ממה (אולי ממי) נשקפת סכנה לעתיד המין האנושי?
מאת: ד"ר ישראל בר ניר | 23 ביוני 2008
במיתולוגיה היוונית מסופר על קסנדרה, נביאת החורבן שחזתה את נפילתה של טרויה לידי היוונים שצרו עליה. העידן המודרני התברך במאות, אולי אלפי, קסנדרות המפיקות חדשות לבקרים תחזיות ש??חו?ר על האסון הקיומי הצפוי לאנושות. אסון לקראתו המין האנושי צועד בטוחות, אסון שהוא כולו מעשה ידי אדם, אסון שהוא בחזקת וודאות אם לא ינקטו בעוד מועד צעדי מנע הולמים.
עד היום מקובל היה שחיזוי העתיד הוא נחלתם של טפשים בלבד, כמו שנאמר במקורות: "מיום שחרב בית המקדש, נתנה נבואה לשוטים". חוזי הש??חו?ר, או הקסנדרות המודרניות המספרות השכם והערב על כך שיום הדין קרב ובא, לעומת זאת, זוכות לכבוד ויוקרה, למושב כבוד בכותל המזרח, ומעל לכל, לתשומת לב מצד וועדת פרס הנובל הנורבגית. מרבית העוסקים בתחום הזה לוקים בחוסר רציני של ידע שיאפשר להם להבין את מהותן של הבעיות עליהן הם מרבים לכתוב ולדבר.
סיפורו של סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גור, הוא דוגמא טיפוסית של קסנדרה של המאה ה 21. אדם שאיננו מבין הרבה בנושאים כמו אקולוגיה או קלימטולוגיה, לא כל שכן בדיסציפלינות המדעיות הקשורות בהם. יותר מכך, אדם שהנושאים האלה גם אף פעם לא עניינו אותו במיוחד, פוליטיקאי בינוני שעד ליום בו הוא החליט לעטות על עצמו את האיצטלה האקולוגית, המגע היחיד שלו עם הטכנולוגיה המודרנית היה איזה סיפור שהוא בדה אודות תרומתו להמצאת האינטרנט (זה במקרה של גור. לפעילים אחרים יש "הישגים" אחרים ברזומה . . .). אל גור חיפש מה שהוא שיאפשר לו לשוב אל הזירה הפוליטית, ממנה נפלט לפני שמונה שנים, וחשב שפעילות בתחומים האלה תזכה אותו במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. כאשר זה לא עבד הוא החליט להפוך את העיסוק באקולוגיה למישרה מלאה.
רובם ככולם של הקסנדרות המודרניות הם אנשים ש"פעילותם אומנותם", אנשים שעיסוקם העיקרי בחיים הוא פעילות לשמה. במקרה הטוב לאנשים אלה יש מידה מינימלית של ידע בדיסציפלינות המדעיות השונות עליהן מתבססות תחזיות הש??חו?ר שלהם, ידע הממספיק כדי שהם יוכלו לשבץ במהלכה של שיחה מילות מפתח (Buzz Words) בהקשר הנכון (גם זה לא תמיד). מאחר וחסרה להם ההכשרה הנדרשת כדי לקרוא ולהבין מאמרים המתפרסמים בעיתונות המדעית, הם שואבים את האינפורמציה שלהם מחומר פסאודו מדעי אותו הם מלקטים מהתקשורת. משפטים כמו "יש קונצנזוס בין המדענים", "צוות בינלאומי גילה", "צוות חוקרים מטעם האו"ם הגיע למסקנה", "מחקר שנעשה בחסות האו"ם קבע", "משאלי דעת קהל מראים ש 80% מהציבור מאמין" וכיוצא באלה הם חלק בלתי נפרד מכל שיחה או דיון בהם הם נוטלים חלק. לאדם מן הרחוב יש עוד פחות מושג במה הדברים אמורים, והוא ניזון ממה שהתקשורת מועילה לטפטף לאוזניו. האדם הפשוט צריך להחליט אם להאמין או לא להאמין למה שמספרים לו מבלי שתהיה לו כל אפשרות לבדוק את מידה האמת, הדיוק ו/או ההגזמה במסופר. העובדה שבין הקסנדרות מוצאים לפעמים חוקרים המצויידים בתעודות ממוסדות אקדמאיים מכובדים עוד מחזקת את אמינותן של התחזיות. מי שלא מכיר מקרוב את העולם המדעי אינו יודע שבמדעים הלא מדוייקים, ובמיוחד בתחומי מחקר אינטרדיסציפלינריים, הממצאים נתנים לעתים קרובות לפרושים שונים, ועוד לא נולד החוקר שפרשנותו לא תושפע במידה כזאת או אחרת מדעותיו, או מהאג'נדה שלו, מה גם שיש יותר חוקרי כותרת מאשר חוקרי צמרת בין העוסקים בתחזיות הש??חו?ר.
