא הזה", סיפר לי בצלאל מורדוביץ', יליד פולין, כיום תושב קיראון ולשעבר עובד התעשיה הצבאית.
מהדמיון עבר בצלאל למחשבה קונקרטית יותר ולתיכנון הבריחה. לא נעלמה מעיניו העובדה כי במחנה אירעו כבר בעבר ניסיונות-בריחה אחדים, שנסתיימו כולם בתפיסת האסירים ובהמתתם. אלא שלבצלאל לא היה כבר מה להפסיד."לאחר שאיבדתי את כל משפחתי , כבר לא היה לחיי כל ערך", הוא מתוודה כיום. "מטרתי היחידה היתה להוציא לאור העולם את האמת על אושוויץ".
עוד בצלאל מתכנן את נתיב-בריחתו, והנה פשטה במחנה הידיעה המרעישה כי שני חבריו, האסירים וצלר ורוזנברג, הצליחו לברוח משם. "לא ידעתי על הכנותיהם", מספר בצלאל, "הם עשו זאת בסודיות גמורה. הם לא נתפסו. כולנו במחנה שמחנו על הצלחתם, למרות הסנקציות החמורות שהוטלו עלינו. מפקד המחנה, שוורצברג, פקד לפטר את ששת רשמי הצריפים היהודיים מתפקידם. בין השישה הייתי גם אני. צורפנו לעבודות קשות ב'קומנדו החוץ', ונוסף לעונש זה הוכינו מכות קשות על-ידי אנשי הס.ס."
מיסתור בבונקר
באותם ימים הובא לאושוויץ משלוח מבית הסוהר של ורשה, שהיה מורכב מקצינים גבוהים, פרקליטים ושופטים. את הקבוצה הזאת קיבל לידיו "קאפו" פולני משלזיה, אדם רוז'יצקי, שהיה פושע בעל-מוניטין. רוז'יצקי הציע לבצלאל להצטרף לפלוגה שלו, בהבטיחו לו כי לא יצטרך לעבוד קשה. הצעה זו קסמה לו ובדמיונו כבר התווה את נתיב הבריחה.
המועד המיוחל להגשמת התוכנית הגיע. ב-27 במאי 1944, בשעה שתיים אחרי הצהריים, נכנס בצלאל לבונקר, שאותו הקים יחד עם שני ה"קומנדו", תוך מספר שבועות, במקום סודי, כמה מאות מטרים ממקום-עבודתו. חברו למחנה, ארנושט רוזין, הצטרף אליו. הבונקר היה כקבר: אפשר היה לשכב בו, אך לא לזוז. צינור קטן שהיה תקוע במכסהו, איפשר זרימת-אוויר לנשימה.
מספר בצלאל: "שכבנו, תוך ציפיה מתוחה, עד לשעה ארבע, כאשר נערך מיסדר הפלוגות ומיפקד העובדים. 15 דקות לאחר מכן בקעה הצפירה הראשונה, שפירושה היה אזעקה. התחיל החיפוש אחר אסיר שנמלט. מכל הסביבה באו אנשי הס.ס. עם מאות כלבים. כל הלילה נמשכו החיפושים, אך מחבואנו לא נתגלה".
בלילה שלמחרת, כאשר פסקו החיפושים,הצליחו השניים לברוח. מקץ עשר יממות של דרך קשה ומסוכנת, ללא מזון, עברו השניים, בהצלחה, את הגבול של הרייך לסלובקיה, שהיתה גם היא תחת כיבוש גרמני ומשטר פאשיסטי. מספר בצלאל: "התקשרנו עם הקהילה היהודית בברטיסלבה, שנותרו בה עוד כמה אלפי יהודים. תחילה לא רצו להאמין לדברים שסיפרנו על אושוויץ, אבל לאחר חקירה, בת שלושה ימים, הגיעו מנהיגי הקהילה היהודית למסקנה, כי אנו דוברים אמת וכי דרישתנו לפרסם בעולם את הנעשה באושוויץ – מוצדקת וחיונית. הדגשנו שזוהי, בעצם, מטרתנו, ולא הצלת נפשנו בלבד. עמדנו על כך שיש להציל את אשר ניתן עדיין להציל ולצורך זה יש לפעול מייד, כי המשלוחים מהונגריה המשיכו באותה עת להגיע יום ולילה".
