היעד האסטרטגי של הטרור מאת ד"ר עדו נתניהו

למה דווקא נשק הטרור? מדוע דווקא אותו נוקטים אויבינו ואויבי המערב?

ישנה כמובן התשובה שעולה מיד על הדעת – שזהו נשק זמין, קל יחסית לשימוש, במיוחד בהעדר צבא סדיר. ארגון כמו אלקאעידה, המבקש לפגוע בארה"ב, לא יניע לעברה את גדודי החי"ר או הטנקים שאין לו. על כן משתמש אלקאעידה באמצעים אחרים – אותם אמצעים מוגבלים העומדים לרשותו – בין אם זה מטוס המתנגש במגדלי התאומים או מחבל המפוצץ את עצמו בככר השוק. אומרים לנו כי גם הפלסטינים, מכיוון שאין להם מטוסים או שריון כמו לצה"ל – נאלצים במלחמתם בנו לנקוט באותן דרכים מוגבלות הזמינות להם.

כך בעיקרם נתפסים הדברים בעולם, כולל אצל חלקים בציבור שלנו. אלא שזו אינה התמונה האמיתית – ובוודאי שלא התמונה כולה. הסיבה שהטרור הפך בשני הדורות האחרונים לדרך מלחמה שכיחה כל-כך – עד כדי כך שכל העולם עסוק בו ונתון במידה זו או אחרת לאיומיו – אינה דווקא הזמינות של אמצעי המלחמה, שהוא מאפשר לגופים ולמדינות המפעילים אותו, אלא ליעילות שהוא הוכיח בהחלשת כוח העמידה של האויב.

לא ריסוק פיזי

לשם בחינת העניין, נבדוק את השימוש בנשק הטרור שנעשה בעבר הלא רחוק לא על ידי הערבים, אלא על ידי בריה"מ וגרורותיה הקומוניסטיות. בריה"מ כמובן לא נקטה את האמצעי הזה בעצמה באופן ישיר, אבל היא הכשירה, עודדה ומימנה גורמים, שעשו בו שימוש ברחבי העולם. בלי שהפוליטבורו יודיע פומבית כי הוא תומך באופן מעשי ופעיל בקבוצות כמו באדר-מיינהוף בגרמניה או הבריגדות האדומות באיטליה, שימשו אותו הקבוצות הללו בנסיונותיו לערער את המערב ולקעקע את היסודות שעליהם הוא עומד. כשצעירים "נואשים" ו"נועזים" ביצעו מעשי הרג וחטיפה ברחובות ברלין ורומא, השאלות שנשאלו במערב – בין אם בטלוויזיה, באוניברסיטאות או במאמרי המערכת – היו: מהו אותו מצב נואש שהביא בחור "בן-טובים" כלשהו, לבצע את האקט הנורא הזה, ואף, במקרים לא מעטים, להקריב את חייו ביודעין? מהן אותן בעיות נוראות בחברה שלנו, שגרמו לכך שכל זה יקרה? ולא השאלות: האם יש מי שעומד מאחורי הצעירים האלה ומכוון את פעולותיהם? אם כן, מיהו? מי מימן אותם, מי דאג לחנך אותו צעיר מתאבד והחדיר בו שנאה כזו למדינה ולמוסדותיה? ומהו היעד של אותם גורמים המממנים, התומכים והמפעילים את הטרור?

כמובן, כששואלים שאלות מן הסוג הראשון, הנוגעות ליחסם הנפשי של הטרוריסטים כלפי החברה, שנגדה מכוון הטרור, ועל מצבה (הנפשי, אם תרצו) של החברה, עונים גם את התשובות הצפויות: כי האמריקנים מדכאים את הפורטוריקנים (במקרה של המחתרת הפורטוריקנית), כי הקפיטליסט מנשל את העובדים המסכנים (במקרה של ארגון הבריגדות האדומות וקבוצת באדר-מיינהוף), כי בדרום אמריקה נהנים השליטים העשירים מתמיכת הקולוניאליסטים של צפון אמריקה (במקרה של הטרור הקומוניסטי בבוליביה). ה"תשובות" האלה ואחרות מחדירות בהצלחה לדעת הקהל את הרעיון, שאשם כבד מנשוא רובץ על המערב – הן ביחסו לעולם השלישי, והן ביחסו לשכבות החלשות שבארצותיו.

