איזה חלק מן ה"מלחמה" אנו לא מבינים?

איזה חלק מן ה"מלחמה" אנו לא מבינים?
מדוע רבים מבקשים "הבהרות" לגבי מלחמתה של אירן נגד אמריקה
מאת: רוברט טרז'ינסקי.
פורסם לראשונה בTIA ב-18 ביולי 2006.

וויכוחים פוליטיים נוטים לנוע קדימה עם העובדות הנוצרות "בשטח" התקדמות אינה מושגת בדרך כלל על ידי הכרזות של מלומדים ותיאורטיקנים, אפילו לא על ידי התראות חוזרות ונשנות של פרשנים ומנהיגים פוליטיים. ההתקדמות מושגת כאשר אזהרות המלומדים, פרשנים והפוליטיקאים מוכחות כנכונות על ידי העדויות שאינן ניתנות להכחשה הנובעות מן האירועים בעולם.

ברגעים אלו, הרבה יותר קל לשכנע אנשים באמת, משום שהאמת קשורה באופן ישיר – אינדוקטיבי , אם תרצו – לעובדות שאנשים קוראים עליהן בעיתונים ורואים על גבי מסכי הטלוויזיה.

יזימת המלחמה של החזבאללה נגד ישראל היא אחד הרגעים האלו.

אחדים מאתנו טענו במשך שנים כי המלחמה על הטרור איננה רק עניין של ישראל לעצמה ועיראק לעצמה – זאת היא "מלחמה אזורית", כפי שמיכאל ליידן הגדיר זאת, אשר בה ארה"ב ובנות בריתה מותקפות על ידי "הציר האיסלמי" המקשר את אירן לרשתות הטרור שלה ברחבי המזרח התיכון.

במשך זמן, הייתה זאת העמדה שהוחזקה על ידי מעט אנשים. כיום זאת הכותרת הראשית של כולם.

בשבוע שעבר, לדוגמא, כותרת בניו יורק טיימס הודתה "המשבר הוא אזורי, לא רק ישראל נגד הפלשתינאים". השבוע הקדיש הניוזוויק את סיפור השער שלו לתפקידה של אירן כמסית "המלבה את האש" של העימות בין חיזבאללה לישראל.

קונדוליסה רייס סיכמה זאת כאשר היא הסיקה כי הטרוריסטים "חשפו את קלפיהם. והם הראו כי שולחיהם נמצאים בטהרן ובדמשק. הדברים התבהרו כעת". והחדשות האמיתיות לגבי המיקרופון הפתוח של הנשיא בוש בועידת ה-G-8 אינה שימושו בשפה וולגרית, אלא חילופי הדברים בין בוש לטוני בלייר לגבי הדיקטטור הסורי באשאר אסד.

בלייר: מה הוא [אסאד] חושב? הוא חושב שאם לבנון תחלץ בשלום, אם ימצא פתרון ישראלי-פלסטיני, אם עיראק תעלה על הדרך הנכונה…

בוש: כן, הוא גמור.

בלייר: הוא גרם לזה. זה מה שגרם לכל העניין הזה. זה אותו הדבר עם איראן.

(חילופי דברים אלו עברו עיוותי-תכתיב רחבים, אולם ניתן לשמוע את המילים באופן ברור בקטע ווידאו ששודר אמש ב"דו"ח מיוחד עם בריט יום". הווידאו זמין כרגע באתר החדשות של פוקס, תחת הכותרת "נתפס בלתי מוכן" – " "Caught Off Guard.)

היו הרבה דיבורים לגבי תבונתם של האיראנים ועל אופי מומחיותם במשחק השח בתמרנם את ממשל בוש. אולם האסטרטגיה שלהם התבררה כשקופה לחלוטין: אם איסטרטגית התקדמות החופש של בוש תורשה להצליח בלבנון ועיראק, הם גמורים – לפיכך עליהם ליצור כאוס גדול ככל האפשר על מנת למנוע מארצות אלו מליצור ממשלה ליברלית יציבה.

אם התפקיד שממלאים האיראנים והסורים כמקור בעיותינו במזרח התיכון הוא כה ברור – מדוע איש אינו מוכן לעשות משהוא בקשר לזה?

אפילו אלו המזהים מה שקורה עדיין משתהים, חושבים כי אולי נוכל להביא את סוריה ואיראן לסגת על ידי שימוש בעוד לחץ דיפלומטי. בוש המשיך בחילופי הדברים עם בלייר בהוסיפו. "חשתי כי עלי לומר לקופי [ענאן] להתקשר לאסאד ולגרום למשהו לקרות". כפי שאנו כולנו יודעים, התגובה המאיימת ביותר לפעולת מלחמה הינה שיחת טלפון מבירוקרט של האומות המאוחדות.