ישנן כמה שאלות שצריכות להשאל בקשר לנושא הזה. ראשית, האם באמת המין האנושי צועד לקראת אסון. שנית, האם האסון בו מדובר באמת מהווה סכנה קיומית כפי שמתקבל הרושם ממה שמתפרסם בתקשורת. שלישית, מה ניתן לעשות נגד זה, אם בכלל, ובאותו הקשר, האם צעדי המנע בהם הוחלט לנקוט הם באמת התשובה הנכונה. ישנן שאלות נוספות שראוי לדון בהן, אבל כדי לא להאריך יותר מדי אסתפק באלו.
נתחיל מהשאלה השלישית, או מהחלק השני שלה למען הדיוק. חוקר והיסטוריון אנגלי בשם פרקינסון (Cyril Northcote Parkinson), ניסח בשנות ה 50 של המאה שעברה מערכת של חוקים שתארו בצורה הומוריסטית את ההתנהלות הביורוקרטית של ממשלות וגופים ציבוריים בכלל. הדברים התפרסמו במאמר שהופיע בעיתון מכובד (The Economist), ו"חוקי פרקינסון" הפכו מאז למושג. אחד מחוקי פרקינסון, שהתייחס לקבלת החלטות על נושאים הכרוכים בהוצאות כספיות, קבע ש"משך הזמן המוקדש לדיון בנושא, הוא ביחס הפוך לגובה ההוצאה הכספית" (The time spent in a meeting on an item is inversely proportional to its value). בשינוי נוסח קל, החוק הזה תקף גם לגבי הדיון הנוכחי העוסק באתגרים אתם המין האנושי יצטרך להתמודד בעתיד:
"הזמן והמאמץ המוקדשים לנושא, הם ביחס הפוך לרלוונטיות של הנושא". חוקים אחרים של פרקינסון גם הם יישימים לדיון הנוכחי, אבל אסתפק בזה שהבאתי.
הקטסטרופה כביכול, העומדת להתרחש בגלל שינויי האקלים הצפויים עד סוף המאה הנוכחית כתוצאה מהשימוש המופרז בדלקים שמקורם במאובנים (נפט ופחם), נמצאת היום במרכז הבמה. כל מי שיש לו מה לאמר, ויותר מזה, כל מי שאין לו מה לאמר, אומר, כותב, או מכין סרט על הנושא (לפעמים מסתפקים בתוכנית המשודרת בטלוויזיה). וכך שומעים מפי נביאי יום הדין שאם לא ינקטו בעוד מועד צעדי מנע הולמים, טמפרטורת האטמוספירה עלולה, שומו שמיים, לעלות בכ 3.5 מעלות צלזיוס עד לסוף המאה (עליות וירידות בטמפרטורת האטמוספירה בסדרי גודל כאלה היו לאורך כל מהלך ההיסטוריה, ללא כל עזרה מעשה ידי אדם); שההתחממות הזאת של כדור הארץ עלולה לגרום, רחמנא ליצלן, לעלית פני הימים בכ 30 ס"מ עד לסוף המאה (במאה וחמישים השנים שעברו פני הימים עלו בכ 30 ס"מ מבלי שזה גרם לאסון כל שהוא); שכתוצאה מהתחממות כדור הארץ, ישמרנו האל, עשויה לבוא כליה על דובי הקוטב עד לסוף המאה (עשרות, אולי מאות, מדובי הקוטב נהרגים מדי שנה ע"י ציידים, ובקצב הזה דובי הקוטב ייעלמו מעל פני כדור הארץ הרבה לפני שהדב הראשון ימות כתוצאה מעליית הטמפרטורה).