וכך, בעיית הטרור לא נתפסה בכללותה. כלומר, הציבור הרחב לא הכיר בכך שהוא ניצב בפני מערך מלחמתי אחד וכולל להחלשת המערב, שנועד להביא בסופו של דבר להכרעתו, אלא בכל מקום ומקום ההסתכלות הייתה פרטנית, כאילו הטרור אינו אלא תגובה לבעיות, למצוקות ולעוולות שהן בעיקרן מקומיות.

מובן שבריה"מ לא סברה, שהכוחות הטרוריסטיים החתרניים שבהם תמכה יצליחו לבדם להביס את השלטון במדינות שנגדן הפעילה את נשק הטרור, אך היא קיוותה שפעולות אלה יגרמו – באופן פרדוקסלי, נוכח אכזריותם של מעשי הטרור – להזדהות גוברת עם הכוחות החתרניים בתוך המדינה שנגדה בוצעו המעשים. ואילו באשר ליחסי החוץ של המדינות שנגדן הופעל הטרור, היעד היה להביא להחלשתה של התמיכה הפוליטית – בעיקר של ארה"ב בגלל השפעתה המכרעת של דעת הקהל שבה – באותן מדינות בעלות-בריתה, שנאלצו לדכא את הכוחות החתרניים ביד קשה. כל המאמץ כוון בראש וראשונה לדעת הקהל המערבית, כאשר המטרה האסטרטגית היתה לא ריסוק פיזי של כוח האוייב – אלא ריסוקו הרוחני.

במלחמה על ערעור תחושת הצדק של יריביהם, היו הרוסים והקומוניסטים אלופים. מי שבחן אז את מה שקרה בוייטנאם – בהקשר דומה לזה של פעולות הטרור, אם כי לא זהה – יכול היה ללמוד כיצד ניתן להביס את המערב באמצעות דעת הקהל שלו עצמו. אמנם בשדה המערכה הצבאית, נחלו הקומוניסטים מפלה אחר מפלה, אך במקביל, ככל שעם הזמן נחלש כוחם הצבאי, כך נחלש כוח הרצון של האזרח האמריקני להמשיך במלחמה. החלשה זו נבעה בעיקר מערעור עמוק ויסודי של התחושה שהמאבק האמריקני הוא מאבק צודק. מעצביה של דעת הקהל – בין היתר על ידי הקו הכללי המוטעה שהם עצמם קידמו באשר למהות המלחמה ולמניעיה – שיכנעו את עצמם בחוסר הצדק של המאבק שמנהלת מדינתם ובבסיס המוסרי שיש ליריב במאבקו נגדה, והפיצו את השקפתם זו באמצעים הרבים העומדים לרשותם. שיאו של התהליך היה במפלה הצבאית הנוראה שספגה דווקא צפון וייטנאם באופנסיבת "טט" שלה, שרוסקה במהירות רבה למדי על ידי חיילי ארה"ב וצבא דרום-וייטנאם. הקומוניסטים בוודאי לא השלו את עצמם באשר לתוצאות המתקפה הגדולה: הם ידעו כי יובסו, אבל הם העריכו, שתהיה למתקפה השפעה עצומה על דעת הקהל האמריקנית. והם אכן צדקו. אופנסיבת "טט" הביאה לא רק לפסימיות בלתי-מוצדקת – כתוצאה מניתוחים מוטעים של פרשנים – של מהלך המלחמה, אלא בעיקר הביאה לשבירתה הסופית של אמונת האמריקנים בתמיכת העם הדרום וייטנאמי, ושבירה זו הובילה בסופו של דבר לפינוי של כוחות ארה"ב מוייטנאם, ולהשתלטות מהירה של הקומוניסטים על דרום מזרח אסיה כולה. התוצאה של התהליך ה"צודק" הזה, שכל הנאורים והטובים רצו בו, היתה רצח של מיליוני חפים מפשע בוייטנאם, בלאוס ובקמבודיה.