שיתוק דומה מעכב גם את אלו שנראים כפשרנים המבריקים ביותר של הימין. ג'ף ג'קובי מהבוסטון גלוב, למשל, יכול לומר כי "לעולם לא ננצח במלחמה זאת… עד אשר התיאוקרטיה האירנית תוכרע" אולם אז, בעקבו אחר מייקל לידן, הוא מייד מוסיף, "דבר זה אין כוונתו פעולה צבאית. מטרתנו במקום זאת צריכה להיות לחזקת את האוכלוסייה המתמרדת של אירן". באופן דומה, ה"וול סטריט ג'ורנל" מאפיין את הפרובוקציה של החיזבאללה כ"מכה הראשונה של איראן" – ואז מסיק כי עלינו לתת לישראל להילחם את מלחמתנו בעת שאנו מחפשים סנקציות נגד איראן במועצת הביטחון של האו"ם.

אנדרו מק'קארטי ב"נשיונל ריוויו אונליין" צועד מעט קדימה, בשרטטו את מלחמתה הארוכה של אירן נגד ארה"ב, אולם מסיק רק כי עלינו "לעמוד לצד" ישראל – מבלי להסביר איזו פעולה דבר זה דורש.

הנועז ביותר, עד עתה, הוא וויליאם קריסטול מה"וויקלי סטנדרט". בטור המערכת האחרון שלו הוא דוגל במדיניות של החלפת ממשל באיראן ובסוריה. אולם הפעולה הצבאית היחידה שהוא מציע היא התקפה מיידית על מתקני הגרעין של איראן.

באופן דומה, מיכאל אורן, הכותב במגאזין הליברלי הפרו-ישראלי "דה-ניו רפובליק", דוגל בהתקפה ישראלית נגד הצבא הסורי – אולם רק בכדי לכפות על המשטר הסורי לבצע עסקה, שבה הוא יוותר על כנו אם יפסיק את תמיכתו בחיזבאללה.

אף אחת מפעולות אלו אינה תואמת לבעייה. אם הבעיה היא המשטרים הסורי והאירני, המבקשים לשמר את עצמם ולהרחיב את השפעתם על ידי תמיכה בקבוצות טרור ברחבי המזרח התיכון, אזי הפתרון הוא לסיים את המשטרים האלו – ואנו חייבים לבחון תגובה צבאית המכוונת למטרה זאת.

אין אנו יכולים לפתור בעייה זאת עם דיפלומטיה, משום שככל שנפעיל יותר מאמצים דיפלומטים, כך יתחזקו יותר סוריה ואיראן. "פרשן פוליטי הנמצא בדמשק" אומר ל"לוס אנג'לס טיימס" כי השיעור שמשטר אסד למד בשנים שעברו מן הדיפלומטיה המערבית עם איראן הוא כי: האיראנים הצליחו "לביית את המגמה האמריקאית כלפי המשטר האירני – זאת אינה אגרסיביות ואלימות מאז עלה אחמניג'אד לשלטון. כך שהאיראנים העניקו לסוריה את העצה הבאה: אל תיכנעו בכזאת קלות."

כך גם לא נוכל לפתור את הבעיה על ידי הסתפקות בתמיכה במתנגדי המשטר האיראני. התמרדות איראנית נגד התאוקרטיה היא אפשרית, אולם לא צפויה – ואם, במהלך הזמן הזה – אירן תצטייד בנשק גרעיני בו היא יכולה להשתמש על מנת לאיים על העולם, המשטר יחוש חופשי לדכא את אזרחיו עם עוד פחות השלכות מאשר כיום. לפני חמש שנים, מימון גולים איראנים היתה עשויה להיות אסטרטגיה טובה. כיום, זה מאוחר מידי. לא נותר מספיק זמן להמתין עד שהאיראנים יגנו עלינו מפני תוקפנות ממשלתם.

לא ניתן להרתיע או ללחוץ על סוריה ועל איראן, משום שתמיכה בחזבאללה, בחמאס ובכל שאר עושי הצרות במזרח התיכון הוא אמצעי השרידות שלהם. זאת היתה האסטרטגיה האיראנית והסורית מאז 2003: תמיכה בהתקוממות בעיראק, תמיכה בחזבאללה ובחמאס בטריטוריה הפלשתינאית – ושמירת הרתיחה הכללית על מנת להפחיד את אמריקה לנקוט פעולות נוספות, מהפחד שדברים אף יחמירו.

אך ראו את התמריצים המטורפים שייצרנו לסוריה ואיראן: ככל שהם יגרמו לנו יותר צרות – כך פוחת הסיכוי שנתקוף אותם. ככל שיתקפו אותנו יותר, כך הם יותר בטוחים מתגמול שלנו. זה הוא ההפך מאסטרטגיה רציונלית. מה הופך את זה לאפשרי?

