עומדים בפרץ: על שכרם של החיילים הסדירים מאת אסף בן דור

כך כמו שעון מקולקל אשר צודק פעמיים ביום, הביא פרץ לאישור במליאה הצעת חוק, שהשלכותיה הן שינוי מהותי של מצב מעוות הנמשך מאז קום המדינה. מהי הבשורה שהחוק יביא עמו? כדי לענות על שאלה זו, ראשית כל יש לענות על שאלה אחרת והיא: מה כל כך מעוות במצב הקיים?

בכדי לראות את העיוות צריך להבין, שעיקרון האיזון שבין שלושת המרכיבים: היצע, ביקוש ומחיר, אינו תקף רק ביחסי מסחר אלא גם ביחסים בין אישיים אחרים, לדוגמה: במלחמת העצמאות הישוב היהודי בארץ ישראל אשר מנה כ-600,000 תושבים מצא עצמו מאוים. ההגנה על הבית הייתה ”המוצר המבוקש“ כלומר היה ביקוש לביטחון, היצע המגנים היה נמוך והישוב היה עני יחסית, האויבים היו רבים ובני הישוב היו סבורים כי יש צורך בכל חייל. לפיכך התגייס הישוב היהודי ברובו. כלומר, היה מוכן לשלם מחיר, כדי להגן על הבית. כל אחד שילם מחיר אישי: הסוחר נעדר מבית העסק, החקלאי עזב את השדה, האברך ביטל תורה והסטודנט נטש את ספסל הלימודים. זאת בנוסף לסיכון החיים שנטל כל אחד על עצמו.

הבה ונבחן את המצב היום: צה“ל מונה היום כ-180,000 חיילים וחיילות. מאחר ולדברי גורמים במערכת הביטחון כ-60% מחיילי צה“ל אינם קרביים, יוצא, שיש היום כ-72,000 חיילים קרביים בצה“ל. אם ניקח בחשבון שכמחצית מהם נמצאים בכל זמן נתון בקורסים השונים, יוצא שעל מדינת ישראל שומרים היום כ-31,000 חיילים. כלומר בקושי כוח בגודל של 4 אוגדות. ההקצאה הקיימת גם בצבאות אחרים הינה בערך כך: 60% מהצבא עוסק במשימות שאינן קרביות, משימות לוגיסטיות, מנהליות וכדומה ו-40% קרביים. יוצא שכדי להפעיל כוח בגודל 31,000 חיילים דרושים 45,000-50,000 אנשים העוסקים במשימות לא קרביות.

כלומר: אנחנו מדינה המונה למעלה מ-7 מליון תושבים המוגנת על ידי כ-80,000 אנשי צבא. החישוב שנעשה אמנם גס מאד אך הוא מתבסס על נתונים קיימים. ייתכן שיתברר שהמספרים שונים במעט, אבל בוודאי לא בהרבה. כמו כן אין בכוונתי לכפור בצורך של מדינת ישראל להגן על עצמה. ייתכן מאד שלצורך הגנה על מדינת ישראל יהיה צורך ביותר חיילים.

נותרת בעינה השאלה באילו משימות עסוקים שאר 100,000 החיילים הנותרים? נכון: חלקם נמצאים בוודאי בקורסים השונים, חלק אחר עסוק במשימות סרק, אבטלה סמויה, והכי חשוב, באיתור וטיפול במשתמטים מכל הסוגים.

ומה על הצעיר או הצעירה העומדים בפני גיוס? רובם בוודאי אינם עורכים את החישוב כפי שנעשה כאן. אך ידוע לנו שהנכונות להתגייס פוחתת מתוך אחוז המשתמטים הולך וגדל מסיבות שונות ומשונות: תורתו אמנותו, נטייה פציפיסטית, ממשלה שמאלנית, רצונו של מאן דאו להתאמן על הפסנתר ולעשות קריירה מוסיקאלית, חוזה דוגמנות בחו“ל, פחד מגזירת הקו?קו? והרשימה עוד ארוכה.

כך או כך אם הצעירים אינם מעוניינים להתגייס. מכאן ניתן להסיק מכך אך ורק מסקנה אחת חד משמעית: המחיר האישי שצעירים במדינת ישראל 2008 נדרשים לשלם עבור הביטחון שהמדינה מספקת, יקר מדי.