העולם הלא מערבי למד להכיר היטב את חולשות המערב, וכדי להגביר את האפקטיביות של המאבק שלו נגדו – ליווה תמיד את פעולות הלחימה שלו נגד הכוחות המערביים בתעמולה שהשתמשה בשפתו על המערב הליברלי. הם כמובן לא אמרו: אנו מעונינים להשליט משטר מדכא, של העדר חופש, העדר בחירה, כפייה, מחנות ריכוז וחדרי עינויים. אלא: אנו רוצים צדק, שלום, אחווה, חירות, ושאר הרעיונות שהמערב מתבסס עליהם. את הכללים הללו הרוסים ובעלי בריתם הבינו היטב, ואותם, הם הנחילו – בעצות ישירות או בדוגמה שנתנו – לבן-חסותם יאסר ערפאת. הוא היה הראשון בין אויבינו, שלמד היטב את השימוש בטקטיקה של שילוב הטרור עם אמירות, שנועדו לסבר את אוזניהם של אנשי המערב – בין אם זה המערב של אירופה וצפון-אמריקה, ובין אם זה המערב שנמצא בתל-אביב או בקריית הממשלה, ובאוניברסיטה העברית ובשכונת רוממה בירושלים.

כך הוצג לנו מצג, שפתאום הטרור לא נבע מן הרצון להרוג יהודים ולהחריב את מדינת ישראל, אלא נבע מ"ייאושם" של מבצעיו. מעשי הרצח הפכו להיות פעולות של צעירים וצעירות, שאינם יכולים יותר לשאת את ה"כיבוש". נוספה לזה גם הדרמה המתמשכת – במיוחד בארועי הטרור המוקדמים, שבהם נלקחו בני ערובה – שארכה לפעמים ימים שלמים, ושבהם ניצבו דרישות החוטפים ו"מצוקת" האוכלוסיה שהם לכאורה מייצגים בראש החדשות והפרשנויות – והתקבל המתכון המושלם להפצת תעמולת ה"דיכוי" בידי הציונים. וכשמדובר היה במעשי התאבדות של יחידים "נועזים", הם לא הצטיירו כחלק ממלחמה המכוונת על ידי ארגון, שמטרתה הסופית היא חיסול המדינה היהודית, אלא כמעשים של אנשים מסכנים, שפשוט אינם יכולים לשאת עוד את הסבל שהוא מנת חלקם – ומעשים אלה נעשים בתגובה ל… וכאן אפשר לבחור, משלל אפשרויות, את ה"אח צעיר והנכה", שנורה למוות על ידי צה"ל על לא עוול בכפו, את ביתה של משפחה "שלווה", שפוצץ על ידי הישראלים מתוך סאדיזם לשמו והותיר את ההורים הזקנים חסרי כל, ועוד ועוד – כולם מעשים של נואשים כביכול, ולא של חיילים במערכה מתוכננת ומתוזמנת היטב. כך הצטיירו הדברים. קשה אולי לקלוט היום את העובדה, שעד לפני שנים אחדות, גם האזרח הישראלי מן השורה, שניזון מהתקשורת, סבר באמת ובתמים, שהמחבל המתאבד הוא שיזם את הפעולות הרצח והחבלה הללו בעצמו ועל דעת עצמו. עבר זמן עד שבציבור – ולא רק בשב"כ – הבינו, כי מדובר במנגנון משומן היטב, המשתמש במתאבדים כנשק טקטי לכל דבר, ווהוא בעל אסטרטגיה ארוכת טווח.

לא הכל אנטישמיות

מה קרה בעולם מאז ההתקפה על מגדלי התאומים? במקום שהדבר יביא אצל האמריקנים והאירופאים להבנה רבה יותר של גודל הסכנות שבפניהן הם ניצבים ולהכרה במניעיהם האמיתיים, כלומר להבנת מטרותיהם הפוליטיות והאידיאולוגיות של מבצעי הטרור ושולחיהם – חל תהליך אחר, אמנם של ניסיון "להבין" אולי, אבל את הדבר הלא נכון: את המניעים "הפסיכולוגיים" כביכול של אזרחי העולם המוסלמי ואת הסיבות להיותם כה חדורי שנאה למערב. הואיל והשאלות לא זיהו נכון את הבעייה, גם התשובות, שניתנות על פי ההגיון המערבי ובכלים הפסיכולוגיים המערביים, אינן נותנות מענה בעל ערך. התוצאה היא, שבמערב שואלים בתגובה: מה לא בסדר איתנו, כלומר עם המערב, שכך עושים לנו? כיצד עלינו להשתנות ולהשתפר ביחסנו למוסלמים? במקום שישאלו: מה לא בסדר עם העולם המוסלמי.

