ישראל ואבדן הדרך של אובמה
מאת קרולין גליק | 15 ביוני 2009 פורסם במקור בג'רוזלם פוסט
לנאומו של ראש הממשלה נתניהו בבר-אילן ביום ראשון היתה מטרה אחת: להוריד את הנשיא ברק אובמה מעל גבה של ישראל.
הנאום של נתניהו היה הגנה רהוטה, רציונלית ולעיתים נרגשת על ישראל. לאזנים ישראליות, לאחר שנים של התקפה מתמשכת על זכויותיה של ישראל מצד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי ליבני, וההגנה הצורמנית של הכניעה לפלשתינאים ולסורים, נאומו של נתניהו היה כנשימה של אוויר רענן. אולם קשה לראות כיצד הוא יוכל להשיג השפעה מתמשכת על אובמה ויועציו.
על מנת להיות מושפע מטיעונים רציונלייים, על אדם להיות פתוח לדיון רציונלי. אך מה שחזינו במהלך השבועות האחרונים בתגובות ממשל אובמה גם כלפי מדיניות ההליכה על הקצה הגרעיני של צפון קוריאה וגם לגבי הבחירות המדומות באיראן הוא כי מדיניות החוץ שלו אינה מבוססת רציונליות אלא על היחסיות המוסרית, והאידיאולוגיה הפוסט-מודרנית של הנשיא. באקלים אנטי-אינטלקטואלי ואנטי-רציונלי זה, יש לנאום נתניהו סיכוי קטן לגרום להשפעה מתמשכת על הבית הלבן.
אם מחשבה רציונלית היתה הבסיס לגיבוש מדיניות החוץ של הממשל, ההחלטה של צפון קוריאה לבחון טיל בליסטי לטווח ארוך וכלי נשק גרעיניים, לשלוח שני אזרחים אמריקאים לתקופות מאסר ממושכות ואז לאיים במלחמה אטומית הייתה צריכה לגרום לממשל לבחון מחדש את מדיניותו הנוכחית המבקשת את אישורה ועזרתה של המסייעת הראשית של צפון קוריאה – סין – לכל פעולה שתינקט נגד פיונגיאנג. כפי שניקולאס אברסטאט הציע בוול סטריט ג'ורנל של יום שישי, במקום לבזבז את הזמן בהעברת החלטות ללא כל מנגנון אכיפה במועצת הבטחון של האו"ם נגד צפון קוריאה, היה עדיף כי הממשל יפעל עם קואליציה של מדינות המעונינות בכך לאמץ צעדים שיפחיתו את האיום של צפון קוריאה ברמת הבטחון המקומית, האמריקאית והגלובלית על מנת לעצור את תוכנית ההתגרענות, הטילים והפצתם.
אך לא כך פעל הממשל. במקום לפעול יחד ולחזק את בני בריתו, הוא העדיף עם בנות הברית של צפון קוריאה, רוסיה וסין על מנת לעצב החלטה במועצת הביטחון שתהיה חריפה מספיק על מנת לשכנע את מנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג איל לאיים במלחמה גרעינית, אך חלשה מכדי להפחית את יכולתו לנהל אותה.
בדומה לסירובו של אובמה להעריך מחדש את מדיניותו הכושלת כלפי צפון קוריאה, חוסר התגובה שלו לרמאות הבחירות האיראנית מראה כי הוא לא ירשה לעובדות להפריע למסירות הנרצעת שלו לאידאולוגיה המקודשת הטוענת כי אין אוייב שאינו ניתן לריצוי ואין בן ברית שראוי לתמיכה אוטומטית. בהרחיקו את תמיכתו מן המתנגדים המסכנים את חייהם על מנת להתנגד לדמוקרטיה המזוייפת, הממשל הביע, על פי הדיווחים, דאגה מכך שהמחאה הנוכחית עלולה לערער את המשטר. אובמה גם סירב לשקול מחדש את החלטתו לחתור לעיסקה הגדולה עם האיאטולות לגבי תוכנית הנשק הגרעיני של איראן, עיסקה שתכשיר את המשך אחיזתם בשלטון.