לאור התפתחויות צפויות אלו, אומות העולם הכריזו על מסע צלב שנועד לצמצם, ובשלב יותר מאוחר אולי אף להפסיק לחלוטין, את השימוש בחומרי דלק ממאובנים. אמנה שהוכנה בוועידה בינלאומית (אמנת קיוטו) קבעה יעדים לביצוע לאומות העולם. נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, נידון לרותחים על כך שארה"ב לא אישררה את האמנה הזאת — מי שסרב לחתום על האמנה היה הנשיא קלינטון, אבל עבור מימסד הפוליטיקה התקינה הנשיא בוש הוא שק חבטות יותר נוח (את סין והודו שאישררו את האמנה ובמקביל הודיעו בריש גלי שאין להן כל כוונה לעמוד ביעדים שנקבעו, נמנעים מלהזכיר). הוקם אפילו מנגנון מיוחד שנועד להבטיח שהנושא לא ירד מעל סדר היום. המנגנון הזה מכונה גוף בין-ממשלתי לנושא שינויי האקלים
(Intergovernmental Panel on Climate Change – IPCC). הגוף הזה הוקם ופועל בחסות האו"ם. מהכרות מקרוב של המשכורות המשולמות לעובדי אירגונים בינלאומיים הקשורים לאו"ם, אני יכול לנחש כמה כסף מבוזבז על הגוף הזה ומה אפשר היה לעשות בכספים שמבוזבזים עליו (מדובר בהרבה מאוד מיליונים של דולרים – לא אופתע אם יתגלה שהעלות השנתית של הגוף הזה מגרדת את המיליארד). מימוש היעדים שנקבעו באמנת קיוטו כרוך בהוצאות אדירות (עשרות מילארדי דולרים לפי הערכות שמרניות) בעוד שיש סימן שאלה גדול אם לתוצאות תהיה משמעות של ממש. שינויי האקלים הם עובדה, ואף אחד איננו מתכחש לה, אבל האם זו באמת בעיה כל כך חמורה שצריכה לתפוס את המקום המרכזי בתודעתנו? האם זאת באמת הבעיה בה' הידיעה הצריכה להעסיק היום את אומות העולם? אין באמת דברים יותר חשובים? מאמר שהתפרסם לא מזמן באחד הפורומים ("שינויי אקלים, מדיבורים למעשים", מאת עודד רוט, פורום אקטואליה, 12 במאי, 2008), ממחיש בצורה יפה את חוק פרקינסון. יש במאמר הרבה מאוד חומר וניכר שהושקעו הרבה מאמץ, מחשבה וזמן בהכנתו. כל מה שנכתב במאמר הוא אמת (לא כל האמת, זה בלשון המעטה, אבל אמת). מבדיקה שטחית ביותר של הנאמר, מתברר שהאמת הזאת היא אוסף של אנקדוטות בלבד. בין השאר המאמר מקדיש מקום וזמן לא מבוטלים לנושא חשוב כמו חישוב כמותי מדוייק של הנזק הסביבתי הנגרם ע"י אנשים הטסים במחלקת עסקים או במחלקה הראשונה בטיסות בין-יבשתיות (מעניין היה לדעת כמה זמן ומאמץ הוקדשו לקטע הספציפי הזה שהוא שטות מוחלטת בסופו של דבר). לעומת זאת, יש התעלמות מוחלטת מהנזק הסביבתי אותו גורם האליל התורן של האקולוגיה, חתן פרס הנובל אל גור, כאשר הוא משוטט לו ברחבי העולם במטוס הסילון הפרטי שלו. כדאי גם לציין כאן שכאשר מדובר בנוחיותו הפרטית של נושא דגל הצלת האנושות מהקטסטרופה האקלימית המשמשת ובאה, איכות הסביבה, מיפגעים אקולוגיים ופליטת יתר של גזי חממה נדחקים למושב האחורי — אל גור מתגורר באחוזת פאר שצריכת החשמל החודשית שלה היא למעלה מכפליים מהצריכה השנתית של בית מגורים אמריקאי ממוצע. לא טרחתי לחשב כמותית כמה בדיוק זה תורם לגזי החממה, אבל יהיה זה רק הוגן לבקש מעודד רוט שיביא לכולנו תחשיב כמה בדיוק היתה תרומתו של אל גור לגזי החממה בעת שטס לאחרונה לבקר בארץ הקודש על מנת לקבל פרס בסך מיליון דולר — לא ברור לי בדיוק על מה הוענק לו הפרס — ובאותה הזדמנות גם ללמד את בני ישראל פרק בהילכות שימור איכות הסביבה. בקיצור, הרבה רוח על כלום (Much Ado About Nothing). פרקינסון במיטבו.
