תנו להם ליפול

מאת: עמית גתה | מרכז איין ראנד לזכויות אדם, וושינגטון, 1 בנובמבר 2008

הפוליטיקאים של היום ממלמלים בכל מקום כי הם חייבים להציל את המוסדות הפיננסיים של אמריקה, בטוענה לסיכון של אסון כלכלי אם אלו יפלו. פולסון וכל ממשל בוש, בבהלה שלא ניתן להסתירה, שופכים כעת 700 ביליון דולר לבנקים הגדולים, לאחר שכבר הזרימו כספים ל-AIG, פאני מיי, פרדי מאק ובר-סטרנס בהיקף של 300 ביליון דולר.

הקפיטליזם אינו עובד, הם מצהירים, אולם למרבה המזל הממשלה נמצאת כאן להצילנו.

למרבה העצב, הם בלבלו לגמרי את היוצרות. משבר האשראי אינו אלא עדות נוספת כי בכל מקום בו הממשלה תופסת את מקומו של השוק החופשי ומנסה "לנהל", כלומר, לשלוט בכלכלה – – נוצר אסון.

בהתעלמם מכך שבשוק חופשי כישלונות אינן רק תופעה נורמאלית, היא גם חיונית על מנת שהמוצרים והרעיונות הטובים ביותר יצמחו. רוב המסעדות כושלות בשלוש השנים הראשונות לפעולתן משום שללקוחות יש העדפות אחרות. רבות מחנויות המרכול המשפחתיות מאבדות את עסקיהן משום שחנויות הסופר הגדולות מציעות מבחר גדול יותר ומחירים יותר נמוכים. אפילו תעשיות שלמות – למשל מכונות הכתיבה, קלטות מוסיקה, סוסים וכרכרות – – נעלמו משום שהמצאות ומתחרים חדשים צמחו.

אף אחד מכשלים אלו אינו מהווה בעיה, הם גם לא מאיימים על השיטה. נהפוך הוא, הם חלק מובנה של ההתקדמות שרק הקפיטליזם מאפשר.

לכן, מדוע כישלונות בתעשיית הפיננסים צריכים להיות שונים?

התשובה הניתנת בדרך כלל הינה גם התשובה המשמשת כרציונליזציה ליצירת הבנק המרכזי (הפדרל ריזרב), ביטוח הפיקדונות (FDIC ), ביטוח הלוואה וחיסכון פדראלי (FSLIC ) ועוד סוכנויות ואגפי ממשל ורגולציות מרובים שנועדו "לנהל" את מערכת הבנקאות: פירמות פיננסיות נוטלות סיכונים שיטתיים לכלכלת האומה ולכן אין להרשות להן ליפול. כאסמכתא לכך מוזכרים כישלונות בנקים משנת 1870 ועד 1913 (בטרם הקמת הפד), ובעקבותיהם הטענה שמספרם היה פשוט "בלתי מתקבל על הדעת".

אולם כל עסק מהווה חלק מן המערכת הכלכלית ולפיכך הינו בעל השפעה "שיטתית" עליה. אם מייקרוסופט הייתה מתמוטטת, אלפי ספקים, לקוחות ועובדים היו מושפעים, כפי שהיו מושפעים גם לקוחותיהם, ספקיהם, עובדיהם וכו'. ועם זאת עדיין לא תהיה זאת סיבה לחלץ אותם. אנו יודעים כי עסקים חדשים יצמחו למלא את החלל, ואלו יהיו אף טובים יותר, לאחר שלמדו מטעויותיה של מייקרוסופט.

כעובדה היסטורית, הכלכלה האמריקאית צמחה באופן משמעותי בין השנים 1870 ל-1913 ובמהירות גבוהה יותר מאשר היא צמחה לאחר הקמת הבנק המרכזי. אמת, היו כישלונות רבים של בנקים באותה תקופה, אולם היו גם כישלונות עסקיים רבים אחרים באופן כללי: הבנקים היו בסיכון קטן יותר ליפול אז מאשר עסקים אחרים. מספר הבנקים שנפלו מצביע על הדינאמיות של התקופה, לא על משהו שביר במערכת הפיננסית. בדיוק משום שאפשרו למנגנוני השוק לפעול, מפקידים, מלווים וצדדים נוספים בהסכמים הפיננסיים כולם השגיחו בקפדנות על הבנקים, עקבו אחר היקפי המינוף ומשכו את כספיהם עם הופעת הסימנים הראשונים לבעיות.

כאשר השוק החופשי מתפקד – ומאפשרים לכישלונות להתרחש – אנשים חשים את הסיכונים דרך הקרביים, והתוצאה היא שהם נוטלים על עצמם פחות סיכונים.

באופן הפוך, כאשר הממשלה מנסה "לנהל" את הכלכלה – כאשר התוצאות של התנהלות מסוכנת מועברות משחקנים בעלי אינטרס עצמי למשלמי המיסים, כפי שנעשה על ידי יצירת הבנק המרכזי ותוכניות הביטוח המגוונות שלו, או כאשר פירמה פיננסית חלשה נעזרת בתמיכות במקום לקרוס – אנשים נוטלים סיכונים שאחרת לא היו נוטלים. בנקים פחות נזהרים, מפקידים כבר אינם מבצעים הערכה על המוסדות, והסיכונים מוסתרים ומוגברים עד אשר הם הופכים לאסון.

כך, לפני תקופת הבנק המרכזי היו לנו "ריצות על הבנק", חלקן חמורות ללא ספק – אולם עם הבנק המרכזי קיבלנו את השפל הכלכלי הגדול, משבר ההלוואות והחסכנות וכעת, אנו ניצבים אולי, מול משבר האשראי הגלובלי הגדול ביותר שהיה מעולם.

אנלוגיה יכולה לסייע כאן. סוגים מסוימים של יערות עוברים לעיתים שריפות קטנות בתהליך שחוזר על עצמו באופן היסטורי. בשל תדירות השריפות הם שומרים על עצי הבעירה היבשים ברמה מינימאלית והשריפות לעולם לא מתפתחות לשריפות ענק. אולם כאשר שירותי היעור הממשלתיים הפעילו מדיניות מלחמה בשריפות יער, הם חיסלו את רוב השריפות הקטנות, אולם גרמו לעצים יבשים ולחמרי בעירה נוספים להצטבר. כאשר בסופו של דבר התפתחה שריפה שאותה לא ניתן היה לכבות בקלות, היא התפתחה לסערת להבות הרסנית.

כשהם לומדים מטעויותיהם, זנחו שירותי היעור את מדיניות דיכוי השריפות. הגיעה הזמן שגם הממשל יפעל באופן דומה. החל בזניחה מידית של הילולת החילוץ הפיננסי, ואז על ידי ביטול בשלבים של כל הפיקוחים הכלכליים שבאמצעותם הוא מנסה "לנהל" את המערכת הפיננסית – החל מביטוח הפיקדונות ועד לבנק המרכזי עצמו. שום צעד פחות מכך לא יוכל לבסס מחדש את החירות החיונית לכלכלה יציבה ותוססת.

***

עמית גתה הוא חוקר אורח במרכז איין ראנד לזכויות אדם בוושינגטון, המרכז הינו מחלקה במכון איין ראנד.

הוספת תגובה