חגיגות מי האפסיים בועז ארד

חגיגות מי האפסיים

מאת בועז ארד | 26 בנובמבר 2010, פורסם במקור ראשון בטור "על הכוונת".

הבירוקרטים ואנשי יחסי הציבור חוגגים את החגיגות הלא נכונות לאחר שעשו כל שניתן על מנת להפוך את היוצרות. כל ייתרון שיווקי פוטנציאלי מוצג כחיסרון המתיר לפגוע בכוחות היצרניים בשוק על ידי בירוקרטיה ומיסים נוספים.תודות ליוסף פריצקי עבור החיבור הרעיוני שבין התיירות ומצב ההתפלה.

השבוע פירסמו מהדורות החדשות את חגיגות התייר ה-3 מיליון ואחד שנחת בישראל. התייר הנבחר שלא ידע עד כמה שפר גורלו, התכבד בקבלת פנים חגיגית במעמד שר התיירות לקול תקתוק המצלמות ונפנוף הדגלונים. עד אוקטובר השנה כבר הגיעו לישראל כ-2.3 מיליון תיירים – יותר תיירים מאלה שביקרו בה במהלך כל שנת 2009, והצפי הוא כי השנה יישבר השיא של כל הזמנים, עם הגעתם לישראל של כ-3.4 מיליון תיירים. ההכנסות מתיירות בשנה שעברה עמדו על כ-13 מיליארד שקלים, והשנה הן עומדות לגדול באופן ניכר. זוהי בהחלט סיבה למסיבה, אך עוד יותר מכך – הזדמנות לעריכת חשבון נפש.
בעשור האחרון חלה צמיחה עולמית בענף התיירות, ומדינות כמו טורקיה, מצרים, סין, ירדן וקרואטיה הכפילו ולעיתים אף שילשו את כניסות התיירים לתחומיהן. במצרים עלה היקף כניסות התיירים מ- 1999 עד 2008 בכ-173 אחוזים, בירדן – ב-164 אחוזים ובטורקיה – בכ-233 אחוזים. ישראל אשר לה יש צרות ביטחוניות יחודיות שבהכרח מגבילות את כמות התיירים המגיעים אליה, יכולה למרות זאת להתמקד בכך שריכוז אוצרות הנוף והתרבות שלה הינו מיוחד במינו, מלבד הדגשת זיקתה העמוקה לתפוצות העם היהודי. אולם במקום למנף ייתרונות אלו, מדשדשת תעשיית התיירות הישראלית הרחק מאחור עם עלייה של כ-13 אחוזים בלבד באותה תקופה. מ-2.3 מיליון כניסות תיירים בשנת 1999 עלה מספר הכניסות לכ-2.6 מיליון בשנת 2008  שהיתה מבחינה זו שנה ברוכה במיוחד. בשנת 2009 ירד מספר התיירים שנכנסו לישראל ל-2.3 מיליון ו"איפ??ס" ביעף את ה"צמיחה" של העשור האחרון.