האו"ם הוא אירגון מסורבל הממזג בתוכו את כל המכשלות הביורוקרטיות של המדינות החברות בו. חוקי פרקינסון שתקפותם לגבי ביורוקרטיות ממשלתיות הוכחה בעליל, תקפים שבעתיים לגבי האו"ם. מעורבות, או חסות, של האו"ם בנושא כל שהוא הן מתכון המבטיח שלא יצא מזה כלום. כמעט ללא יוצא מן הכלל מעורבות האו"ם בכל נושא שהוא היא הבעיה ולא הפיתרון. הרתמות האו"ם למבצע הצלת המין האנושי מהאסון שהוא עומד להביא על עצמו, איננה חורגת מהכלל הזה.
כאשר שומעים על "צוות חוקרים" הפועל, או על "מחקר מדעי" שמתנהל, בחסות האו"ם זאת אינדיקציה חד משמעית לשרלטנות. אין בקביעה הזאת משום זלזול באירגון הזה והיא גם איננה התבטאות התנשאותית בנוסח "או"ם שמו"ם". היא פועל יוצא של היות האו"ם אירגון בו חברות כ 200 מדינות שבלמעלה משני שלישים מהן שוררים משטרים דיקטטוריים מושחתים הסוחטים ומדכאים את אזרחיהם. ללא יוצא מן הכלל, כל גוף, וועדה, פורום ו/או צוות הפועל בתחום כל שהוא מטעם האו"ם מורכב מנציגים של המדינות האלה (כולן או חלק מהן) בהתאם למפתח פוליטי שנועד להבטיח "ייצוג נאות" לכל. הנציגים האלה נשלחים ע"י ממשלותיהם עם מנדט אחד ויחיד — לדאוג לאינטרסים ולקדם את האג'נדה של ממשלות המדינות אותן הם מייצגים. אמנת קיוטו, וכמוה שורה ארוכה של אמנות והסכמים בינלאומיים דומים שהתקבלו בעבר ע"י האו"ם או בחסותו, לא נועדו לתת מענה לנושא בו הן עוסקות. הן נועדו בראש ובראשונה לקדם את האג'נדה של הרוב המושחת של המדינות החברות באו"ם.
מסתבר שאפשר גם אחרת. פורום מכובד, הכולל שורה של חוקרים בעלי שם, ביניהם כחצי תריסר חתני פרס נובל, פרסם לאחרונה (30 במאי, 2008) דו"ח המציג תמונה קצת שונה. הפורום נושא את השם וועדת הקונצנזוס של קופנהאגן (Copenhagen Consensus Conference – CCC), והדו"ח מכונה קונצנזוס קופנהאגן 2008 (Copenhagen Consensus 2008). מי שמעוניין בפרטים על הפורום, או לקרוא את הדו"ח המלא, ימצא זאת כאן. וכאן.וועדת קופנהגן איננה פועלת בחסות האו"ם, ולמרות המיקום, היא גם לא קשורה בצורה כל שהיא לממשלת דנמרק. זה גוף אקדמאי עצמאי, חסר אג'נדה פוליטית, הפועל במסגרת בית הספר לכלכלה ומינהל עסקים של קופנהאגן, מוסד אקדמאי מהמובילים באירופה. חתני פרס נובל שבין חברי הצוות קבלו את פרסיהם בשטוקהולם ולא באוסלו.
בגישה המקובלת היום סדרי העדיפויות נקבעים על פי גחמותיה של התקשורת (media attention driven priorities), או ע"פ סקרי דעת קהל (court of public opinion driven priorities). זאת גישה הרחוקה מלהבטיח ניצול אופטימלי של המשאבים העומדים לרשות המין האנושי. הפורום של קופנהאגן נוקט לעומת זאת בגישה מפוכחת לקביעת סדרי העדיפויות (rational prioritization) של היעדים שלהשגתם על האנושות לחתור בעשורים הקרובים.