סירובו לבצע אבחנה מוסרית בין המולות ומתנגדיהם הדמוקרטיים – כמו גם סירובו בקהיר לבצע בידול מוסרי בין איראן המצויידת בנשק גרעיני וארה"ב המצויידת בו – מבהיר כי הוא אינו מעוניין לבסס מדיניות חוץ על עובדות מדוייקות או בהירות מוסרית.
כל זה מחזיר אותנו לישראל – ונאומו של נתניהו אודות הסיבות לסכסוך עם הפלשתינאים והתנאים המתחייבים על מנת להגיע אי פעם לשלום. נאומו כוון בשתי דרכים להפחית את הלחץ האמריקאי תוך המנעות מעימות פתוח עם הנשיא שאחוז התמיכה בו נותר מעל ל60 אחוז. ראשית, נתניהו הדגים כי דרך דחייתם העיקבית של זכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית, הפלשתינאים – לא אנו – הינם הצד האחראי להעדר שלום במזרח התיכון.
ללא קשר עם ההשפעה על ממשל אובמה, נאומו של נתניהו היווה תרומה חיובית לדיון המזרח תיכוני ומקומה של ישראל בו. הוא עשה שימוש טוב בהזדמנות לפנות לאומה מעל ראשה של העיתונות השמאלנית ולעצב הסכמה לאומית חדשה. בעוד קודמיו התבוסתניים דיברו ללא הרף על נכונותם של האנשים לוותר ויתורים כואבים למען השלום, והתייחסו למדינה פלשתינאית נקייה-מיהודים כחובתם הראשונית כציונים, נתניהו עיצב מחדש את ההסכמה הלאומית במסגרת קווים פטריוטיים.
הוא בטא את תחושותיהם של רוב הישראלים כאשר הוא סירב להפסיק את הבנייה בתוך הקהילות היהודיות הממוקמות מעבר לקווי הפסקת האש של 1949; כאשר הוא עמד על כך שלא יהיו ויתורים על הריבונות בירושלים; כאשר הוא יעמוד על כך כי נחזיק בגבולות ברי הגנה; ונסרב לכניסה של מה שקרוי פליטים לשטחנו; ודרש בהכרה פלשתינאית בזכותנו להתקיים כמדינה יהודית.
באופן משכנע ועקבי הוא תיקן את האיפיון המוטעה של אובמה במהלך נאומו בקהיר ובבוכנוואלד, אשר יחס את הקמת מדינת ישראל להיותה תוצר של השואה, והזכיר 3500 שנה של קשרים עתיקים לארץ ישראל. והוא הבהיר כי הסמיכות אותה יצר אובמה בין השואה לבין הקמת המדינה היתה היפוך מדוייק של העובדות ההיסטוריות. זאת אינה מדינת ישראל החייבת את קיומה לשואה, אלא השואה התאפשרה משום שלא הייתה קיימת מדינת ישראל.
נאומו של נתניהו היווה הגנה חזקה לה נזקקנו מאד. אך לא היתה זאת הגנה מושלמת. הוא סבל משתי חולשות שעלולות לשוב ולרדוף את ראש הממשלה בשנים הבאות. ראשית, דרישתו כי ארה"ב תוביל את הקהילה הבינלאומית בבטחונות כי המדינה הפלשתינאית תהיה מפורזת העניקה לממשל אובמה אמצעים חדשים להונות את ישראל למען ויתורים התאבדותיים.
הדרך היחידה להבטיח כי המדינה הפלשתינאית תהיה מפורזת הינה לשלוח כוחות אליה על מנת לפרזה. כמובן שהאמריקאים לא ינקטו בצעד כזה. בעזה, מדינה פלשתינאית מחומשת כבר קיימת ולאמריקאים אין שום כוונה לפרזה. באשר ליהודה ושומרון, כיום, הדבר היחיד שמדינה פלשתינאית יכולה להציג הינו צבא שנבנה עבורה על ידי ארה"ב.
הכוח היחיד שיבטיח כי המדינה הפלשתינאית (או המדינות) תישאר מפורזת הינו צה"ל. אך במינוי ארה"ב כמעניקת הבטחונות של המצב המפורז, נתניהו מזמין את ארה"ב לשקר ולהפוך לבלתי אפשרי עבורינו לנקוט בצעדים ההכרחיים על מנת להבטיח כי הפלשתינאים לא יצטידו באמצעים לאיים על מדינת ישראל.