הבצורת – הזדמנות להוספת עוד מס יצירתי

התיירות העולמית צומחת בקצב של 4.1 אחוזים בשנה והיא מגלגלת כ-780 מיליארדי דולרים. בהשוואה לצמיחה העולמית והאיזורית, ובמיוחד בהתחשב בצמיחה הכלכלית בארץ בעשור האחרון, הרי שביצועיה של ישראל – בניצול אוצרותיה ההיסטוריים והטבעיים ומשאביה האנושיים – עלובים למדי ואינם מזכים אותה ביותר מאשר בציון "נכשל". לו היינו מציגים אפילו הישגים בינוניים, בדומה לממלכה הירדנית, היינו אמורים השנה לחגוג את ביקור התייר ה-6 מיליון וליהנות מתרומה כוללת של התיירות לתוצר הלאומי הגולמי המתקרבת ל-7 אחוזים.
התייר ה-3 מיליון ואחד שנחת בישראל אף עמד בפקקים שיצרו הפגנות החקלאים הנאלצים לקצץ במכסות המים והזועקים לידיים עובדות. כאשר יתוודע התייר בר המזל להוויה הישראלית, הוא יגלה כי אחד הגורמים המרכזיים שמשכו אותו ואת חבריו מאירופה לישראל, מוגדר על ידי הרשויות בישראל כבעייה ולא כהזדמנות. השנה מתברכת ישראל בקיץ ממושך, שהוא כנראה אחד הגורמים המרכזיים לכך שנשבר שיא תיירותי. האקלים בישראל מז?מ??ן לגורמי התיירות אפשרות לשווק את ישראל האביבית בכל הארצות הסובלות בתקופה זו מקור ומגשמים. אולם בישראל מעדיפות הרשויות להתעלם מן המילארדים שניתן להרוויח בזכות האקלים נעדר הממטרים ולהתמקד בחצי הכוס הריקה.
בישראל יש נטייה להציג הזדמנויות וייתרונות כבעייה הדורשת את התערבות השלטון והמחייבת את הקמתם של מוסדות נוספים שנועדו להקשות על חיי האזרח. כך, במקום לעודד התפלה של מי ים, מהווה מיעוט הגשמים תירוץ לרשויות להשקת קמפיינים יקרים ובזבזניים של חינוך לחיסכון, להעלאות מיסים, לקיצוץ במכסות מים ולהוספת עוד רשויות ומשרות פקידותיות, תוך התעללות באזרחים בכלל ובחקלאים בפרט.
כי מדוע להתפיל מים כאשר ניתן להוסיף עוד מס יצירתי? כך, תוכניות ההתפלה שהיו מאפשרות לספק לכולם מים ללא הגבלה, מתעכבות עשרות שנים.  לא ברור מדוע לא ניתן לספק לכל חקלאי ישראל את כל המים שרק יבקשו במחירי השוק. שכן כל עגבניה ישראלית טרייה הנמכרת באירופה או מוגשת לתייר בבית המלון, מחזירה את מחיר המים שהושקעו בה פי כמה מונים. לו היינו מאפשרים לשוק החופשי לפעול ולמצות את היתרונות התחרותיים של ישראל, לו היינו מאפשרים ליזמים להקים מפעלי התפלה ככל שיכול השוק להכיל, הקמת תעשיית התפלה חופשית בישראל הייתה מאפשרת להפסיק שאיבת מים מן הכינרת ומקורותיה ולשקם את אחד הנכסים התיירותיים הגדולים ביותר שלנו – ים המלח שהינו אחד המועמדים להיכנס במסגרת הכרזת "שבעת פלאי תבל החדשים".
אם היינו משחררים את החסמים הבירוקרטיים בפני יוזמות התיירות – הייתה מדינת ישראל חוגגת השבוע את בואו של התייר ה-6 מיליון, מארחת אותו במלון חדיש על שפת ים המלח המשוקם ומאפשרת לו ולשאר אזרחי ישראל ליהנות ממיטב הירקות הטריים וללגום מים מותפלים וזולים ככל שתאבה נפשם, ואלה הם רק חלק מן האפשרויות.
למימוש הפוטנציאל של ישראל כמעצמת התפלה יש משמעות אסטרטגית החורגת מעבר לאספקת המים רק לאזרחי המדינה, שכן ישראל יכולה להפוך  לספקית המים של המזרח התיכון המתייבש כולו. ירדן זוכה כבר עתה לאספקה קבועה של מים ישראליים במסגרת הסכם השלום, ויש לה אינטרס מובהק לשמור עליו. בסוריה, למשל, שנים של ניהול כושל הובילו לבצורת הגורמת להגירה פנימית ולא פחות מרבע מיליון חקלאים נאלצו לנטוש את כפריהם ולגור כפליטים בשולי הערים.  התנהלות אסטרטגית שתהפוך את ישראל למקור המים החיים של המזה"ת, תוכל גם להגביר את שליטתנו ברמת האיומים הביטחוניים, להקטינם, ולחזק את האטרקטיביות התיירותית של המדינה. מוטב שנחדל מחגיגות במי אפסיים, ונתחיל לאפשר לרוח היזמות לפעול ונממש את הפוטנציאל הטמון בישראל.