דשדוש – הגירסה הדרומית

מאת אורי הייטנר | פורסם ב-3 במרץ 2008

החמאס חוגגהחמאס מארגן תהלוכת ניצחון, בעקבות "בריחת" צה"ל מהרצועה.

כל כך מגוחך! הרי רק אתמול הם ייללו אודות ה"שואה" המתחוללת בעזה. הרי בשלושת ימי הפעולה התברר שלוחמי חמאס אינם מסוגלים לעמוד מול לוחמי צה"ל. הרי עשרות מחבלי חמאס ובהם בעלי תפקידים בכירים בארגון נהרגו בקרבות ומאות נפצעו. אז מה החגיגה? את מי הם מרמים?

מגוחך? לאו דווקא. עלינו לשפוט את תגובת חמאס בעיניים שלהם. הרי הם מעולם לא חשבו שהמיליציות שלהם חזקות יותר מצה"ל. האתוס שלהם, הוא חוסר היכולת של צה"ל הגדול והחזק לנצח את המיליציות שלהם. נסיגת צה"ל הבוקר, אחרי הדיבורים הרמים של "הפעולה תמשך ככל שידרש… עד שתושג המטרה – הפסקת ירי הקסאמים… שבועות וחודשים" מחזקת את האתוס הזה.

מבחינתם, צה"ל הגדול יצא למבצע שנועד להפסיק את ירי הקסאמים והקטיושות על שדרות, אשקלון ועוטף עזה. לא זו בלבד שהירי לא פסק, הוא אף גבר במהלך המבצע ואחריו. מבחינתם זה ניצחון. נכון, הם שילמו מחיר דמים כבד מאוד, אך בתודעה שלהם היה זה מחיר הניצחון, ולכן הוא מחיר ראוי.

כשצה"ל יצא למבצע "חומת מגן", אחת המטרות היתה "צריבת התודעה" של הפלשתינאים, שהטרור לא משתלם. ואכן, המבצע והמשך פעילות צה"ל והשב"כ ממנו ועד היום, הפסיקו כמעט לחלוטין את פיגועי ההתאבדות, שקטלו מאות רבות של אזרחים ישראליים, ו"המומחים" הסבירו שאין להם פתרון. מה נצרב בתודעת הפלשתינאים עקב המבצע האחרון? שום דבר בתודעה הפלשתינאית, לאחר המבצע, לא יביא להפסקת הקסאמים. הפעולה שנעשתה היתה ראויה, אולי, כתגובה על הקסאם הראשון אחרי ההתנתקות. היום, שנתיים וחצי אחרי ההתנתקות ולמעלה משבע שנים לאחר התחלת ירי הקסאמים, המבצע הוא מעט מידי ומאוחר מידי.

בתודעה הפלשתינאית, המבצע הוא חלק ממלחמת התשה בינם לבינינו, והם משוכנעים, אולי בצדק, שבמלחמת התשה ידם על העליונה. ואכן, כבר שבע שנים מתקיימת מלחמת התשה, ובמקרה הטוב – לא ברור ידו של מי על העליונה. אסור לישראל לאפשר המשך מלחמת ההתשה. הגיעה שעת ההכרעה.

שבועות ספורים חלפו מאז פרסום דו"ח וינוגרד. הדו"ח הצביע על הכשל המרכזי של המלחמה – תופעת הדשדוש; אי הגדרת מטרות ברורות, חוסר דבקות במשימה והעדר חתירה לניצחון. איזה לקחים הפיקו הממשלה וצה"ל מכשלי מלחמת לבנון השניה, אם לא הפנימו את הלקח המרכזי, שאסור לנו להסתפק בפחות מניצחון ברור? אסור לנו "לנצח בנקודות", כיוון שניצחון בנקודות מתפרש בידי האויב כניצחון מוחלט, המעודד את המשך תוקפנותו.

כמו בלבנון, גם בעזה אנו מדשדשים. אנו מחליטים לצמצם במקצת את אספקת החשמל לרצועה (עצם אספקת חשמל, דלק, כסף וכו' לאויב שיורה עלינו הוא פטנט ישראלי אבסורדי, שאין לו אח ורע בעולם). אחרי יומיים אנו מפסיקים לאחר שהפלשתינאים מביימים הפסקת חשמל, ובעקבות קריאות שבר של כמה מצבועי העולם. אנו יוצאים לפעולה אחרי מתקפת קטיושות על אשקלון ועשרות קסאמים על שדרות, ולא מתמידים בה עד הניצחון.

לאחר מלחמת לבנון השניה נערכו תחקירים יסודיים בצה"ל, ועדת חקירה אמרה את דברה, התחלפו שר הביטחון והרמטכ"ל, אך עולם כמנהגו נוהג. הרמטכ"ל אשכנזי מכריז שוב ושוב על השינוי הערכי שהוא מנחיל בצה"ל – ועיקרו, ערך הניצחון. והנה, במבחן המשמעותי הראשון אחרי המלחמה, ישראל ויתרה מראש על הניצחון. כך אי אפשר לקיים מדינה.

הוספת תגובה