דוברים רבים מחסדי האסלאם הרדיקלי ביקשו לצייר תמונת עולם דמיונית, המשוללת כל יסוד מציאותי, בדבר היותה של דת האסלאם התשובה האחת והיחידה לתחלואי העולם הזה (וגם של העולם הבא). בשם הרעיון השמימי הזה, התגבשה מערכת תעמולתית עניפה, חובקת-עולם, שהושקעו בה מיליארדי דולרים בריכוזים שבהם ניתן היה להגביר את האינדוקטרינציה הדתית בקרב קהילת המאמינים ואף בקרב קהילת הכופרים. המאבק בתוך העולם המוסלמי, בין הזרם הסוני לזרם השיעי בעיקר לאחר מהפכת חומייני באיראן ב-1979, הובילה לתחרות עזה על ליבם של המוסלמים במזרח-התיכון ועל השפעה גוברת בריכוזים אסלאמיים במדינות המערב. אין תימה איפוא,שבמדינות אירופאיות אחדות התחוללו שינויים מרחקי-לכת ב-20 השנים האחרונות – הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינת הצביון האזרחי והלאומי של הקהילות האירופאיות המקומיות.
האסלאם הפוליטי נאבק בכמה מישורים עיקריים השלובים יחדיו באופן מתוחכם כדי להגביר את ההשפעה על קהילת המאמינים וגם על קהילת הכופרים: דהיינו, האסלאם היא דת שוחרת שלום; דת האסלאם היא התשובה האחת והיחידה לבעיות ההווה; האומה האסלאמית דורשת את הכבוד המגיע לה, ואם היא אינה מקבלת את ההערכה הסביבתית כפי שהיא חושבת שראוי לייחס לה, ניתן להפעיל אמצעים אלימים על-מנת לשכנע את הבריות בצדקת אמיתותה השמימית. וכך נוצר מעגל סגור של לחץ אלים ויצירת מאזן-אימה ברוטאלי באמצעות התרסה דתית ובאמצעות העוצמה הפוליטית והצבאית שהתלוותה לכך. במהלך ה-30 השנים האחרונות – מאז מהפיכת חומייני באיראן – נטבחו מיליוני מוסלמים במאבק האין-סופי בתוך האסלאם עצמו: החל ממלחמת איראן-עיראק (1980-1988) וכלה בטבח היומיומי המתחולל בעיראק ובאפגניסטן ובמקומות נוספים במרחב האסלאמי על 57 מדינותיו, כולל הרשות הפלסטינית.
האסלאם אינו הפתרון אלא הבעיה
על-מנת לסיים את מרחץ-הדמים המתחולל במרחב האסלאמי, דרוש תהליך של דה-אסלאמיזציה, כפוי או הדרגתי, במדינות מוסלמיות אחדות. כאשר נודע על נצחונו המפוקפק של אחמדינג'אד בבחירות של ה-12 ביוני 2009, מיהרו מדינות אחדות לברכו על "נצחונו השמימי". סוריה, קטאר, עיראק, פקיסטאן, ארגון חיזבאללה ותנועת החמאס שפרסמו הצהרות תמיכה באחמדינג'אד לאור נצחונו בבחירות, ראו בכך אות וסימן לנכונות דרכם הרדיקלית והצדקה פוליטית לבחירתם באיראן המהווה לדידם מרכז של השראה אידיאולוגית ומקור לתמיכה פיננסית נדיבה. שעות אחדות לאחר מכן, שביעות-הרצון הרדיקלית נמוגה כל-הייתה, ודאגה רבה החלה לשרור במחנה הרדיקלי שהסתופף מסביבה של איראן. עוצמת המחאה העממית באיראן נגד אחמדינג'אד ונגד תוצאות הבחירות, ערערה את הביטחון העצמי והסבה דאגה רבה למדינות מוסלמיות אחדות ולארגונים רדיקליים במזרח-התיכון. הסתבר פעם נוספת, שמתחת לפסאדה המילולית המתריסה והגאוותנות הדתית, האסלאם הפוליטי אינו יכול לייצר מדינה אסלאמית משגשגת, חופשית והישגית. הכישלון באיראן של 2009 הוא "קו פרשת המים" בעולם המוסלמי, כפי שמהפכת חומייני הייתה כזו ב-1979 שהשפיעה על מאזן-הכוחות במרחב המוסלמי ובמרחב המזרח-תיכוני.
המערב נותר ללא מנהיג
כ-70 אחוזים מאזרחי איראן הם מתחת לגיל 30. לאור מעמדה של האישה האיראנית, וזאת בשל הצווים הדתיים הנוקשים והחמורים, נשים רבות החלו להתמקד בלימודים אקדמיים בלבד, וכיום הן מהוות כ-70 אחוזים מסך כל הסטודנטים האיראנים – כולל בפקולטות למדעים מדויקים, הנדסה ומחשבים. בשל הדיכוי המתמשך, צעירים איראנים רבים החלו לצרוך סמים, וכן צעירות איראניות רבות (במספרים מבהילים) החלו לעסוק במתן שירותיים מיניים על-מנת להתגבר על הקשיים הכלכליים בהם נתונה החברה האיראנית בכללותה. אינפלציה של כ-30 אחוזים ואבטלה עמוקה בקרב הצעירים, אינם מותירים הרבה ברירות בקרב הדור הצעיר של איראן הצופה מנגד בתמורות הכלכליות והטכנולוגיות המתחוללות בעולם הליברלי. הציבור הגדול הזה ביקש תמיכה בינלאומית רחבה, אולם תמיכה זו בוששה לבוא בשל שיקולים הנובעים מרשלנות מוסרית ואינטרסים קצרי-טווח של מנהיגים מערביים רבים המבקשים להתחנף לאסלאם הרדיקלי.
