"פגיעה בעובדים" מאת יעקב ר.

"פגיעה בעובדים"

מאת: יעקב | 28 במאי 2009 פורסם במקור בבלוג אתר קו ישר.

"פגיעה בעובדים" זועקים החברתיים, כל פעם שיש צורך בקיצוצים. אכן יש פגיעה בעובדים לפעמים. ככה הם החיים. יש פגיעה בכל אחד, איש אינו חסין בפני עליות וירידות. (ולא רק בתחום הכלכלה…). ה"חברתיים" בישראל אוהבים להביא את המהלכים האחרונים בארה"ב כדוגמא למה שאנו צריכים לעשות בישראל… הם לא מביאים לנו את זימבאבוואה או ארגנטינה לדוגמה למרות שדוגמאות אלו מתאימות יותר לישראל.

ראינו לאחרונה (וגם הרבה פעמים לפני זה) את המשמעות של משבר כלכלי. משבר כלכלי פירושו פחות פעילות עסקית, פחות מכירות של כל דבר, פחות השקעות ועסקים חדשים, פחות ייצוא ויבוא ופחות עבודה. כל העצמאיים, קטנים כגדולים, סובלים קשה במשבר, הכנסתם מצטמצמת בהרבה, חלקם נקלעים להפסדים ופשיטות רגל. גם העובדים השכירים במגזר הפרטי סובלים, חלקם מפוטרים, חלקם יורדים ל 4 ימי עבודה בשבוע עם קיצוץ של 20% בשכר, חלקם "רק" מפסידים שעות נוספות – גם כן קיצוץ בשכר בפועל, וחלקם אינם מצליחים למצוא עבודה כלל.

מה עושה בן אדם שהכנסתו ירדה? מסתגל. קונה פחות בגדים, פחות בילויים, פחות שיפוצי דירות ושידרוג בתים, פחות חופשות, פחות מסעדות, ובמקרים קיצוניים, פחות אוכל יקר. הוא מקטין את הצריכה, ומקווה שכאשר הכלכלה תשגשג שוב יחזור וירוויח יותר, ויוכל להרשות לעצמו שוב רמת חיים יותר טובה. דבר מובן מאליו הוא שכל אחד צריך להסתגל ולחיות ברמה שהכנסתו מאפשרת, ומי שאינו מבין זאת מקבל טלפון ממנהל סניף הבנק, על ביטול את כרטיס האשראי שלו, ואז מבין, בעל כורחו.

הכלל הזה, משום מה, אינו מובן בהקשר של המדינה ותקציבה. גם המדינה והכנסותיה ממיסים סובלים מעליות וירידות בהתאם למחזור הכלכלי. בשעת מיתון חברות ואנשים מרוויחים פחות, ומשלמים פחות מיסים, והכנסת המדינה יורדת, בדיוק כמו שיורדת ההכנסתם של האזרחים. אבל כשהמדינה באה להתאים את ההוצאות שלה לרמת ההכנסות הקטנה יותר מתחילים לזעוק כול ה"חברתיים" געוואלד "פוגעים בעובדים ובחשלים". עובדי המדינה והמגזר הציבורי נהנים מחסינות: שכרם לעולם לא יורד, פיטורים הם טאבו. אסור. ל"פגוע בעובדים" – חו"ח. להוריד שכר? אתם השתגעתם? "חוזים יש לכבד!!!" אפילו יבוא המבול. עובדי המגזר הציבורי מנותקים (מלאכותית) מפני כל תהפוכות הכלכלה.
לא רק העובדים. גם המוסדות. לקצץ בחינוך? זה בנפשנו! אסור להוריד אף אגורה!
לקצץ בבריאות?? השתגעתם? בהשכלה הגבוהה? לא בא בחשבון כלל! (המשכורות המופלגות והתנאים המוגזמים והבזבזניים של הפרופסרים הם דבר קדוש!). בביטחון? נו באמת… אתם רוצים שכולנו נמות במלחמה הבאה? בקיצבאות? מה?? מהמסכנים אתם רוצים לקצץ? מניצולי השואה?
בקיצור – אין שום אפשרות לקצץ מאף אחד. כל אגורה של קיצוץ היא סוף העולם.

המגזר הציבורי אצלנו ענק. הוא כולל את כל מקבלי הקיצבאות (קצבת ילדים, קיצבת זיקנה, נכות, הבטחת הכנסה, חד הוריות, חיילים משוחררים וכו'). כל עובדי הממשלה, העיריות, הצבא, המשטרה, מערכת הבריאות, החברות הממשלתיות (חברת החשמל, הנמלים וכ 100 חברות נוספות), החינוך, האוניברסיטאות, וכו' וכו' וכו'. בכל אלה אסור לקצץ. אסור, ממש אסור. ויותר גרוע – אי אפשר מעשית, ואכן אין מקצצים. תקציבים ממשלתיים רק עולים, לעולם אינם יורדים. תמיד מכינים תקציב על בסיס השנה שעברה, עם תוספות לשנה זו.