האסטרטגיה הסורית והאיראנית לא גרמה להימנעות האמריקאית מנקיטת פעולה צבאית; היא נגרמה על ידי ההימנעות הזאת. היא נגרמה על ידי סירובנו להתייחס לפרובוקציות שלהם כפעולות מלחמה – ומהעובדה שכאשר אנו כן פועלים, אנו עושים חצאי-פעולות, בהותירנו את מקור האיום בטוחים מכל פגיעה. כך ישראל תוקפת את החזבאללה בלבנון – מבלי להביא את המלחמה לביתה לפטרון של חיזבאללה בסוריה. או כאשר אמריקה תוקפת מליציות שיעיות בדרום עיראק – מבלי להביא את המלחמה לבית נותן החסות שלהם באיראן. כך, איראן וסוריה אינן לוקחות סיכונים שאמורים להיות חלק מהתקפה על אמריקה ובנות בריתה – אולם הן נהנות מכל ההטבות של התקפה על אמריקה, ובאופן מיוחד מהתחושה שפעולות אמריקה הינן חסרות תוחלת, בגורמם תמיד יותר בעיות מאלו שנועדו לפתור בתחילה.

כך, מזהיר דיוויד איגנטיוס מה"וושינגטון פוסט" כי איבדנו את יכולת ההרתעה הצבאית מול הטרור, משום "שהשימוש בכוח ( תוך הימנעות מכתישה וכיבוש מלאים) עודד בוז." אולם מדוע שנעצור בטרם "כתשנו" את המשטרים הסורי והאיראני? אם פעולות צבאיות בעבר לא הצליחו, הדבר נבע מכך שתמיד הותרנו ללא-פגע את מטרי החסות של הטרור בסוריה ואיראן.

זאת הגבלה שאותה הטלנו על עצמנו לחלוטין, התוצאה של שתי טעויות יסודיות באופן מחשבתנו: קוצר-ראייה פרגמטיסיטי של טווח-קצר וספק-עצמי משתק של אלטרואיזם.

משמעות הפרגמטיזם אינה רק להיות פרקטי; זאת פילוסופיה המחזיקה באי-קיומה של "תמונה-גדולה" ואין רעיונות ועקרונות כוללים שיכולים להנחות את פעולותינו.

במקום זאת, הפרגמטיזים אומר לנו כי יש לראות את העולם כאוסף מקרי של עימותים קצרי-טווח, שכל אחד מהם חייב להיפתר באופן מבודד. הביטוי הטוב ביותר שאי פעם קראתי של שיטת החשיבה השבורה של הפרגמטיזם במהדורה האחרונה של ה-"ניוזוויק" בסיפור השער על אירן. לאחר שהראה כי איראן היא הכוח מאחורי של עימות במזרח התיכון, הכותבים מזהירים אותנו:

"האתגר האיראני אינו קשר גורדי שניתן לחתכו במכה אמיצה אחת. זה הוא שק מלא בקשרים, שכל אחד מהם חייב להיות מותר, ואם אפשר להיות מופרד מהשאר".

חלק מהסיבות שאמריקה מהססת מלפעול הינה בשל דורות של פרגמטיסטים שניסו להפוך את מוחנו לשקים מלאי קשרים – הופכים ליותר ויותר קשה לראות את המכה האמיצה שלמעשה נדרשת על מנת להביס את אויבינו.

בעל עוצמה דומה הוא ההגיון המעוות של "מוסר המתפוצצים המתאבדים" של האלטרואיזם, המזהה הקרבה עצמית כמהות המעלה. בכל עימות, אנו מצפים מן הטובים להוכיח כי הם טובים על ידי נסיגה והקרבת האינטרסים שלו – כאשר לא מצפים לדבר מהרעים, בדיוק משום שהם מרושעים. זאת הסיבה שכתבת הדעות של "הלוס אנג'לס טיימס" דורשת שישראל "חייבת להיות הצד האחראי ביותר" על ידי הכרזת הפסקת אש מיידית. מדוע על ישראל לסגת מהלחימה? הכותב עונה: "מה אחרי הכל, אנו יכולים לצפות מהחמאס והחזבאללה?"

התוצאה של ההתנזרות-העצמית האלטרואיסטית הזאת אינה רק שארה"ב וישראל משותקות מדאגה לנפגעים אזרחיים. זאת היא הפסיכולוגיה המעוותת שהיא מטפחת: הגישה כי "איפוק" הינו טבעי לטובים וכי האחריות שלהם היא להפנות את הלחי שהנייה. זאת היא ראייה מוסרית המחזקת את הרוע משום שהוא רע ומרסנת את הטוב משום שהוא טוב. האם עלינו להיות מופתעים בראותנו את הרוע מעז לנקוט פעולות הרס גדולות יותר?

לא קיים יותר כל ספק כי מה שמניע את העימות במזרח התיכון: זאת היא האסטרטגיה האיראנית-סורית לשימוש בבני-חסות על מנת להכות בארה"ב והרחבת ההשפעה הקנאית של איראן באזור. השאלה היחידה היא האם אנו יכולים להפסיק לקשור את מוחותינו לקשרים ולהפסיק לרסן את עצמנו מפעולה עד כדי שנוכל להכות חזרה ולהפיל את שני המשטרים האלו.

המאמר מתפרסם ב"אנכי" בהרשאה מיוחדת של המחבר.

Robert Tracinski writes daily commentary at TIADaily.com. He is the editor of The Intellectual Activist and TIADaily.com.

Copyright © 2006 by Tracinski Publishing Company
PO Box 8086, Charlottesville, VA 22906