איך נלחמים בתופעה? אפשר לרדת לחייהם של המשתמטים. האלוף אליעזר שטרן למשל נתן הנחייה לכל מעסיק במדינת ישראל שלא להעסיק משתמטים. כל בר דעת מבין, שמנהל חברה, החפץ לעמוד בתחרות, אם איננו עובד אצל אליעזר שטרן, יבחר במי שהכי מתאים לצרכי החברה, לדעתו, כדי לאייש משרות בחברה. זאת ללא קשר לצבע עורו, דתו, מינו, נטייתו המינית או שירותו הצבאי של המועמד. אם שטרן מעוניין למנוע ממשתמטים לעבוד הרי שהוא יצטרך לעשות זאת באמצעות חוק שייאכף בכוח. כמובן שאז יהפכו אלפי אנשים פרודוקטיביים לאנשים חסרי אונים ותלותיים. לא צודק ולא חכם.

הצעה מעניינת נוספת היא של מופז, ביטחוניסט התחבורה: לשלול, או לא להעניק רישיון נהיגה למשתמטים. ביסוד הצעה זו עומד העיקרון שלמדינה יש בעלות על רישיונות הנהיגה והאזרחים מקבלים רישיונות נהיגה בחסד ולא בזכות. בנוסף לכך אולי השר אינו מודע לכך שרובינו האוכלוסייה הבוגרת, כבר לא תיכוניסטים. ואיננו נוהגים בגלל שזה כיף לנהוג, אלא שהרכב ממלא תפקיד חשוב ביצור התפוקה היומית שלנו. שלילת רישיון נהיגה מפרטים, מסיבות שאינן קשורות לתעבורה, היא אפוא פגיעה בתפוקה של כל המשק ומעקב אחר המשתמטים כדי לוודא שלא זייפו מסמכים או הצהירו הצהרות כוזבות.

הישג אחד יכול האלוף שטרן לזקוף לעצמו לאחר שגייס את הזמרת מאיה בוסקילה. על התועלת שהפיק צה“ל משירותה של מאיה עוד יסופר בספר דברי הימים לצבא הגנה לישראל.

לצד שיטת המקל קיימת כמובן גם שיטת הגזר. שורה של הטבות מוצעות למשרתים בצבא, מענקי דיור, פטורים ממסים שונים, סיוע בלימודים וכדומה. ההצעות מהסוג הזה טובות מהקודמות, אבל לוקות בחסר. חיסרון ראשון: ההטבות לא יעודדו את מי שאיננו מעוניין בהן, למשל לא כל אחד מעוניין לרכוש השכלה אקדמית, כך הטבות לסטודנטים יוצאי צבא לא יעודדו אותו להצטרף לצבא. חיסרון שני: כל מענק או סיוע כזה פוגע באחרים שלא מקבלים. למשל, אם הממשלה מסייעת לחיילים משוחררים ברכישת דירה הרי שבכך העלתה את הביקוש לדירות. כתוצאה מכך יעלה המחיר היישר לכיסו של הקבלן, מי נפגע? אלה שלא שירתו. כלומר: שיטת הגזר אינה שונה בהרבה משיטת המקל.

אמצעי נוסף הוא פעולות ”חינוך“. חינוך לערכים, למורשת, לאהבת המולדת. במילים אחרות: תדע כל אם עברייה שמסרה את עולליה הרכים לבית הספר, לא על מנת שירכשו השכלה, או דרכי חשיבה, אלא כדי לאטום את מוחם בשטיפת מוח אידיאולוגית. השיטה ישנה ומוכרת: הפרד ילדים מהוריהם ומשול בהם ע“י הלעטה בסיפורי גבורה מרגשים, שחלקם מעולם לא היו וחלקם היו רק עם כמה שכתובים קלים. כל אדם שוחר חירות יתנגד לרעיון של ”פעולות חינוך“ שכאלה.

אבל אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים וצריך להגן עליה? נכון, אבל בתנאים הקיימים היום ישנו רק פיתרון אחד והוא הפיתרון הקפיטליסטי קלאסי: היענות לכוחות השוק. קרי: מתן שכר הולם לחיילים על שירותם. יחד עם ביטול מוחלט של שירות החובה. אין לי שום ספק שהדבר לא רק יפתור את בעיית ההשתמטות אלא שיפתור בעיות רבות אחרות.

