שלום אך שווא
מאת: אורי הייטנר | פורסם 12 באפריל 2008
ביקור סאדאת בישראל פתח מו"מ מואץ לשלום בין ישראל למצרים. סאדאת ביקר אחרי שקיבל נכונות עקרונית של ישראל לנסיגה מלאה מכל סיני. אחרי ביקורו, עיצב מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, את תכנית השלום שלו, שעיקרה – נסיגה מלאה מסיני ואוטונומיה לפלשתינאים בכל יש"ע כהסדר ביניים לחמש שנים. תכנית זו היתה הבסיס למו"מ, אך המו"מ התמשך בשל חילוקי דעות שונים בין הצדדים. אחד ממוקדי המחלוקת, היה עתיד היישובים בסיני. בגין תבע השארות היישובים על מכונם, תחת ריבונות מצרית, עם כוח שיטור ישראלי סמלי. סאדאת סרב לכך בתוקף.
ספק אם אי פעם בהיסטוריה השיג מדינאי כלשהו הישג כמו ההישג של סאדאת. במו"מ בין מדינות, בדרך כלל שני הצדדים מוותרים ומתפשרים אי שם באמצע. סאדאת, כבר בראשית המו"מ, קיבל 99.99% והתבקש לוותר על 0.01%. הוא התבקש להסכים שאחרי נסיגה מוחלטת של ישראל מכל סיני, עד גרגר החול האחרון, יחיו 5,000 ישראלים בשולי שוליה של מדינתו, בת עשרות מיליוני האזרחים.
סאדאת התעקש. גם בגין התעקש. ניתן היה לומר לבגין – ויתרת כל כך הרבה, חבל להפסיד הכל בגלל התעקשות על עוד ויתור קטן. אך הגיוני יותר והגון יותר היה לומר לסאדאת – קיבלת כל כך הרבה, חבל להפסיד הכל בגלל סירוב לוויתור כלשהו.
איש במצרים לא קרא לסאדאת לוותר. העולם הערבי ראה בסאדאת בוגד בשל עצם נכונותו להכיר בישראל. ובישראל? בישראל החל לחץ על בגין לוותר עוד. בתוך המציאות הזאת קמה החודש לפני 30 שנה תנועת "שלום עכשיו". מאבקה הגדול הראשון של "שלום עכשיו" היה בסיטואציה הזאת – לחץ אדיר על בגין לוותר והטלת כל האחריות להשגת הסכם שלום או לאי השגתו על ישראל ואך ורק על ישראל. המו"מ בין ישראל למצרים נמשך עוד חודשים. את המו"מ הזה ליווה לחץ כבד מצד "שלום עכשיו", מלווה בהפגנות ענק, שקראו לבגין לוותר עוד ועוד, להתפשר עוד ועוד, לשלם כל מחיר, ובלבד שיחזור עם הסכם שלום. גם סאדאת ראה זאת. לא היה כל סיכוי שהוא יוותר על משהו, יגלה גמישות כלשהי, לנוכח הלחץ הזה על בגין. בסופו של דבר בגין נשבר ונכנע. כבשת הרש במו"מ הזה, קיומם של קומץ יישובים תחת ריבונות מצרית, הוקרב גם הוא. "שלום עכשיו" ניצחה.
מאבקה של "שלום עכשיו" בעת המו"מ עם מצרים סימנה את דרכה של תנועה זאת עד היום. המאפיין העיקרי שלה, הוא התייחסות לשלום כאל שאלה קיומית של ישראל, כאל חזות הכל. השלום הוא מחוז חפץ של כל ישראלי ושל כל יהודי. אך השלום אינו חזות הכל. הערבים מעולם לא הסכימו לציונות. אך למרות שגם לפני קום המדינה היתה תנועת "ברית שלום" שקראה להתפשר על הדרך הציונית ובלבד שנגיע להסכמה עם הערבים, המנהיגות הציונית ששאפה לשלום וחתרה לשלום, לא ויתרה על עקרונות היסוד, לא ביקשה ולא קיבלה רשות מן הערבים לעליה לארץ, להתיישבות בארץ ולהקמת המדינה. המדינה קמה והיא מתקיימת עד היום, כיוון שההנהגה הציונית לא הלכה בדרכה של "ברית שלום", גלגולה הקודם של "שלום עכשיו". "שלום עכשיו" גורסת שיש להגיע לשלום בכל מחיר, כיוון שללא שלום אין קיום למדינה. האובססיה לשלום בכל מחיר נותנת לערבים זכות וטו על מימוש היעדים הלאומיים של מדינת ישראל.
המאפיין השני הוא ה"עכשיוויזם" – גישה אינפנטילית כשל ילד שאינו מסוגל לדחות סיפוקים. השלום חייב להיות עכשיו, ויהי מה. מדינאי המנהל מו"מ, זקוק לרוח גבית שתאפשר לו אורך רוח במו"מ, יכולת להשיג הישגים. מנהיגי ישראל המנסים לעמוד במו"מ על האינטרס הישראלי, נדרשים להתמודד עם לחץ מבית לחזור מיד עם הסכם, לוותר עכשיו כדי להגיע להסכם מיד. פעילות "שלום עכשיו" מחבלת ביכולת של כל מנהיג ישראלי לנהל מו"מ, להתעקש – אפילו התעקשות טקטית, ליצור משברים – אפילו משברים טקטיים. קשה ליריב להאמין להתעקשות של מדינאי ישראלי, כאשר ברקע הוא עד להפגנות "שלום עכשיו". אורך הרוח הדרוש לכל מי שמנהל מו"מ נשחק עד דק מול העכשיוויזם האובססיבי של "שלום עכשיו".
