מחלקים סוכריות בדמשק: מדיניות חדשה בנוגע לשלום עם סוריה
מאת ד"ר גיא בכור| פורסם בGplanet בתאריך 27 באוגוסט 2007
יום אחד קבוצה של ילדים הפריעה לג'וחא, השוטה של הכפר. צעקו והפריעו לו. אמר להם: יא ילדים, למה אתם נמצאים פה? אתם לא יודעים שבכיכר הכפר מחלקים סוכריות? שמעו זאת הילדים, והחלו לרוץ לעבר כיכר הכפר. חשב לעצמו ג'וחא, רגע אחד, בכיכר מחלקים סוכריות, ואני עדיין פה? קם ורץ גם הוא אל הכיכר.
*
כל כך הרבה שנים התרגלנו לשיר את שירי השלום הנבובים שלנו ("שירו שיר לאהבה, ולא למלחמות"), עד שבשלב מסויים פשוט הפסקנו לחשוב. מרוב שהאמנו לשירי השלום שאנחנו יצרנו במו ידינו ולבד, מנותקים לגמרי מכל מציאות מזרח תיכוני, עד שהמציאות הזו, ערמומית ורבת תחבולות, למדה לעשות בשירים הללו ובחלומנו שלנו שימוש ציני לרעה. כל כך האמנו, עד כי אנו משוכנעים שהשלום במזרח התיכון הוא בהישג יד, אם רק אנחנו נרצה ("אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא, ובכל הכיכרות, הריעו רק שלום"). את הנאיביות שלנו הזו, למדו כבר אויבי השלום לנצל, ובראשם סוריה. לא עוד.
דמשק למדה את הלקח: בכל פעם שהם נקלעים למצוקה, מפנים בכירי המשטר אצבע מאשימה כלפי ישראל, וטוענים: ישראל אינה רוצה בשלום. אנו, ששירי השלום שלנו כבר אטמו את ראשינו מתחילים לגמגם. אהה.. צוהלים הסורים, הם מגמגמים.
ואיך אנו מגמגמים? בכך שאיננו מבינים את הטריק הסורי הזה, ולכן אנו מעלים דרישות מקדמיות, שחיזבאללה יתפרק, שיקרה ככה וככה. המסר שלנו אינו נתפס כאמין, והסורים הצליחו. האשמה נופלת על ישראל.
אם כן, הגיע הזמן לשנות את המדיניות במאה ושמונים מעלות. בפעם הבאה שהסורים יאשימו אותנו, כמנהגם, שאין אנו רוצים בשלום במזרח התיכון, ואנו מתחילים לגמגם, יש לקום ולאמר באופן הברור ביותר, ולהכריז כי זהו שינוי של מדיניות:
נכון. עם המשטר הסורי הזה – איננו רוצים שום שלום.
עם עריצות המיעוט העלווי איננו רוצים בשום יחסים, בודאי לא בשלום. סוריה היא מדינה חשובה ושכנה מרכזית. כאשר סוריה תהיה מדינה דמוקרטית, תבין את משמעות השלום, ותרד מעניין דרישתה לשטחים, שמאחוריה אין שום כוונות שלום, או אז נקיים איתם יחסים של שלום. אך עם המשטר שאחראי לרצח אכזרי של עשרות אלפי סורים במאורעות אלחאמה 1982, ולרצח אסירי כלא תדמור, ולרצח עשרות מנהיגים ופוליטיקאים לבנונים, ולהסתה נוראה רבת שנים כנגד ישראל והיהודים, ולמי שאחראי בדמשק לרצח ראש ממשלת לבנון, אשר בקרוב יועמד לדין – עם אנשים אלה איננו רוצים שום שיג ושיח, בוודאי לא שלום.
כך, פשוט, ללא בושה או התחמקויות, וזו האמת. האם אדם חייב לעשות שלום עם מישהו?
בדיוק כמו במשל הסוכריות, הפכנו לצערי לאוטומט. תמיד שואלים אצלנו הפרשנים, האם זהו הזמן לשלום עם סוריה. תמיד המתי. אך מה עם המה? האם בכלל אנו רוצים שלום עם המשטר הזה? והאם ישראל הפכה לכלבו של פבלוב, שציית למדיניות אוטומאטית? האם אנו אוטומטים? אין לנו שיקול דעת?
מבחינת הסורים, דווקא עמדה ישראלית חדשה זו תביך אותם, שכן אם יעמידו את העמדה הזו כעדות לסרבנותה של ישראל, הרי שבמו ידיהם הם רק מדגישים ומכוונים זרקור לעבר רשימת פשעיהם ומחדליהם, ואת זה הם בודאות לא יעשו. הנה לכם הפרדוקס: כאשר אנו טוענים שאנו רוצים שלום, בכירי המשטר העלווי בדמשק תוקפים אותנו. כאשר נאמר בפשטות שאיננו רוצים איתם בשלום, הם ירפו.
כה פשוט, ודווקא הפשטות הזו היא הרבה יותר מתוחכמת ממדיניות העוועים שממשלות ישראל נוקטות בה. חד וחלק, תודה רבה, לא מעוניינים, לא איתכם. ואם סוריה הפכה את נושא השלום לאוסף של תחבולות, טקטיקות, תמרונים וטריקים: אנחנו לא מעונינים. זו מדיניות פשוטה, שיש בה הרבה ביטחון עצמי. דווקא עמדת ישראל המגומגמת היום מעידה על מבוכה ועל חוסר החלטיות. הסורים למדו לנצל את ההלקאה העצמית הישראלית, את החתירה האוטומאטית לשלום בניגוד לכל הסיכויים, בניגוד אפילו לצו החיים.
*
ועוד הערה. לסוריה אין יחסים של שלום עם אף מדינה ערבית. לכל היותר נעים יחסי דמשק עם מדינות ערב, ובודאי עם שכנותיה, בין עוינות לסלידה הדדית. יחסיה של סוריה עוינים עד קרירים עם לבנון, עם ירדן, עם תורכיה, עם עיראק, עם הרשות הפלסטינית, וכך הלאה. אז עם ישראל??? האם אנחנו מתחילים להבין את גודל האבסורד שבו האמנו?
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.