בקביעה מפוכחת של סדרי העדיפויות מיקומו של נושא נתון בסולם נקבע באמצעות שאלות מפתח כמו האם הבעיה אמיתית ואם כן, האם היא חשובה במידה כזאת המחייבת לנקוט בצעדים מיידיים; האם בכלל אפשר לעשות מה שהוא (או, למען הדיוק, מה שהוא שתהיה לו יותר מהשפעה שולית בלבד), לפתרון הבעיה ואם כן, האם הצעדים בהם מוצע לנקוט הם באמת הצעדים היעילים ביותר להשגת היעד ומה העלויות הכרוכות בביצועם. לשיקולים כלכליים היה משקל רב בדיוני הפורום כי נקודת המוצא שלהם היתה שהאמצעים הקיימים אינם בלתי מוגבלים, וללא קביעה של סולם עדיפוית רציונלי התוצאה תהיה בזבוז של משאבים יקרים בלא שתושגנה המטרות. יש באנגלית ביטוי סלנג המקובל בעולם העסקים בנג פור בק (Bang for Buck) שמשמעותו היא התמורה שמקבלים על השקעה. על המתרחש היום בחזית "הצלת האנושות" אפשר לאמר שיש שם הרבה (מאוד) Bucks (כינוי עממי לדולרים) בעוד שה Bang הוא קול ענות חלושה בלבד. רשימת העדיפויות של קונצנזוס קופנהאגן 2008, מכילה 30 נושאים המחייבים טיפול. שינוי האקלים נמצא במקום האחרון. דו"ח קודם של הפורום הזה, שהתפרסם בשנת 2004, גם הוא סיווג את שינוי האקלים במקום האחרון. לדוגמא, קונצנזוס קופנהאגן 2008 מתייחס לעובדה שמימוש יעדי אמנת קיוטו כרוך בהשקעות מיידיות של עשרות מיליארדים דולרים בשעה שבכלל לא ברור אם ובכמה זה יאיט את העלייה הצפויה בגובה פני הימים. לחילופין, הם טוענים, אפשר בהשקעה של פחות מחצי מיליארד דולר לבנות מערכת של סכרים הולמת שתגן על כל החוף של בנגלה דש (בנגלה דש היא אחת המועמדות לפגיעה מיידית מעלייה של פני הים ב 30 ס"מ). לא חסרות דוגמאות נוספות.
כפי שכתבתי לעיל, כל מי שרוצה ללמוד יותר יכול לקרוא בעצמו את החומר (אלה מסמכים לא גדולים במיוחד). נעבור עכשיו לסכנה האמיתית המאיימת על המשך קיומו של המין האנושי, סכנה עליה לא שומעים הרבה.
הבעיה היא הגידול המתמיד באוכלוסיית העולם. מספר האנשים החי על כדור הארץ, שהיה קצת יותר ממיליארד וחצי בתחילת המאה ה 20, הוא היום כ 6.75 מיליארד. הוא צפוי להגיע ל 9.5 מיליארד עד לאמצע המאה הנוכחית, ואין כל סימן שזה ייעצר שם. צריכת המזון והאנרגיה של הציבור הזה, העולה בהתמדה, היא למעשה המקור לכל הבעיות אתן על המין האנושי להתמודד. כדאי לציין כאן שגם אם ייפסק הגידול באוכלוסיית העולם, אפס גידול באוכלוסיה (Zero Population Growth או ZPG) הבעיה לא תעלם, כי העליה ברמת החיים כשלעצמה (אין שום סיבה מדוע תושבי ארצות כמו הודו ו/או סין, המהווים היום קרוב לשליש מאוכלוסיית כדור הארץ, יוותרו על שאיפתם להשיג את רמת החיים של המעמד הבינוני בארה"ב) תמשיך לגרום לגידול מתמיד בדרישה למזון, חומרי גלם שונים ואנרגיה.
הסיפור הזה איננו חדש. חוקר ודמוגרף אנגלי בשם מלתוס, שחי בתחילת המאה ה 19 (Thomas Robert Malthus 1766 – 1834) התנבא שהמין האנושי צפוי לכליה כי קצב גידול האוכלוסיה יביא למצב בו ייצור המזון לא יוכל לספק את הדרישה הגוברת. הדברים הופיעו בספר אותו הוא פרסם בשנת 1798. למרות אי דייוקים בהנחותיו, תחזיתו של מלתוס לא היתה כל כך בלתי הגיונית. התחזית התבססה על כך שאוכלוסית כדור הארץ מתרבה בקצב כזה שגידול בייצור המזון איננו מסוגל להדביק אותו. (מלתוס הניח שגידול האוכלוסיה הוא ע"פ טור גיאומטרי – 2, 4, 8, 16, 32, 64 וכו', בעוד שגידול ייצור המזון הוא ע"פ טור אריתמטי – 2, 4, 6, 8, 10 וכו'). מלתוס אפילו קבע "תאריך יעד" בו הקטסטרופה היתה אמורה להתרחש – אמצע המאה ה 19. זה כמובן לא קרה, כי מלתוס לא יכול היה לחזות התפתחויות בתחום ייצור המזון, כמו שיטות השקיה מודרניות, ניצול יותר יעיל של הקרקע, פיתוח זבלים חדשים, שהביאו לעליה מסחררת ביכולת ייצור המזון. המין האנושי לא גווע ברעב במועד שמלתוס קבע (מלתוס בעצמו לא "זכה" להיות עד להתבדות התחזית שלו). עדיין יש השואלים אם הסכנה עברה ובטלה מן העולם, או שזו רק דחיה בביצוע "גזר הדין".
