בצהרי היום
מאת בועז ארד | 31 בדצמבר 2010, התפרסם במדור "על הכוונת" מקור ראשון.
טור זה מבקש לסכם את מאמרי "על הכוונת" שהתפרסמו מאז תחילת יולי 2009. בתקופה של כשנה ומחצה התחוללו מספר תהליכים שאחד המרכזיים שבהם היה ההתפשטות של אידיאולוגיית השמאל הרדיקלי בארה"ב באירופה ובישראל והשלכותיה.
אידאולוגיה זו מצאה לעצמה שפה משותפת עם הכוחות האלימים של מבשרי המהפכה הטוטאליטרית התורנית. השפעותיהן הרעיוניות והכלכליות של תנועות אלו ניכרו בכל תחומי חיינו. במשולב, התפתחה בעשורים האחרונים מהפכה ירוקה שקנתה אחיזה בלבבות בזכות שכבת צבע טרייה ופופולרית. בחלק מן המקרים החליף הצבע הירוק את הצבע האדום, הדהוי והמתקלף, של הדיקטטורות הקומוניסטיות מן המאה שעברה. ההשתלטות על הכלכלה, ה"שינוי" המשיחי, הרצון לבנות "עולם חדש" כל אלו התמזגו ברצון להשיג את אותה מטרה עתיקה של "סדר חלוקתי חדש" בליווי המאפיינים של נבואות קץ הימים ואסונות שינחתו עלינו אם נסטה מקו המפלגה והמדינה המתעצמת.
ישראל דמתה למראה ממקדת אשר שיקפה את התהליכים העולמיים של מיזוג הדיקטטורות המהפכניות. מצד אחד "זכינו" בנציגות מכובדת של הפלג האיסלמו-פאשיסטי של המהפכה, בדמותו של מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ומצד שני לאנשי השמאל הרדיקלי מן הארץ והתפוצות שחברו במאמץ משותף לערער את חומות ההגנה של התרבות הישראלית המשגשגת והחופשית יחסית, שנבנתה בעמל, יזע, דמעות ודם.
השייח' ראאד סלאח החל את הקריירה המתוקשרת שלו בהפגנה גדולה שנערכה באיצטדיון אום אל פאחם באוקטובר 2002. באותה עצרת ליבה סלאח את ההמון המשולהב, מול נפנופי הדגלים האיסלמים הירוקים וגידף בנאומו את הנשיא בוש בכינוי "קאובוי". למרות כוונותיו המגונות ומאמציו להשתלח בארה"ב ובישראל, היה זה כינוי מכובד. הקאובוי האמריקני תרם תרומה מכרעת להתפשטות תרבות יצרנית שבניגוד לתרבות השיעבוד, הביזה והכיבוש אותה מקדם ומקדש השייח' לא התפשטה בכוח החרב, אלא בכוח היצרנות האנושית. ייצרנות זו הגיעה לכל קצווי היבשת האמריקאית ובנתה את האימפריה הנאורה ביותר שהתקיימה אי פעם בתולדות האנושות. הדימוי של ה"קאובוי" והשימוש הלעגני בו היה דימוי משותף בו בחרו, שלא במקרה, גם אנשי השמאל העולמי שיצאו נגד ההגמוניה האמריקאית והתגלמותה בדמותו של הנשיא בוש. בעולם הדימויים המערבוניים ניתן ליחס לחוגים אלו את הדימוי של חבורת "שודדי הבקר".
בארה"ב, באירופה ובישראל חברו תנועות השמאל והתנועות הירוקות למהלכים שהאיטו את היזמות הפרטית, הצרו צעדיה, הלאימו נכסים ודרשו לצמצם ככל האפשר את יכולתו של הפרט לייצר ולהגן על אשר יצר. בישראל הגיע בשנת 2009 לקיצו תהליך עינוי הדין של שי דרומי, ה"קאובוי" הישראלי, שניסה להתגונן מפני בוזזים בזיכוי מחמת הספק. הספק הזה ממשיך לחלחל עד היום ביחס לזכותו של כל אזרח בישראל להגן על חייו ורכושו. הספק הזה ממשיך ללוות אותנו בפגיעה וכרסום מתמידים בזכויות הפרט אם על ידי ביטול פרוייקטים בינלאומיים כמו בית הסוהר הפרטי, ואם על ידי הנסיון להלאמת פירות ההשקעה של אלפי משקיעים ויזמים אמיצים שגילו את תגליות האנרגיה האחרונות אל מול חופי ישראל.
אוייבי החופש בעולם ובישראל צברו נקודות, אולם הם נותרו תלויים בטישטוש ובפחדנות האינטלקטואלית ובחוסר הנחישות שלנו, היצרנים להגן על ערכינו.
עם בואה לקיצה של שנת 2010 סוגר טור זה מעגל עם המערבון "בצהרי היום". הסרט אשר בויים על ידי הבמאי היהודי האוסטרי פרד זינמן בשנת 1952, הוגדר כאחד מן הסרטים הטובים ביותר בז'אנר. הוא מספר על מלחמתו של השריף וייל קיין (המגולם על ידי גרי קופר) בעיירה אמריקאית עליה עומדת להשתלט כנופיית שודדים ורוצחים מפחידה. השריף ננטש על ידי השופטים, עוזרי השריף ותושבי העיירה. גם הרחוקים וגם הקרובים האינטימיים ביותר אליו מפגינים את השילוב המדאיג של פחדנות קולקטיבית ואידיאולוגיה פאציפיסטית, אלו מובילים לנטישתו בודד מול האיומים ההולכים ומתעצמים. את סופו של המערבון הקלאסי אמליץ בחום לכל קוראי טור זה לגלות על ידי צפייה בסרט.
במציאות של ישראל הולך השעון ומתקרב לשעת צהרי היום, על כל אחד מאיתנו להחליט אם יצטרף ליצרנים, ליזמים למפתחים ולמשקיעים. האם להסתכן ולעמוד לצד מגיני התרבות החופשית השומרים על גחלת היצירה והחירות, או שמא להעדיף את הנוחות הזמנית, להיכנע לפחד ולהרכין ראש ולהנצל בפני הכנופייה התורנית שיצאה לרמוס את חירותנו ולבקש את כספנו ורכושנו. השעון המתקתק מורה לנו כי הגיעה השעה לנקוט עמדה.
לצפייה בטריילר של "בצהרי היום"
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.