המאפיין השלישי הוא הטלת מלוא האחריות להשגת שלום אך ורק על ישראל. כדי להגיע לשלום יש צורך בשניים. כל צד צריך לוותר על משהו. "שלום עכשיו" רואה בעצם הסכמת האויב לחתום עמנו על שלום את הוויתור הגדול של הערבים, ותמורתו עלינו לשלם כל מחיר ואת מלוא המחיר. אבל "שלום עכשיו" עיוורת לכל ספק באשר להסכמתם של הערבים לשלום עמנו. הסכמה זו היא, בעיני "שלום עכשיו", אקסיומה. ומכאן, שאם אין שלום, הדבר מעיד על כך שישראל לא ויתרה די ולכן ישראל היא האשמה. היא תמיד אשמה. גם כאשר מנהיגות ישראלית פעלה בדיוק על פי גישת "שלום עכשיו" והצד השני סרב, עדיין האשמה היא בישראל.
המאפיין הרביעי הוא שנאה חולנית למפעל ההתנחלות. "שלום עכשיו" אינה בוחלת בכל אמצעי במלחמתה בהתנחלות. המאפיין הזה הולך וגובר בשנים האחרונות, כש"שלום עכשיו" מפנה את עיקר מרצה ל"ציד התנחלויות" בשירות ובמימון גורמים זרים, שהאינטרס הישראלי מעניין אותם כשלג דאשתקד.
"שלום עכשיו" היא תנועה שהצליחה בענק. כבר בשנותיה הראשונות כבשה את האליטה האינטלקטואלית, התרבותית ובעיקר התקשורתית של ישראל, ובכך השפעתה היתה אדירה. וכך, מתנועה שולית הצליחה לכבוש את המרכז, וממשלות ישראל אימצו את דרכה וניסו ליישם אותה.
רבין לא אימץ מעולם את דרכה של "שלום עכשיו". עד יומו האחרון הוא דגל בפשרה טריטוריאלית השומרת בידי ישראל את ירושלים רבתי, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, את גושי ההתיישבות. אולם בהסכמי אוסלו הוא ויתר בהסכמי ביניים על כל מה שניתן לוותר בהסכם הקבע, הכניס את ערפאת וצבאו ליש"ע ואת סוגיות הליבה דחה להסדר הקבע. מן הסתם, הוא האמין שברגע שיהיה לפלשתינאים מה להפסיד, תהיה לישראל יכולת עמידה על עקרונותיה במו"מ על הסדר הקבע. לכן, הוא הסכים שבהסדר הקבע יידונו סוגיות כמו ירושלים והפליטים. מבחינת "שלום עכשיו" היה זה ניצחון אדיר – בהסדר הביניים חלק ניכר מדרכה יושם, ונוצרה תשתית ליישום דרכה במלואה.
בוועידת קמפ-דיוויד הרחיק לכת ראש ממשלת ישראל אהוד ברק אפילו יותר מ"שלום עכשיו". לפחות בנושא אחד – ירושלים, הוא הציע בגלוי את מה שאפילו "שלום עכשיו" הסכימה רק בלחישה. הוא ניסה ליישם באופן המושלם את דרכה של "שלום עכשיו".
גם אריק שרון לא אימץ את האידאולוגיה של "שלום עכשיו", אך בגזרת עזה הוא פעל בדיוק על פי דרכה – נסיגה עד המילימטר האחרון, חורבן כל היישובים עד הבית האחרון, גירוש כל יהודי עד הילד היהודי האחרון. או אז, לא תהיה עוד כל עילה לצד השני ללחום בנו… "רק תצאו מהשטחים. ויהיה טוב, הו יהיה טוב, כן".
שלושת הניסיונות הללו המיטו עלינו אלפי הרוגים, בעיקר אזרחים. כל שטח שישראל נסוגה ממנו היתה בסיס לטרור ולפשע מלחמה מתמשך נגד אזרחי ישראל. ערפאת דחה בבוז את הצעותיו של ברק, כיוון שתמורתן הוא נדרש לסיים את הסכסוך ולקבל את קיומה של ישראל.
בוויכוח הפנימי "שלום עכשיו" ניצחה ובגדול. ניצחונה הוא אסונה של מדינת ישראל. אני מאמין, שהציבור הישראלי, ברובו המכריע, מתפכח מהאשליות ההזויות מבית מדרשה של "שלום עכשיו".
לפני 30 שנה, כאשר "שלום עכשיו" החלה את דרכה, לעג מאיר עוזיאל לסלוגן שלה, וכינה אותה "שלום אך שווא". אלפי "קורבנות השלום" מוכיחים עד כמה הוא צדק.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.