בימיו של מלתוס אוכלוסית כדור הארץ מנתה קצת פחות ממיליארד בני אדם, והאתגר המרכזי שעמד בפני המין האנושי היה ייצור מזון בכמויות שתספקנה לצרכי האוכלוסיה הזאת. לא היתה דרישה של ממש לאנרגיה כי המהפיכה התעשייתית היתה רק בראשיתה והתחבורה התנהלה בלי להזדקק לדלק — ביבשה כלי התחבורה היו בעלי חיים, ובים כלי התחבורה היו ספינות מפרש בתוספת מעט סיוע ממשוטים. המצב הזה השתנה באופן רדיקאלי. אוכלוסית העולם היום גדולה פי שבעה מונים בהשוואה לזמנו של מלתוס, והגידול הזה ממשיך בקצב רצחני. יכולת ייצור המזון גדלה גם היא באופן משמעותי, אבל הנחת היסוד של מלתוס, שקצב הגידול ביכולת ייצור המזון מפגר אחרי קצב גידול האוכלוסיה, עדיין תקפה, גם אם זה לא טור גיאומטרי מול טור אריתמטי. זה עתיד להביא במוקדם או מאוחר למחסור. המעבר מחברה חקלאית ביסודה, בזמנו של מלתוס, לחברה מתועשת והתפתחות הטכנולוגיה המודרנית בזמננו יצרו ביקוש עצום לאנרגיה, דבר שבתקופתו של מלתוס כלל לא היה על סדר היום. יכולת ייצור האנרגיה גם היא מתקשה להדביק את קצב גידול האוכלוסיה.
תחזיתו הפסימית של מלתוס איננה כל כך מופרכת כמו שזה נראה במבט שטחי. המודל על פיו המין אנושי צועד לקראת מצב של מחסור במשאבים הדרושים להמשך קיומו הוא נכון ביסודו, ובהעדר צעדים למלוי החסר, מלתוס עוד עלול להתגלות כנביא טרם זמנו. עם זאת, כשלון התחזית של מלתוס מצביע על כשל יסודי המשותף לכל התחזיות האמורות לצפות את העתיד – אי הידיעה של הבלתי ידוע. קצת קשה להכניס לתוך המשוואות נתונים ו/או הנחות שאינך יודע על קיומם. זה נכון לכל החוזים, המתנבאים, היידעונים ובעלי האוב למיניהם, גם לאלה המבטיחים לנו עתיד וורוד וגם לאלה הרואים שואה הממשמשת ובאה. ייתכן שאם מלתוס היה קורא את ספריו של ז'ול וורן הוא היה לומד מה שהוא, אבל ז'ול וורן חי וכתב כחמישים שנה אחרי מותו של מלתוס, וספרות המדע הבדיוני היא תופעה של המאה ה 20.
מלתוס נכשל בגלל התפתחויות במדע והופעתן של טכנולוגיות עליהן הוא לא יכול היה לדעת. קרוב לוודאי שהדבר הזה יחזור והקסנדריה של ימינו תתגלה כלא יותר מאשר מהדורה חוזרת של מלתוס. בהשאלה מ"הראש היהודי ימציא לנו פטנטים", יש לי בטחון ביכולתו של המוח האנושי להתמודד עם אתגרי העתיד ולמצוא להם פתרון, במיוחד פתרונות שאף אחד איננו מעלה אותם על דעתו היום. את גידול האוכלוסיה לא נתן לעצור וגם לא למתן, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. מלחמות ומגיפות שבעבר היוו גורם מרסן שבלם במקצת את גידול האוכלוסיה (המגיפה השחורה במאה ה 14 חיסלה כשלושה רבעים מאוכלוסית אירופה) אינן בדיוק אמצעים שרצוי לסמוך עליהם. על המין האנושי לפיכך לרכז את כל מאמציו בחתירה להשגת היעדים של שיפור אמצעי ייצור המזון, מציאת ופיתוח מקורות מזון חדשים, ופיתוח של מקורות אנרגיה חדשים שיחליפו את השימוש בדלק של מאובנים לא על חשבון מקורות המזון. פעילויות הכרוכות בהפניית המאמץ ומשאבים למטרות אחרות תבאנה יותר נזק מאשר תועלת.