כל זה הוא תוצאה בלתי נמנעת של כרסום עמוק שחל במערב בתחושת הצדק שלו – תהליך שמתרחש בעוצמה מאז מלחמת העולם השנייה. למעשה, התהליך הפך לאידיאולוגיה השלטת במערב, לא מעט בגלל התעמולה המאסיבית, רבת השנים, שמקורה בגוש הקומוניסטי ובתומכיו האידאולוגיים מן העבר בשמאל המערבי, שהיום שולטים בשיח הציבורי והאינטלקטואלי. תעמולה זו ייחסה את כל חוליי העולם למעשיו ולעמדותיו הפוליטיות של המערב, ובראש וראשונה של ארה"ב. הצדק אינו עמנו – זהו הקו השולט מזה שנים בחוגי האינטלקטואלים והתקשורת – אלא הוא נמצא בצד של "מדוכאים" בעבר ובהווה – בעיקרם, אזרחי העולם השלישי. בהקשר זה יש להבין, כי השנאה והביקורת אלינו מצד האירופאים והשמאל האמריקני אינם נובעים רק מאנטישמיות – לדעתי גם לא בעיקר מאנטישמיות – אלא ניזונות, במידה רבה, מאידיאולוגיה זו שלהם של שנאה עצמית, כלומר של שנאת המערב ותכניו. ובמלחמה בינינו ובין הערבים – אנו מייצגים בעיניהם את המערב ה"רע", ביחוד משום שאנו נמצאים בחזית המאבק הזה.

התהליכים ארוכי הטווח הללו, שבתוכם עוצבו אמריקנים מסוגו של אובמה, הם שהובילו לנאומו של נשיא ארה"ב בקהיר. תהליכים אלה מסבירים את הצורך שלו להתנצל, במקומות שונים בעולם, על "פשעי" ארה"ב – גם אם אינו מכנה אותם כך – שנעשו כביכול לאורך ההיסטוריה, כמו להצהיר על רצונו לכפר על המעשים הללו. היחס המתייפיף למוסלמים אינו מוגבל רק לגורמים אמריקניים, אלא זוהי תופעה כללית, בוודאי באירופה. וכך, מי שחושפים את כוונות האיסלאם הקיצוני (וזה אינו דורש מאמץ גדול כדי לחשפו) – את כוונתו לנהל מלחמת חורמה עד לכתישת המערב ולהשתלטות עליו – אנשים כמו חירט ווילדרס ההולנדי – מוקעים על ידי נותני הטון באירופה. הם נחשבים ל"קיצוניים". כלומר, לא מפריעה להם העובדה שווילדרס עצמו, שחייו מאויימים מדי יום, נאלץ להיות מוקף בשומרים חמושים 24 שעות ביממה כדי למנוע התנקשות בחייו. הוא "הקיצוני".

זהו אפיון המצב שבפניו אנו עומדים היום – מצב של חולשה רעיונית ומוסרית כללית, שכל פיגוע טרוריסטי נועד להגבירה, ואף מצליח לעשות זאת. בעבר, "המערב" – שם כללי כמובן – תמיד ניצח בסופו של דבר את "המזרח". יש חוקרים הטוענים, שניצחון זה אינו רק בזכות הטכנולוגיה המשוכללת בהרבה של המערב, אלא, יותר מכל, בזכות תחושת הצדק שהיתה מנת חלקם של לוחמיו, שידעו היטב את יתרונו הגדול של החופש שבו הם חיים, לעומת משטרי הדיכוי שתחתיהם היו נתונים אויביהם מהצד השני. המשימה הגדולה של ימינו היא: כיצד לסתור את השפעותיו של הפיגוע הרעיוני שקרה בעולמנו – לא רק אצלנו בארץ-ישראל, אלא גם אצל בעלי בריתנו הטבעיים – ולהחזיר לנו את ההבנה באשר למטרותיהם של אויבינו, ובעיקר – להשיב לנו את תחושת הצדק של ערכינו ושל מעשינו.