פגישה במינזר
בצלאל ורוזין ניצלו את ההזדמנות וכתבו על 60 דפי מכונת-כתיבה דוח מפורט, בגרמנית, על המתרחש באושוויץ בין השנים 1942-1944, עד יום-בריחתם. בתוך כך הציעה הקהילה היהודית לשניים להתקשר עם נציג האפיפיור, פיוס ה-12, שמקום-מגוריו היה במינזר שליד ברטיסלבה, לספר לו את כל הידוע להם ולתבוע ממנו לפרסם את הדברים. השניים עשו כן, אף כי הדרך למינזר היתה מסוכנת מאוד: לידו, ממש, נמצא המטה הראשי של הגסטאפו.
משהגיעו בשלום למקום, הכניס אותם הנוציוס, נציג האפיפיור, שכבר ידע על בואם, ללשכתו. השניים מסרו לו את הדוח. הוא עילעל בו, כתב הערות ושאל שאלות שונות. "תחילה לא התייחס לדברינו ברצינות", מספר בצלאל, "אך בהמשך גברה התעניינותו והוא החל חוקר אותנו האם גם נוצרים מובאים לכיבשנים. כשאישרנו לו זאת, תוך שהדגשנו שגם כמרים מובלים למשרפות וכי הכיבשנים החדשים והמודרניים נבנו לא רק לחיסול היהודים, אלא גם לחיסולם של נוצרים מארצות שונות – השתנה לפתע יחסו והוא החל חש ברע. כאשר התאושש, הדגיש בפנינו כי דברינו היו למעלה מהשגתו. הוא הבטיח שידאג לשלומנו, מאחר שאנו העדים היחידים היכולים לספר לעולם את כל שסיפרנו לו. הסברנו לו שעזרתו היחידה הנדרשת לנו היא להעביר את הדוח שמסרנו לידיו לרחבי העולם. הוא השיב שעליו להיות תוך עשרה ימים בוותיקן ובהזדמנות זו יקח עימו את הדוח. "עליך להזדרז" – אמרנו לו. "אל אושוויץ ממשיכים להגיע בשעה זו משלוחים מהונגריה".
הנונציוס הבטיח למסור את דברינו לאפיפיור והוא, אומנם, קיים את הבטחתו. כעבור ימים מספר שמעתי בשידור ברדיו-לונדון כי הנונציוס מסר את הדוח שלנו לצלב האדום הבינלאומי וזה הפיץ אותו בכל המקומות שביקשנו. הדוח הגיע גם לקונסול שווייץ בבודפשט, ששימש גם כממלא-מקום שגריר ארה"ב – וזה העביר עותק ממנו לנשיא רוזבלט בוושינגטון. הפרוטוקול נרשם במשרד הפליטים בוושינגטון, תחת הכותרת, "דוח פליטי סלובקיה על מחנה אושוויץ".
ב-28 ביוני 1944 שלח הנשיא רוזוולט תביעה לממשלת הונגריה להפסיק את משלוחי היהודים מארץ זו למחנה ההשמדה אושוויץ ואיים בהפצצת בודפשט. אף האפיפיור פיוס ה-12 תבע משליט הונגריה, הרוטי, להפסיק את המשלוחים. ואומנם, ב-6 ביולי 1944, הם הופסקו. בשיחתנו עם הנונציוס", מטעים בצלאל, "ביקשנו להפציץ את אושוויץ ומחנות-ריכוז אחרים בגרמניה".
"הידיעה הקונקרטית על הנעשה באושוויץ עוררה רושם רב בכל מקום שאליו הגיעה", מסיים בצלאל את סיפורו המרתק. "אחרי גילוי זה לא יכלו עוד הגרמנים להסתיר את מעשיהם ולא יכלו להמשיך בהשמדה בקצב מוגבר. יש לשער כי תודות לפעולתנו ניצלו יהודים רבים מהונגריה ומארצות אחרות, שהיטלר לא הספיק לחסלם".
הכותב הינו עיתונאי. שימש בעברו כעורך וכתב בידיעות אחרונות וב"קול ישראל". האיורים פרי עבודתו של יוסף באו ז"ל.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.