ברור לגמרה שהדבר אבסורדי. ברור לחלוטין שכמו שאדם פרטי מעלה או מוריד את רמת ההוצאות שלו לפי רמת ההכנסות, גם הממשלה חייבת להתאים את ההוצאות הציבוריות להכנסות העומדות לרשות הציבור. אין למגזר הציבורי חסינות מתהפוכות הכלכלה. הוא חלק מהמדינה, הוא לא חי על הירח. כשיש כסף בקופת המדינה (כשהכלכלה משגשגת) אנו יכולים להרשות לעצמנו יותר הוצאות ציבוריות, אבל כשאין – צריך להוריד את ההוצאה. לא ייתכן שעובדים במגזר הפרטי (עיידן הרוב!) יסבלו בעת משבר, אבל עובדים במגזר הציבורי לא יפגעו לעולם. זה לא צודק ולא אפשרי! והמגזר העיסקי, ההולך ומצטמק אינו יכול לשאת על גבו את המגזר הציבורי שלעולם לא מצטמק, אלא תמיד גדל.
בתקציב המוצע לשנה הבאה יש קיצוץ רוחבי של (נדמה לי) 5% בכל המשרדים. לא ברור איך זה יבוצע – אבל הרעיון סביר. יש לדחות על הסף טענות מהסוג "בביטחון אי אפשר" או "בבריאות אי אפשר".
אבל קיצוץ כזה חייב להיות מלווה בקיצוץ בשכר העובדים במגזר הציבורי, ובקיצבאות. קיצוץ רוחבי, כולל, אבסולוטי, אוניברסלי, בכל התשלומים – 5%, 10%, 7.5%, – כמה שצריך. שום קיצוץ של 10% אינו אסון, אינו סוף של שום עולם. אם, וכאשר הכלכלה תתאושש – אפשר לדון בהחזרת השכר והקיצבאות  לקדמותן.
הכלכלה, כמו כל דבר בחיים, יש בו עליות וירידות, זה מה יש. לא ייתכן להתנתק ממציאות, לא צודק שחצי המדינה (המגזר הציבורי) יזכה לחסינות מפני ירידות על חשבון החצי השני. צריך לרדת מפרות קדושות וסיסמאות דמאגוגיות כמו "פגיעה בעובדים", ולהיות מציאותיים.

"יעדים"

היום זה הפך ל IN – אם יש משהו שאתה רוצה אבל לא מסוגל להשיג, אתה מכריז עליו כ "יעד". למשל: אם אתה רוצה להפסיק לעשן אבל אתה עדיין מעשן שתי קופסאות ליום – אתה מכריז על יעד של הפסקת עישון עד שנת 2020, אתה מראה בכך את החוסן המוסרי שלך ואת השתייכותך לחוג האנשים היפים והטובים, בניגוד לחלאות האדם שממשיכים לעשן ואין להם בכלל יעדים ראויים.
כך עם הרבה "יעדים" – כמו היעד להציל את ים המלח, או היעד לשחרר את גלעד שליט (לא ברור אם עד 2020). בתחום הבטחוני יש הרבה יעדים – כמו היעד של פירוק הנשק של חיזבאללה, או מניעת הברחות לעזה, או מניעת פצצת אטום מאירן.

לאנשי היעדים הצטרף טימותי גייטנר, שר האוצר של ארה"ב אשר הכריז על "יעד" של גרעון תקציבי של לא יותר מ 3% מהתל"ג, זאת מיד אחרי שייצר גרעון של 12% מהתל"ג (ו 45% מהתקציב) במסע בזבוזים חסר תקדים בהיסטוריה האנושית שנקרא "תכנית תמרוצים", ושיגרום לגרעונות מעל 10% לפחות ב 10 השנים הקרובות.
אז, תדעו לכם, ארה"ב לא סתם מדינה וחסרת אחריות ופופוליסטית כמו ארגנטינה. מבחינת הדפסת כסף הם נוהגים אותו דבר, אבל לארה"ב יש יעדים, וזה עושה את כל ההבדל.
כמובן, הקטע של ה"יעדים" לקוח מתחום האקלים, כשכל המדינות מתחרות ביניהן על הכרזת יעדים לצמצום פליטת הדתפ"ח עד 2030 או עד 2050 או עד 2100 .