בבקשתו כי ארה"ב תבטיח פירוק מנשק, חזר נתניהו על שגיאה שעשה בתקופת כהונתו הראשונה. בשנת 1996 הוא התנה את הסכמתו להמשיך הלאה בשיחות השלום על אש"פ בתיקון אמנת קבוצת הטרור הקוראת להרס מדינת ישראל בהתאמה להתחיבויותיו לפי הסכם אוסלו. נתניהו הסמיך את ביל קלינטון לשפוט את הביצוע של דרישה זאת. במועד המתאים, נסע קלינטון לעזה והצהיר הצהרה כוזבת כי אש"פ אכן תיקן את האמנה. שום פעולה כזאת לא התרחשה באמת, אך נתניהו מצא עצמו במצב בו לא יכול היה להאשים את קלינטון בשקר.
למרות שהחלטתו למנות את אובמה כבורר בנושא הפירוז הפלשתינאי היתה משגה, פני הדברים היו יכולים להיות הרבה יותר גרועים.
נתניהו התעלם ממה שקרוי תוכנית הדרכים לשלום. התוכנית הינה רשימה אחת ארוכה של התחייבויות פלשתינאיות שארה"ב הוסמכה לשפוט את ביצוען. החל מלחימה בטרור ועד הפסקת ההסתה, מפת הדרכים מציבה את ישראל במצב של הכרח לקבל את מילתה של ארה"ב בנושאים בעלי חשיבות עליונה לבטחונה הלאומי. על ידי התעלמות ממפת הדרכים, הצליח נתניה להימנע מן הצורך לקרוא לאובמה שקרן באופן ישיר.
הבעייה הנוספת בנאום נתניהו היא שבקבלו את הרעיון של מדינה פלשתינאית, ואימוצו את הפנטזיה של אובמה לפיה אפשרי להגיע לעיסקה עם הרשות הפלשתינאית, בכך חסם נתניהו את האפשרות שישראל תוכל לעצב מדיניות חדשה שתמקם אותה לסטאטוס קוו עדיף בשנים הבאות. כלומר, הקבלה המותנית של נתניהו של פרדיגמת שתי המדינות המוטעית והמבוססת אידאולוגיה של אובמה מדרדרת את ישראל למעמד של גרירת רגליים במערך יחסים הנגזר ממדיניותו של מישהו אחר במקום לפלס דרך למדיניות עצמאית.
על מנת להיות הוגנים לנתניהו, לאור מחויבותו האידיאולוגית של אובמה לפרדיגמת שתי המדינות המאשימה את ישראל בהעדרו של השלום, קשה להניח שהיה לו כל סיכוי אחר מלבד להצטרף לנשיא ולשחק על מנת להרוויח זמן. האם נתניהו יחיל את החוק הישראלי על גושי ההתישבות הגדולים ועמק הירדן או יבסס איזור ביטחון לאורך גבולות עזה עם ישראל ומצרים, הוא צפוי לעורר משבר ביחסים עם וושינגטון.
בנקודה זאת, סלילת הדרך למדיניות טובה יותר בעתיד נמצאת בידי הציבור ונציגינו בכנסת. את זאת נוכל לעשות על ידי דחיית פרדיגמת שתי המדינות ועריכת דיון ציבורי הנוגע לאינטרס הלאומי. עבור נתניהו, בכל אופן, להרוויח זמן מול ממשל עויין עשוי להיות המיטב לו הוא יכול לשאוף במהלך כהונתו הנוכחית.
כמובן, להרוויח זמן אינו הישג גדול כשלעצמו. המצביעים לא בחרו בנתניהו על מנת להוביל אותנו להרוויח זמן. בחרנו בו על מנת למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני. אם נאומו הצליח להקהות את הלחץ האמריקאי על ישראל – אפילו זמנית – בחזית הפלשתינאית, ולאור התוצאות של המירוץ האיראני לנשיאות, נתניהו זכה בהזדמנות לפעול בחזית האיראנית. אם במהלך כהונתו הנוכחית הוא ימנע מאיראן מלהפוך למעצמה גרעינית ולא יוותר ביהודה, שומרון, ירושלים ובגולן, הוא יזכר כאחד המנהיגים הגדולים ונאומו יזכר כאירוע מכונן לדורות הבאים.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.