תגובותיהן הרפות והרשלניות של מדינות המערב – ובראשן ארה"ב של אובמה – מראות בעליל כי איראן הצליחה ליצור מאזן-אימה בינה לבין העולם החופשי והדמוקרטי. עולם זה, המתיימר לייצג ערכים ליברלים, נותר ללא מנהיג או מנהיגות היכולה להעביר מסר מוסרי חד-משמעי לאור ההפגנות של המחנה הליברלי באיראן. ישראל וגרמניה היו המדינות היחידות שהפגינו איזה שמץ של מוסריות לנוכח ההפגנות ולנוכח התגובה האלימה של השלטון האיראני כלפי המפגינים.
בשוליים האלימים של המזרח-התיכון
בשעה שמרבית העולם היה מרותק לנעשה באיראן, התחוללו אירועים בעולם-הערבי המשלימים את התמונה הקשה בו מצוי העולם-האסלאמי על מדינותיו הרבות. ב-20 ביוני 2009, התפוצצה משאית תופת במסגד שיעי השייך לעדה הטורקמנית בעיירה השוכנת בקרבת העיר כירכוך שבצפון עיראק. בעקבות הפיצוץ שאירע, המסגד נהרס לחלוטין; כ-50 בתים סמוכים נהרסו; כ-80 בני-אדם נהרגו ולמעלה מ-200 נוספים נפצעו, רבים מהם באופן קשה.במאי 2009 נהרגו בעיראק 135 אזרחים, וזאת בהשוואה למאי 2008 שבמהלכו נהרגו 505 אזרחים.
שעות אחדות לאחר הפיגוע הקשה בעיירה ליד כירכוך, נרצחו 7 שוטרים עיראקים בבגדאד ובעיר מוצול. בהמשך האירועים האלימים נהרגו שני חיילים אמריקאים בהתקפת רקטות באפגניסטן בשעה שמחבלי הטאליבן ערכו התקפה על מחנה צבאי אמריקאי הנחשב לאחד מהגדולים במדינה. ב-22 ביוני 2009, שישה בני-אדם נרצחו, בהם שלושה סטודנטים וילד, בסדרת פיגועים רצחניים בבגדאד. כל זה מתרחש כשבוע לפני נסיגת הכוחות האמריקאים מהערים המרכזיות בעיראק והעברת השליטה הביטחונית לידי הכוחות העיראקיים. ב-24 ביוני 2009, נרצחו 25 בני-אדם ולמעלה מ-50 בני-אדם נוספים נפצעו בעקבות פיצוץ של מכונית-תופת בשוק המרכזי של בגדאד.
מאז תחילת 2009, נערכו 5,222 התקפות אלימות באפגניסטן. עד לתחילת 2009 היו באפגניסטן כ-30,000 חיילים אמריקאים, אך בחודשים האחרונים המספר עלה ל-54,000 חיילים, והמספר עתיד לגדול לכדי 70,000 חיילים רק באפגניסטן.
מאז תחילת חודש יוני 2009, נהרגו בסומליה למעלה מ-200 בני-אדם וכ-120,000 איש נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים במדינה הסומלית השסועה. בשנה האחרונה נרצחו 5 עיתונאים בסומליה. ב-21 ביוני 2009 נרצח שר-הביטחון הסומלי בפיגוע התאבדות.
בעזה נוסד עוד ארגון טרור אסלאמי בשם ג'לג'לת (רעם מתגלגל) הדוגל באסלאם נוקשה מבית מדרשו של ארגון אל-קאעידה, דהיינו מלחמת ג'יהאד מתמדת נגד הכופרים באשר הם. אחדים מחברי הארגון היו חברים בזרוע הצבאית של החמאס וחלקם כנראה עברו אימונים צבאיים באיראן, בלבנון ובסוריה. ארגון זה מצטרף לעוד עשרות ארגוני טרור הקיימים בעזה המבטאים באורח-מעשי את הברוטאליות הדתית על-פי המתווה האסלאמי – פעם בכסות סונית ופעם בכסות שיעית.
ב-24 ביוני 2009, נודע שארה"ב החלטה למנות שגריר אמריקאי בסוריה בטענה ש"אנחנו צריכים שיהיה לנו שם מישהו שינהל איתם מגעים". מנגד,שר-החוץ הסורי וואליד אל-מועלם מתח ביקורת על אלו המלבים את הפגנות המחאה באיראן. לדבריו, "מי שתולה את יהבו בנפילת המשטר האיראני עומד להתאכזב". הקשר המחודש בין ארה"ב לסוריה, וזאת ללא תמורה אמיתית מצדה של סוריה של בשאר אל-אסד, מעורר דאגה כנה בקרב מדינות אחדות במזרח-התיכון.ועם זאת, התהליכים שהתחוללו באיראן בעת האחרונה, לא ניתן לעצור אותם. במוקדם או במאוחר, תהליכים אלה ישפיעו גם על סוריה עצמה למרות שהיא נתפסת בעיני רוחה כ"בירת התנגדות הערבית" וכ"לב הפועם של העולם-הערבי". המפגינים האמיצים באיראן הוכיחו שיש אסלאם אחר המחכה לפרוץ קדימה לעבר חירות ודמוקרטיה, אך השאלה היא: כמה מוסלמים עוד ישלמו בחייהם עד שהמשימה תושלם בהצלחה.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.