צריך להחליף את העם

על המנטליות של אנשי השמאל אפשר ללמוד ממאמר המערכת הזה של פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה 2008, ובעל טור קבוע בניו יורק טיימס.
הנושא הוא מדינת קליפורניה, הניצבת בפני גרעון תקציבי של 21 מיליארד דולר. קליפורניה היא הגדולה במדינות ארה"ב עם אוכלוסייה של 36 מיליון, ויש לה את הכלכלה החמישית בגודלה בעולם. בניגוד לישראל, קפריסין או צ'אד, קליפורניה אינה יכולה להדפיס כסף, הזכות הזאת שמורה לבנק הפדראלי, אז קליפורניה בבעיה. והיא פנתה באופן רשמי לנשיא אובמה בבקשה לקבלת עזרה. אלא שמאחריה (או לפניה) עומדות בתור כל שאר המדינות בארה"ב, שיש להן גרעון, ביחד, בסדר גודל של 350 מיליארד דולר.
הבעיה של קליפורניה "חמורה" במיוחד (תלוי איך אתה מבין "חמורה") היות ובשנת 1988 עברה במשאל עם הצעה 13 שקבעה שאסור למדינה להעלות מיסי רכוש – היא קבעה תקרה למיסי הרכוש שמדינת קליפורניה יכולה להטיל – האזרחים הרשעים לא רוצים לשלם יותר מיסים, והם מחייבים את נבחריהם, בממשל להשמע להעדפותיהם. בושה וחרפה!
אותו משאל עם גם קבע שכל העלאה במיסים אחרים זקוקה לרוב של 75% בבתי הנבחרים של קליפורניה, ורוב כזה, כמובן, לא ניתן להשיג. התקציב של קליפורניה תלוי ב 50% במס הכנסה, וההכנסות קטנו מאד לאחרונה, בגלל המשבר הכלכלי, דבר שהחמיר את המצב.
האם הסיקה מדינת קליפורניה את המסקנה הנכונה מכך – שהעם לא רוצה יותר מיסים, ולא רוצה יותר הוצאות ממשלתיות? האם הסיקה ממשלת קליפורניה את המסר שהיא חייבת לפעול במסגרת ההכנסות שנקבעו לה, ושהיא חייבת לקצץ בהוצאות בשנים שיש ירידה בהכנסות? מה פתאום. ממשלות יודעות רק להעלות את ההוצאות ולבזבז יותר, קיצוצים זה לא משהו שממשלות אוהבות לעשות.

ממשלת קליפורניה פנתה שוב אל אזרחיה במשאל עם, בו נתבקשו האזרחים לאשר מספר העלאות מיסים.התשובה הברורה של האזרחים במשאל עם זה: לא, לא ולא! (לכל ההצעות). רק הצעה אחת התקבלה ברוב של 75%: הצעה האומרת שבשנה שבה יש גרעון תקציבי לא תורשה כל עלייה בשכר של בכירים בממשלה! (וגרעון, כידוע יש בכל השנים!).
ומה התגובה של פרופ' קרוגמן? כצפוי: העם מטומטם. העם לא יודע מה טוב בשבילו. לקצץ בהוצאות? מה פתאום, זה יגרור קיצוץ בשרותים לאזרח. זה בלתי מתקבל על הדעת. צריך להחליף את העם. רק אנחנו, הפרופסורים המלומדים יודעים מה טוב בשביל הבורים הנבערים האלה. לא יעלה על הדעת לעשות את רצון העם כפי שהובע, בבירור רב, במספר גדול של משאלי עם.

ארצות הברית של ארגנטינה

ארגנטינה היתה אחת מ 10 המדינות העשירות ביותר בעולם ב 1914. היא הייתה יעד מועדף להגירה, לא פחות מארה"ב. היא הייתה מדינה שניבאו לה עתיד גדול של מעצמה. מדינה עשירה בכל התחומים, שבנתה, על הבסיס של החקלאות המפותחת, תעשייה לתפארת. מה שהיה חסר לה, גם אז, כמו היום זו תרבות של שלטון דמוקרטי, יציב ואחראי.
ארגנטינה נהרסה כליל תוך כ 2 עשורים על ידי המדיניות הפופוליסטית וחסרת האחריות של חואן פרון, ואישתו אוויטה. היא נהרסה על ידי הדפסת כסף בלי הגבלות, בלי סוף, על ידי השתלטות המדינה על חברות ומפעלים, על ידי מתן כוח אינסופי לאיגודים מקצועיים, ועל ידי פוליטיזציה של הכלכלה. היא נהרסה על ידי הניו דיל הארגנטיני, שלא היה שונה מהניו דיל של ארה"ב. ארה"ב נחלצה מהניו דלי כאשר ביטלה אותו (חלקית) אחרי מלחה"ע השניה, ארגנטינה ממשיכה לדבוק בו. המדינה הפכה כלי לשוד של כל האוכלוסיה והענקת הטבות לחוג המקורבים לשלטון.
היום ארגנטינה היא… בדיחה גרועה. מרדונה, הגיבור הלאומי של ארגנטינה מסמל אותה אולי יותר טוב מכל דבר אחר, בחור כשרוני ביותר שהרס את חייו במו ידיו והפך לפרחח מסומם.
ארה"ב מצאה את חואן פרון שלה, והיא בדרך להפוך לארגנטינה.

הגרעון של אובמה

תמונה אחת שווה אלף מילים. הנה גרף המתאר את הגרעונות התקציביים תחת הנשיא בוש, ואלה הצפויים תחת אובמה לאור כל תכניות ה"הצלה" שלו.

מקור: מכון הריטג' – כאן

כוח הקנייה של הדולר

גרף מאלף המספר על ירידת כוח הקנייה של הדולר (האינפלציה של הדולר). כוח הקנייה היום הוא רק 6% המכוח הקנייה ב 1933 (ירידה של 94% ).
הכותב חושש שהירידה הבאה של 94% תתחדש ב 76 חודשים ולא 76 שנים!