למרבה הצער זה בדיוק המצב עם סדרי העדיפויות שנקבעו בקיוטו. מאמצים אדירים ומשאבים בהיקף חסר תקדים מוקדשים להשגת היעד של הקטנת כמויות דו תחמוצת הפחמן הנפלטת לאטמוספירה מהתעשיה והתחבורה המוטורית ב 5%. זה יעד שנקבע באופן שרירותי, וכדי לדעת אם להשגתו תהיה השפעה משמעותית כל שהיא על שינויי האקלים הצפויים, צריך להזדיין בסבלנות ולהמתין עד לסוף המאה. אף אחד מאתנו (כולל כותב השורות האלה) לא יהיה כאן כאשר זה יגיע. בטווח הקצר זה מראה ש"עושים מה שהוא". לתקשורת יש במה לעסוק ושורה ארוכה של חוקרי ומדעני כותרת מתפרנסת מזה בכבוד. מה שיותר חשוב, זה כרוך בפגיעה מיידית בכלכלת המדינות המפותחות, בראש ובראשונה בזו של ארה"ב. זה יכול לפגוע בהתפתחות הכלכלית של מדינות העולם השלישי (הרוב מבין קרוב ל 200 המדינות שאישרו את אמנת קיוטו), אבל אף אחד לא מצפה שהן באמת תעשינה מה שהוא מעבר לחתימה על האמנה (למרביתן חסרים היכולת והידע הדרושים). סין והודו, מהתורמות הגדולות ביותר לפליטת דו תחמוצת הפחמן לאטמוספירה בזמננו, אישרו את האמנה אבל במקביל הן הודיעו שהן "לא בעסק", שאין להן כל כוונה לנקוט בצעדים שעלולים לעכב את התפתחותן הכלכלית. לאור זאת גם השגת היעד של 5% מוטלת בספק.
אם הצטברות דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה מעשה ידי אדם היא באמת בעיה כה חמורה שעל המין האנושי לפתור אותה לפני שהוא פונה לטפל בבעיות אחרות כמו המחסור הצפוי במזון, מחסור שאת אותותיו מתחילים להרגיש כבר היום, או מציאת ופיתוח מקורות אנרגיה שיחליפו את השימוש בדלק של מאובנים לא על חשבון מקורות המזון, למה להסתפק בדבר שולי? כמות דו תחמוצת הפחמן הנפלטת לאטמוספירה ע"י בעלי החיים שהאדם מגדל עולה בהרבה על זאת שמקורה בתעשיה ובתחבורה המוטורית, מה גם שהגזים הנפלטים מבעלי החיים כוללים גם מרכיבים נוספים כמו מתן ותחמוצת החנקן, מרכיבים שהשפעתם על שינויי האקלים עולה בהרבה על זו של דו תחמוצת הפחמן. במקום להטפל לתעשיה ולתחבורה המוטורית, אולי עדיף להשקיע מאמץ מחקרי בפיתוח זן של פרות שאינן מעלות גירה. סיכויי ההצלחה של פרוייקט כזה אינם פחותים מאלה של השגת היעד של 5%. ישנה בעיה קטנה עם הרעיון הזה. הפרות הן חיות קדושות בהודו, ואסור לנגוע בהן לרעה כפי שידוע לכל. אינני מתמצא מספיק בדיני ההלכה ההודית כדי לדעת אם הרבנות שלהם תסכים לקבל פרות שאינן מעלות גירה כתחליף הולם. לעומת זאת אין לי ספק שהרב עובדיה לא ייתן הכשר לפרות שאינן מעלות גירה, גם אם יוסבר לו שמדובר בפיקוח נפש. אולי זאת הסיבה שהרעיון הזה ירד מעל סדר היום של וועידת קיוטו.