1) שירות החובה כופה את עצמו לא רק על הצעירים המתגייסים אלא גם על הצבא. כתוצאה ממנו חייב הצבא לשחרר את החיילים לאחר שלוש שנים, דבר היוצר אי כדאיות בהשקעה, עלות מול תועלת. לדוגמא: הצבא משקיע כשנה וחצי בהכשרה של חייל קרבי ומקבל כתועלת רק שנה וחצי שבה החייל עוסק בביטחון, אח“כ החייל משתחרר ונכנסים חדשים חסרי ניסיון. מקצוענות, בכל מגזר הינה, צירוף של ידע ושל ניסיון, תוך כדי שיפור מתמיד בתפקודו. העיקרון הזה נכון גם לגבי נגר וגם לגבי כירורג. אותו עיקרון תקף גם בכל המקצועות הצבאיים. הכתב הצבאי רון בן ישי העיר במלחמת לבנון השנייה שהחיילים המ“כים והמ“פים אינם מכירים את הגזרה הדרום לבנונית אף על פי שצה“ל יצא מלבנון רק 6 שנים לפני כן. מתן שכר לחיילים מקצועיים תאפשר גם את הארכת שירותם יחד עם שיפור מקצועיותם.

2) הצבא סובל ממחסור כרוני בחיילים ביחידות מסוימות. יחד עם אבטלה סמויה ביחידות אחרות. זאת משום שאינו רשאי לומר: אנחנו מעוניינים בחיילים בעלי כישורים X ואיננו מעוניינים בחיילים בעלי כישורים Y. הוא פשוט חייב לגייס את כולם ולהמציא בשביל המיותרים תעסוקה.

3) כל אלה שלא יתגייסו, המיותרים מבחינת הצבא, יהוו תוספת ידיים עובדות למשק. גם כאלה שלא יעבדו מיד, אלא יחבשו את ספסל הלימודים יקדימו את יציאתם לעבודה בכמה שנים.

4) צה“ל יוכל להיפטר מכל השכבות המיותרות, שנועדו לטפל במשתמטים: מצ“ח, קב“נים, רופאים נותני גימלים, בתי כלא צבאיים וכדומה.
5) בני השכבות החלשות יקבלו הזדמנות של ממש לעבוד (כחיילים), לקבל משכורות גבוהות, לחסוך ולצאת לחיים האזרחיים באופן המאפשר להם ללמוד לרכוש דירה וכדומה. להערכתי אם הצבא יהפוך למועדון יוקרתי אז גם בני עשירים יבואו לשרת (ע“ע הנסיך הארי)

6) הכעס נגד חרדים ומשתמטים אחרים יקטן, אם לא יעלם.

7) המשרתים לא יעשו זאת בתחושה שהם פראיירים אלא בתחושה שהם זוכים להערכה על עבודתם. לא קשה לשער שהמוטיבציה שלהם תעלה.

התוצאות החיוביות של מהלך כזה הן עוד רבות ומגוונות. הובאו כאן רק את עיקרי הדברים.

האם הצעתו של פרץ פותרת את כל זה? כמובן שלא. ובמיוחד כשהמדובר הוא בחוק התלוי בחוק שכר המינימום שנוא נפשי. אבל בין כל שלל ההצעות ההזויות לטיפול בבעיה הייתה זו ההצעה היחידה שנענתה אף אם במידה מסוימת בלבד לכיוון אליו היו מורים כוחות השוק. כאן יש מקום לאופטימיות זהירה, שלאחר שנוצרה פ?רצה בסכר הישן והחלוד, לא תוכל עוד הממשלה החברה ומערכת הביטחון לעמוד בשיטפון שכוחות השוק ייכפו עליהם.

המשנה הקפיטליסטית הקלאסית מבקשת, לצמצם, אם לא לבטל, את כל התשלומים שהאזרח משלם דרך הממשלה, עבור שירותים שהוא מקבל ממנה. הביטחון הוא השירות היחידי, הנהנה מתמימות דעים בקרב רוב תומכי השוק החופשי כשירות שיש לשלם עליו דרך המערכת השלטונית.