קלישאות פסידו-כלכליות – הוצאות הבריאות של המעשנים
מאת יעקב רסלר | פורסם בבלוג קו ישר
במסגרת בחינה של קלישאות נפוצות אבחן הפעם את הטענות (הבלתי נכונות) על עלות הוצאות הבריאות של המעשנים.
הרבה אנשים מחזיקים בדעותיהם על בסיס אמוציונאלי, על פי הרגשות בטן או אמונה או אידיאולוגיה, ולאו דווקא על בסיס רציונאלי – שכולל בחינה אובייקטיבית של עובדות. בין ה"אידאולוגיות" או האומנות האלה נמצאת השנאה התהומית לעישון.
העישון בהחלט מזיק, אין ספק בכך, מזיק למעשן. עישון פירושו קיצור תוחלת החיים של המעשן ב 10 שנים, אבל, זאת לא בעיה ציבורית. כול אדם יש לו זכות לחיות את חייו כפי שהוא מבין, וגם יש לו זכות לקצר את חייו ב 10 שנים, זה לא עסק של הציבור או הממלשה. הממשלה לא צריכה לנסות להכריח את האנשים לחיות חיים יותר בריאים או יותר ארוכים. בכול זאת, אנו עדים לאופנה של לחימה בעישון ולמסע ציבורי נרחב המביא כול יום חוקים חדשים, ומחמירים יותר, בנושא איסור העישון. הצעת החוק האחרונה, אם איני טועה, דיברה אפילו על איסור עישון בפארקים וגנים ציבוריים.
כדי להצדיק את המלחמה הציבורית המוגזמת נגד העישון מחפשים שונאי העישון נימוקים שישמעו כאילו ראציונאליים, כלכליים, ונבונים. למשל:
נזקי העישון למשק הישראלי נאמדים בכ-8 מיליארד שקל בשנה, כך אמר מנהל המחלקה לקידום בריאות במשרד הבריאות, חיים גבע הספיל, בוועדת הבריאות של הכנסת שקיימה היום דיון מיוחד בנושא נזקי העישון. הנזק הנאמד כולל בין השאר הוצאות בגין טיפולים, אשפוזים, תשלומי קצבאות נכות לחולים, ירידה בהכנסות ממסים בגלל עובדים שחלו ונפלטו משוק העבודה, ירידה בתפוקת עבודה כתוצאה מהפסקות עישון, שריפות שנגרמות מסיגריות לא כבויות ועוד.
הם אומרים: המעשנים נוטים לחלות במחלות, הטיפול בהם יקר, ומעמיס הוצאות רבות על מערכת הבריאות הציבורית. נימוק סביר לכאורה – אלא שבחינה קצרה מגלה שאין בו ממש. המעשנים נוטים לחלות? נכון, אז מה? האנשים הלא-מעשנים לא לוקים במחלות? כול אדם, בין אם הוא מעשן ובין אם לאו, נוטה לחלות במחלות לקראת סוף חייו, ולהעמיס על מערכת הבריאות. מעטים האנשים שמתחשבים בטובת הציבור ומתים באופן פתאומי, ללא מסכת מחלות וטיפולים לפני הפטירה. המעשן עובר את תהליך החולי והמוות 10 שנים מוקדם יותר, אבל כולם עוברים אותו תהליך. אם בכלל – אז המעשן רק חוסך כסף למערכת הבריאות כי הוא מת מוקדם יותר, אחרי פחות שנים של טיפולים. ככול שאדם חי יותר שנים, הסיכוי יותר גדול שבסוף חייו ילקה במחלות כרוניות ויהיה כמה שנים במצב אישפוז סיעודי, המצב המעמיס הכי הרבה הוצאות על מערכת הבריאות.
אז הקלישאה "המעשן מעמיס הוצאות על מערכת הבריאות הציבורית" היא מאד נפוצה אבל אינה מחזיקה מים, והיא נובעת כולה מרצון לראציונאליזציה של שונאי העישון, של עמדתם הרגשית-אינסטינקטיבית. הייתי קורא לזה דמאגוגיה – שימוש בנימוקים שאתה ממציא, שאין בהם ממש, כדי להצדיק את האמונה שלך, לפעמים זו אפילו הונאה עצמית (אתה עצמך מאמין בנימוק מופרך). אני בטוח שכול שונאי העישון יודעים היטב למה הם שונאים אותו (אני גם שונא עישון), אבל השנאה הזו לא צריכה להעביר אנשים על דעתם עד כדי הזדקקות לדמאגוגיה.
עוד אומרים בכתבה:
בישראל מושלכים מדי שנה 6 מיליארד בדלי סיגריות שלא בפחי אשפה או במאפרות וכי בשנת 2011 אושפזו בבתי החולים בארץ 64 ילדים מתחת לגיל 6, שהורעלו כתוצאה מבליעת בדלים שהושלכו ברחוב.
עוד שטות דמאגוגית. בישראל גם מושלכים לרחוב 10 מיליארד ניירות של מסטיקים ומצופים, שקיות של סנדוויצ'ים ובקבוקי משקה. אז בגלל זה נאסור לעיסת מסטיק (עוד הרגל גועלי) או אכילת מצופים? וילידים גם בולעים פקקים, ג'ולות, מקלות ארטיק ואפילו חצצים או בלוטים…
באשר ל"נזקים למשק": המספר 8 מיליארד שצויין מצוץ מהאצבע, הוא מספר אידאולוגי שנועד לקדם את המטרה. הנזק מהעישון הוא בעיקר נזק עצמי, לא נזק לאחרים.
זה בסדר אם אדם שונא עישון ומעשנים, זה אפילו טבעי. אבל זה לא בסדר שעושים חוקים נגד דבר שאנו שונאים, תוך פגיעה באחרים, ושימוש בנימוקים שקריים ודמאגוגיים.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.