אני מתנצל מראש על הקטע האחרון בפני כל מי שחושב שזה לא יפה לעשות צחוק מדבר שהוא רציני ביסודו. מאחר ואמנת טוקיו וכל ההילולא סביבה הן לא יותר מאשר בדיחה, בדיחה שעולה ותעלה הרבה מאוד כסף, בדיחה שיכולות להיות לה תוצאות מרות, אבל עדיין בדיחה, החלטתי שגם לי מותר.
אמנת קיוטו היא רק פן אחד של האובססיה האקולוגית. היא משקפת דפוסי חשיבה שהתפתחו בעשורים האחרונים בקרב חוגים רחבים, על פיהם על המין האנושי "להשתחרר" מהתלות בדלק של מאובנים. כמו תמיד, כאשר נושא הופך לאובססיה כל התייחסות רציונלית אליו נדחקת למושב האחורי. וכך הרעיוןן להחליף את הדלק של מאובנים בדלק ביולוגי (bio Fuels) הופך להיות נוסחת הפלא, כדור הכסף (Silver Bullet) שיביא את הגאולה. מבלי להשקיע מחשבה כל שהיא אודות ההשלכות שיכולות להיות לזה בתחומים אחרים, יוזמים בחופזה חקיקה המטילה "מיכסות ייצור" של אתנול, הלהיט התורן בשדה הדלק הביולוגי. הקונגרס בארה"ב למשל, הזדרז העביר חקיקה על פיה חברות הדלק חייבות להשתמש ב 9 מיליארד גלונים של אתנול במהלך שנת 2008, ולשנת 2009 המיכסה שנקבעה היא 500,000 מיליארד גלונים. 500,000 מיליארד! זה מספר שהאדם הפשוט איננו מסוגל לקלוט בדימיונו. היה מעניין לדעת לכמה מבין המחוקקים שהרימו את ידם להצביע עבור המיכסות האלו יש בכלל מושג כמה אפסים יש במספר הזה. לצערי לא הצלחתי למצוא כמה זמן הוקדש לדיון בנושא הזה לפני שהתקיימה ההצבעה, אבל פרקינסון וודאי מחייך ברקע.
ביסודו הרעיון של חיפוש אחרי תחליף לדלק של מאובנים הוא חיובי כי הדלק הזה צפוי להגמר ביום מן הימים. הרזרבות הקיימות יכולות להספיק לכמה דורות אם מגיני איכות הסביבה יאפשרו לנצל אותן, אבל בסופו של דבר זה יגמר. לראות בדלק ביולוגי את הפתרון הנאות, לעומת זאת, זאת איוולת ממדרגה ראשונה, כי זה בא על חשבון המקורות לייצור מזון לו המין האנושי זקוק לא פחות מאשר לאיכות חיים וסביבה נקיה. גם אם יצליחו לפתח גידולים חקלאיים שאינם ראויים למאכל אדם או בעלי חיים (עכשיו הם נזכרו) מהם נתן להפיק אתנול או דלק אחר שיחליף את הדלק ממאובנים, מהיכן יימצאו שטחי קרקע, כמויות המים להשקיה וכמויות הדשנים במידות הפנומנליות שתדרשנה על מנת לייצר את 500 מיליארד הגלונים הדרושים? וזה רחוק מלהיות סוף הסיפור, כי אחרי שנת 2009 תבוא שנת 2010 ואחריה שנת 2011 וכך הלאה – לא יהיה לזה סוף.
האנושות ניצבת בפני שורה של בעיות אתן יהיה עליה להתמודד בעתיד (מתי זה לא היה כך?). לא כל הבעיות מהוות סכנה קיומית, ולא כולן מחייבות פיתרון מיידי. מפגעים אקולוגיים ו/או שינויי האקלים (שלא כולם מעשי ידי אדם) הם חלק מהבעיות האלו. אולי יש מידה מסויימת של הגזמה במסקנות פורום קופנהאגן על פיהן שינויי האקלים הן הדבר האחרון בסולם הדחיפויות, אבל יש מידה הרבה יותר גדולה של הגזמה בהעמדתם בראש הרשימה. הסכנה האמיתית המאיימת על עתידו של המין אנושי על פני כדור הארץ נובעת מסולם מעוות של סדרי עדיפויות הנקבע משיקולים של פוליטיקה תקינה ומביא לבזבוז משווע של משאבים במאמץ להשגת יעדים שתרומתם לפתרון הבעיות העומדות בפני האנושות היא במקרה הטוב שולית בלבד.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.